הנותן פרוטה לעני ולא כיוון לשם מצוה - מה דינו?

חוזרים כאן שוב ושוב על החילוק בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום. זה לא יכול להיות נכון, ראו בגמרא שהזכרתי בפסחים ובר"ה, שם משווים צדקה לבדיקת חמץ.
אמנם לכאורה יש מקום לחלק שלתת על מנת שיחיה בני הוא מניע גרוע יותר מאשר החמלה, ולכן נתינה מהמניע הזה מועילה רק בצדקה. אבל נתינה מחמלה או מניע רגשי אחר זה בכל המצוות שבין אדם לחברו. ולפי זה אין סתירה לחילוק הזה מהגמרות הנ"ל.
אבל זה אינו, שהרי לפי זה בבדיקת חמץ מועיל המניע הגרוע (על מנת שיחיה בני) אז קו"ח שצריך להועיל המניע הנפשי הטהור יותר (לא משנה מהו לגבי בדיקת חמץ).

ולגבי דברי בית הלוי שלינקק נישט, החילוק הבסיסי שלו לא נכון כפי שכתבתי כאן. אבל בטור השמאלי הוא אומר כעין דבריי למעלה (שכוונת חז"ל היא שעל מנת שיחיה בני הוא מעשה בעל ערך אבל אין כאן מצווה לשמה).

תוקן על ידי mdabraham ב- 03/07/2014 07:38:53

מדברהם ונישטאיך

הקטע מבית הלוי מזכיר לי סיפור בן ימינו על הגר"ד סאלוויציק, שמספרים בבדיחותא, שהוא נכנס לאולם חתונות, רוקד עם החתן לכמה שניות, ותוך כדי ריקוד הוא שואל את החתן: "איך בין דיר משמח, איך בין דיר משמח"? (-אני משמח אותך?) וכשהתשובה חיובית - הוא מיד עושה רוורס ועוזב את החתונה.

אין לי כלום נגד בריסק, אבל ברוך ה' אני לא סובל מנכות רגשית.

ההשוואה עם הנותן צדקה על מנת שיחיה בני - היא כמעט לא קשורה לעניין, משום שדמותו השלילית היא בסתירה לתוכן המצווה של הצדקה. עומד לפניך עני, ואתה כולך מרוכז בעצמך! והחידוש הוא שגם באופן כזה - המעשה רצוי.

ולכן אני אומר, עדיין לא מצאתי פירכא מסברא לנטיית הלב שלי, שכל כולה של מצוות הצדקה היא החמלה וההזדהות עם העני.

פתאימי, אתה צריך להבהיר האם כוונתך לברר את דעתך או לברר את דעת ההלכה/התלמוד.
אני מבין את טענתך נגד הבריסקאיות, אבל זו טענה נגד ההלכה ולא נגד פרשנות מסויימת שלה. ראה טיעוניי למעלה. מה שאתה מציע הוא שלתת על מנת שיחיה בני הוא גרוע יותר מנתינה מתוך חמלה. אבל זה לא הולך בגמרא.
אתה כמובן יכול לומר שהגמרא לא מעניינת אותך, ולכן ביקשתי הבהרה לאיזה סוג בירור אתה מצפה.

ועוד הערה על אי הבנה רווחת ביחס לבריסקאיות. הסיפור על הגרי"ד (אני מבין שהכוונה לגרי"ד מבוסטון) נכון בחלקו הראשון (כשהוא מנסה לברר האם הוא משמח את החתן, ולצאת יד"ח). אבל החלק השני שהוא יוצא מהחתונה כשמתברר לו שכבר יצא יד"ח הוא לא נכון. אולי זה נכון לגבי בריסקאים נכים רגשית, אבל אפשר להיות בריסקאי בריא, ולהבין שיש את הגדר ההלכתי אבל הוא לא חזות הכל.

גם ברמב"ם עצמו (אביהן של בריסקאים) אתה רואה את זה. בפרק השישי משמונה פרקים הוא מדבר על כך שחשוב מאד להזדהות עם המצוות במצוות שבין אדם לחברו (לא כמו מצוות שבין אדם למקום שם נאמר "אפשי ואפשי אבל מה אעשה"). ובו בזמן הוא כותב בסופ"ח מהל' מלכים שהעושה את המצוות מתוך הכרע הדעת (או הרגש), ולא מתוך הציווי בתורה שניתנה למשה בסיני בעצם לא קיים מצווה (אלא רק עשה מעשה טוב). הוא לא מחלק בין מצוות שבין אדם לחברו ולמקום, ומתוך ההקשר שם ברור שהוא מתייחס בעיקר למצוות שבין אדם לחברו. כיצד ניישב את שתי האמירות הללו? בדיוק כפי שהסברתי למעלה: כדי לצאת ידי חובה יש לעשות זאת מתוך מחוייבות לציווי (בריסקאיות), אבל אין זה אומר שלא צריך גם להזדהות נפשית.

וזה בדיוק מה שכותב בעל אגלי טל בהקדמתו לגבי לימוד תורה. הוא אומר שיש רבים שטועים ואומרים שמי שלומד ונהנה לומד שלא לשמה. הוא מוכיח שהם טועים (שהרי אנחנו מברכים "והערב  נא.. את דברי תורתך בפינו"). חלק מהמצווה הוא לשמוח וליהנות. אבל יש המשך לדבריו שהוא פחות ידוע: שמי שלומד בגלל ההנאה אכן לומד לא לשמה. חשוב ליהנות ולשמוח אבל המוטיבציה ללימוד צריכה להיות בריסקאית.

חזקה על הגרי"ד שהיה מודע היטב לשתי הפנים הללו ולא ערבב ביניהן. לכן אני מאמין לחלק הראשון של הסיפור ודוחה על הסף את החלק השני.

תוקן על ידי mdabraham ב- 03/07/2014 09:38:20

מדרהם 

מאד נהנתי מתשובתך והפנמתיה

דרך אגב, הכוונה לגר"ד סאלויציק, (כתבתי ללא יוד) דהיינו רבי דוד סאלויציק שיש לו ישיבה ברח' גרוסברג בירושלים (וגר ברח' עמוס)

פשוט תכיר אותו ותבין...

_________________

מיכי 

לא הבנתי מאיפה נסתר יסוד החילוק בין בין אדם לחבירו לבין אדם למקום ,
הרי בבדיקת חמץ הינו מכוין לשניהם ,[גם לחיפוש המחט וגם לשם מצוה] מה שא"כ בשאלת נתינת צדקה שלא לשם מצוה[לא כונה]