אמשלום:
> ... הפורמליסטיקה של קידושין היא מעל הכל סמלית (הרי אפשר לקדש באמצעות כל דבר "שוה פרוטה", אז למה דווקא טבעת? הרי אפשר לומר מיני אמירות תקפות-הלכתית, ומדוע דווקא "הרי את מקודשת לי" וכו') ומבטאת לא רק תקפות הלכתית אלא גם אלמנטים תרבותיים ופסיכולוגיים..."<
אין ספק שצדקת, וניתן לקדש בכל שווה פרוטה, (אם הכלה רוצה להתקדש בשווי זה), במשנה ובתלמוד מצאנו בהם שהיו מקדשים בכל שווה פרוטה, מפירות וירקות עד מחצלות, נוצות וכוס יין: "מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהם היתה, ושל שביעית היתה, ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו...", (קידושין פרק ב משנה ז). "ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי", ברש"י: "בזוודא דאורדי - אגודה של מוכין", "ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא", ברש"י: "דכוחלא - שייש שחור דומה לכחול". (קידושין דף יב עמ' א), "ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא", ברש"י: "בציפתא דאסא - מחצלת של הדס". "ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא", ברש"י: "בשוטיתא דאסא - בשבט בד של הדס". (שם עמ' ב). "... שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה, אמר: מיקדשא לי ברתיך לברי" (שם דף מה עמ' א), "ההוא גברא דקדיש בכישא דירקא בשוקא", ברש"י: "בכישא – אגודה וקטנה שלא לדעת אביה הואי", (שם עמ'ב), "ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי", ברש"י: "ה"ג ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי - מלא יד של בצלים". (שם דף נב עמ' ב).
גם היום אם אדם יקדש אשה בחפץ ששוויו פרוטה בפני עדים כשרים, היא תהיה מקודשת, ותהיה זקוקה לגט אם תרצה להנשא לאחר, אלא שבימנו התקבל אצל הכל לקדש בטבעת, מפני שכך נהגו.
הרמ"א (אהע"ז סימן כז א), כתב: "וכן נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזוהר". (ראש תיקון ה', ותיקון עשירי).
לדברי הצ"צ (ליובאוויטש, שו"ת צ"צ, יו"ד סוף סימן רכג): "מה שנהגו עכשיו לקדש בטבעת הוא רק עפ"י קבלה, בסוד מ"ם סתומה דלמרבה המשרה", (והוא מתיקוני זהר תיקון ה).
ואילו רבי שמשון ב"ר צדוק, תלמידו ומשרתו של מהר"ם מרוטנבורג, (ה"תשב"ץ הקטן", בסוף סימן תסה) כתב, ש"הטבע"ת בגימטריא הקדושין,/עם הכולל/".
בטעמים אלה אין "ממש" אלמנטים תרבותיים ופסיכולוגיים, אולם ייתכן שהם בהסברו של ספר "החינוך" (מצוה תקנב):
"מצות קדושין באשה. משרשי המצוה שתצונו התורה לעשות מעשה באשה יורה ענין זיווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין...".
ייתכן שההבדלים התרבותיים הם גם הסיבה להבדלים ביחס לקידושין בטבעת, שבין בני א"י ובני בבל,
(רשימת החילוקים המלאה נדפסה בספר "ים של שלמה", לאחר מסכת ב"ק, והוכנסה לתוך ה"ים של שלמה" ע"י מי שהכין את הספר לדפוס, שמצא אותם "... בין מסכת שבועות ובין מסכת מכות...", (מדברי המו"ל בראש "חילוקי הדינים"), ואף שהוא חיבור מימי הגאונים, היו שכתבו שהחילוקים לוקטו ע"י המהרש"ל, כך כתב בראש החילוקים שבסוף ה"ים של שלמה", וכך כתבו גם אחרים, ראה הרב יהושע מעשיל הכהן ("כנסת חכמי ישראל" (ורשא תרנט) סימן ס, (הובא ע"י י.ל. אלטשולער ב"תוספתא- חמישים חלוקי דינים בין בני ארץ ישראל ובני בבל" (וארשא תרנט) מבוא עמ' ב-ג), והחוקר א. וייס (דדו"ד, תוספות לח"ג, מובא בספר החילוקיםשבין אנשי מזרח ובני ארץ- ישראל, מהדורת מרגליות, ירושלים תרח"צ, עמ' 56 הערה 169). גם ראה "אלעזר אלטשול – פרלס גאון ומקובל", "שנה בשנה" תש"נ עמ' 487.
הבדל כ"ה ברשימת החילוקים, הוא: "בני בבל אין רואין טבעת קידושין, ובני א"י רואין טבעת קידושין גמורים".
אף שנוסח החילוק בין בני א"י ובני בבל, שונה במקורות השונים (ראו אותם ב"אוצר חלוף מנהגים", (לוין) עמ' 52) הרי שברוב הנוסחאות בני א"י הם הרואין, ובני בבל הם שאינם רואין.
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1371&st=&pgnum=57&hilite
ישנם הטוענים (יואל הכהן מילער, "חלוף מנהגים - החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל", (וויען תרלח) סוף עמ' 24, ראו בקישור דלעיל הערה ב.
ופרופ' משה דוד הר: "השפעות הלניסטיות בעיר היהודית בארץ ישראל", קתדרא 8
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_8.11.pdf
עמ' 90-94, ועיי"ש בראש עמ' 93), שייתכן שבני א"י שהיו תחת השלטון הרומאי (להבדיל מאנשי בבל), אימצו לעצמם את מנהג הרומאים, שנהגו שבעת האירוסין היה החתן נותן לכלה טבעת טבעת.
לדברי א.מ. מרגליות (ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ- ישראל, עמ' 139), ההבדל בין מנהג בני א"י ובני בבל, נבע מההבדל בגיל נישואי הבנות שהיה בא"י ובבבל, שבא"י שבה גיל הנישואין גבוה יותר (ראה שי"ר ב"ערך מלין" (פראג תרי"ז) ח"א עמ' 226, ערך א"י סעיף כב), נהגו לתת לה תכשיט, והמצוי ביותר היה טבעת, אבל בבבל שלרוב קיבל האב קידושי בתו, לא נקבע שם המנהג לקדש בטבעת, והוא מעיר שם בהערה 4: "ואפשר שיש כאן השפעה חיצונית שלמדו מהרומיים, שנהגו לארס בטבעת".
_________________
ירוחם
אף אחד מהפוסקים לא טען שההפסק הופך את הטכס לטכס רפורמי בגלל ההפסק.
ההפסק לא יהפוך את הטכס לטכס רפורמי, אא"כ הריפורמים הם העושים את ההפסק.
<אם האשה מחליטה לתת טבעת לבעלה, היא עושה זאת לאחר גמר הטכס, ואפילו אם יש כאלה העושות זאת בשעת הטכס גופא, עדיין לא נפסל כלום>
כבר הודעתי בהודעה קודמת שהובא כדבריך בשם רז"נ גולדברג, אם כי ייתכן, שאם נקבל את דברי הר"ן להלכה, שכתב (נדרים ל א, בד"ה ואישה נמי): "... כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומש"ה אמרי' בפ"ק דקידושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש, אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה, ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל..." תהיה בעייה, שהרי נתינת הטבעת ע"י האשה מתחת לחופה, היא גילוי דעת, שבשעת קבלת הקידושין, לא היה רצונה רק להתקדש.
<היה טובל את קצה המקל שלו ליין-וטועם- בלי שאף אחד ירגישו>
גם העדים לקידושין לא הרגישו?
הם לא הרגישו שיש לו מקל, או שהם לא הרגישו שהוא מטביל את המקל וטועם אותו?
<הוא נותן לחתן לשתות ממנה. החתן לא מברך על בורא פרי הגפן. ושותה ללא ברכה.>
ראה אורחות חיים הלכות קידושין סימן כא:
"ונהגו להסדיר ברכה זו על היין או על השכר. כתב רב אחא ז"ל שאין מברכין ברכה זו אלא בעשרה והרמב"ם ז"ל כתב שאין לברכה זו צריכין עשרה. וכן נמי פסק הרמב"ן בשם הר' שמואל הנגיד ז"ל. ונותנין לשתות לחתן ולכלה. היו איסטניסים כתב הר"ש שנותנין לתינוק לשתות".
__________________
מיימוני
ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, (ברכת ארוסין) טור תכד:
"ברכת ארוסין צריכה עשרה אנשים52, היינו שמלבד עדי הקדושין, שהם שנים, יהיו עוד שמנה אנשים, ואפילו קרובים53, שכשם שברכת חתנים למדנו שצריכה עשרה מפסוק: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל54, שברכת מקור צריכה קהל, כך יש ללמוד משם אף לברכת ארוסין, שאף ארוסין על עסקי מקור הם באים ואף הם צריכים קהל55. ואינו אלא לכתחילה56, ובדיעבד כשאין שם עשרה, אין זה מעכב57. ויש שכתבו שאם הקדושין היו בלא עשרה יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין [טור תכה] בעשרה57א. ויש אומרים שברכת ארוסין אינה צריכה עשרה, שלא מצינו קדושין אלא בפני שנים ולא בפני עשרה58, ועוד שלא למדנו ברכה זו אלא מרבקה, ולא מצינו שהיו שם עשרה58א.
______________
52 שאילתות שאילתא טז; רא"ש כתובות שם; טוש"ע שם ד.
53 ח"מ ס"ק ז.
54 תהלים סח כז. עי' כתובות ז ב.
55 רא"ש שם.
56 שו"ע שם.
57 ב"ש שם ס"ק ז. וע"ע ברכת חתנים ששם עשרה מעכבים.
57א מהרי"ק שורש קע בשם רבנו פרץ.
58 רא"ש שם בשם רבנו שמואל הנגיד.
58א פר"ח בלקוטי אהע"ז, ועי' תוס' ז ב ד"ה שנאמר. ועי' ברכי יוסף אהע"ז סי' לד והעמק שאלה לשאילתות שם.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 27/06/2014 09:17:04
