האם השכולה שגרמה גם לרב הראשי לענות אחריה אמן

[מקסמן,

מקסמן, אני מודה שעם כל ניסיונותיי "לתרגם" את דבריך וכו' (כפי שרמז אריאל לעיל), דבריך הפעם צרמו לי באופן שממש הכאיב בליבי. קצת הצטערתי לקרוא את תגובת מואדיב, שכן רציתי לכתוב משהו דומה מאוד, ועכשיו כבר אין בכך צורך... לכן אסתפק בלומר לך:
לא, אתה טועה לחלוטין. אדם נורמלי (גבר או אישה, מזרחי או אשכנזי, גבוהה או נמוכה, ימנית או שמאלנית - בקיצור, אדם נורמלי) פשוט רואה כאן אימא כואבת שמצליחה גם ברגעים איומים כאלה להתפלל לבורא עולם ולהמשיך לגדל ולקדש את שמו באופן שיכול לנוע (תלוי באידיאולוגיה של אותו אדם נורמלי) בין מופלא ומרגש למוזר ובלתי מובן. מי שרואה כאן אכזריות הוא אדם אכזרי, ומי שרואה כאן אנוכיות הוא רשע.
עכשיו, אתה מוזמן לדון לגופו של עניין - מותר או אסור לאישה לומר קדיש, פמיניסטיות כן או לא מחריבות את העולם, נשים כן או לא הן בהגדרה לא נורמליות וכו'.]

לא שמישהי צריכה את ההסכמות שלי, אבל אי אפשר לשכוח שהאשה הזו קדשה שם שמים לא רק במטבע שטבעו חכמים אלא גם בדברים שאמרה בדם לבה, הן במהלך תקופת ההמתנה הנוראה והן במעמד המתוקשר כשאמרה שגם השבת הגופות אינו דבר המובן מאליו וצריך להודות עליו, משפט שקשה לראות בו איזשהו מנוף פמיניסטי או אחר. אפשר להסכים אתה ולשבח אותה על ה״קדיש״, ואפשר לחלוק עליה ולסלוח לה על ה״קדיש״. אי אפשר להתאכזר אליה ולראות בה אכזרית!

רק כהערת אגב, ללא קשר לנידונה, תמיד הרגשתי שתפילה ואבל הם עניינים אישיים שההחצנה רק פוגעת בהם. אבל הפסיכולוגיה של אינה חייבת להיות דומה אצל אחרים. אבל ממבט כזה ההתקפה על מקס מוגזמת

חברים\ות היקרים. 
האם אני חייב שוב ושוב לומר שאני סומך על הרב מיכי שהמקרה שלנו היא לא המקרה שאני מבקר ?

אני מבקר את התופעה של לרקוד על הדם ועוד על דם בניך על הקבר הפתוח. ולא משנה לאיזה כיוון (השקפה או פוליטית וכו' וכו') אפי' בכיוון להחניף לאלוהים (שאמשלום היקרה מצדיקה).
אין מקום להחניף לאלוהים עם קדיש בכזה מקרה. על דרך "וידום אהרן" 
זה התגובה הטבעית של אדם ישר וצדיק כמו אהרן. אדם שמתרגש מידי, יזעק חמס מעומק ליבו. אחרים אפי' יקללו את האלוהים וגם את זה אפשר לקבל מתוך צערו של אדם.
אבל להחניף עם קדיש ? זאת שקר וחנופה שהאלוהים שונא ביותר. רק מה ? זה מטבע שתקנו חכמים כלומר אני זועק את כאבי עם מילים של החכמים בלי לכוון למשמעות המילים.
זה סוג של לשון סגי נהור שזה אומר שאני זועק את כאבי עם המילים של הקדיש ולא ח"ו מחניף לאלוהים.

אתם יכולים להמשיך לצטט קטעי משפטים שלי ולהשתין עלי, אבל לא יעזור לכם כלום כי זה פשוט ביקורת אמיתית.
אני אומר שוב שאין לי בעיה עם פמיניזם ועם שמאלניות ושאר הדעות של בני אנוש. יש לי בעיה עם רוקדים על הדם. וכמובן יש לי עניין שסוג לייצניים שכאלה יבינו שההמונים יודעים לזהות את השקר שלהם כך שלפחות לא ינצלו יותר טרגדיות זוועתיות לטובתם האישית. (אגב: גם לצטט קטעי משפטים שלי בכוונה תחילה להשתין עלי כאילו להגדיל לעצמכם את האגו כאילו אתם כואבים יותר ממני ?! זאת גם ריקוד על הדם של הנהרגים ועל דמי על חשבון להגדיל לעצמכם את האגו. ושוב, אל תזלזלו בגולשים ובאינטליגנציה שלהם, אף אחד לא קונה את זה)

לתלמיד: תודה מקרב לב.

מקס

סליחה על ההתערבות, אבל יש הבדל גדול בין הודעתך הראשונה באשכול להודעתך השנייה. 

בהודעתך הראשונה כתבת בצורה סבירה, שלפי דעתך לא ראוי שאישה תאמר קדיש.

אבל בהודעתך השנייה הגדרת את האמא הספיציפית שעליה מדובר - כאנוכית אכזרית ורשעית, שפשוט קפצה על ההזדמנות לצומי. אני מקווה שכשאתה קורא את דבריי אתה מבין כמה שזה תלוש ואפילו אכזרי לכתוב כך. אם לא הבנת, אנא אמור מדוע.

[ת"ט,

לפני כמה שנים, עמית אורתודוקס שלי התייתם מאימו. במהלך השלושים הוא כמובן גידל את זקנו, אלא שזה היה בתקופה חופפת במקצת לספירת העומר והוא קבל בפניי על כך שאנשים לא מזהים את העובדה שהוא אבל וחושבים שזקנו צומח בגלל הספירה. עוד הוא אמר לי אז שאחותו סיפרה לו שהיא מקנאה בו במקצת, שכן לה אין שום סממן חיצוני של אבלות, ואילו הוא מקבל ניחומים גם מאנשים שאינם מאוד קרובים אליו...
אני מסכימה איתך לחלוטין, שאבלות היא עניין פרטי ואישי ולפעמים הממדים הפומביים (והמוחצנים) מקשים עליה. מצד שני, הם גם מקלים עליה, כפי שלמד אותו עמית שלי על בשרו (ובמילותיו שלו).
לגבי תפילה זה שונה בעיניי, אבל גם שם יש ממדים בהם ה"החצנה" והפומביות מאפשרים "פרסום" של אירוע אישי כלשהו ומתוך כך גם "הזמנה" לתמיכה קהילתית (חשוב על אמירת קדיש בביכ"נ למשל או, להבדיל, "הגומל").]

עכשיו, אחרי שמקס הבהיר את דבריו והסביר שהוא מתנגד לשימוש באבל לצורך אידיאולוגיה, עלינו לשאול מדוע לאף אחד לא אכפת שכל שלוש האמהות (כן, כולן!) השתמשו בטרגדיה שלהן לצורך קידום הערכים הדתיים שלהן, זאת לאורך שבועות ארוכים בהם הן דיברו דברי חיזוק, התעוררות ואמונה.
משום מה, לזה גם מקס קורא קידוש השם.
אמור מעתה: כשזו האידיאולוגיה שלי מצוה גדולה לקדמה בכל זמן וככל שהזמן קשה יותר- כך אתה גיבור יותר. עד לחנה שעמדה על גופת בנה האחרון ואמרה '"לך אמור לאברהם וכו' "
כשזו לא האידיאולוגיה שלי - אתה טיפוס אגואיסטי, נבזה, קר ואנטיפתי שסוחר בדם. עד כאן משנת הנורמלים. (אנל"מ כמובן)

תוקן על ידי אריאל73 ב- 04/07/2014 19:30:41

תיקון טעות: זאת לא תופעה אופיינית לאנל"מ אלא לכל אדם נורמלי באשר הוא.
לא מאמינים? אם האמא היתה מיסיונרית מורמונית סמויה (תודה מואדיב) ובעת הטקס בבית הקברות היתה פותחת בשירת הרקוויאם, מול עיניו הנדהמות של הרה"ר, היו רבים רבים שהיו רואים במעשיה ניצול ציני.
ואמהות למחבלים מתאבדים המתבטאות בלוויה על האושר הגדול שהן חשות נראות לכולנו כשקרניות מדופלמות או כמפלצות אכזריות, בעוד שבנות דודותיהן היהודיות במהלך ההיסטוריה הן קדושות נשגבות.

מקס

כל אישה נורמלית שהגיעה למצב קשה כזה, צריכה את ה"זכות" להרגיש קירבה לנפטר, גם במחיר דבר שנראה כעודף פמיניסטיות. זה עניין של כבוד ההורה השכול והנפטר, וממש לא צומי או ריקוד על הדם. לקרוא לזה כך זה פשוט עיוות של הסיפור וניתוק מרוח הסיפור.