האם השכולה שגרמה גם לרב הראשי לענות אחריה אמן

אליקים

<בהודעתך הראשונה כתבת בצורה סבירה, שלפי דעתך לא ראוי שאישה תאמר קדיש, אבל בהודעתך השנייה הגדרת את האמא הספיציפית שעליה מדובר - כאנוכית אכזרית ורשעית, שפשוט קפצה על ההזדמנות לצומי. אני מקווה שכשאתה קורא את דבריי אתה מבין כמה שזה תלוש ואפילו אכזרי לכתוב כך. אם לא הבנת, אנא אמור מדוע>

כנראה שלאחר הודעתו הראשוה הוא שאל לעצת מורה הוראה.

תוקן על ידי נישטאיך ב- 06/07/2014 07:59:22

ללמד סנגוריה על מה שנראה כמלחמה אבודה -

מקסמן העלה השערה, שאין להעלותה בנסיבות כאלו, אבל היא נכונה לדיון:

מה קורה בנפשו של האדם שמתמודד עם צרה אבל הצרה גם נותנת לו הזדמנות להוכיח ברבים את השקפתו.

איני דן על האם שכידוע היא ובעלה וההורים האחרים של החטופים היו מופת לרבים, גם לי וגם למקסמן, באמונה מול אסון שאין דומה לו.

אני כן דן על השאלה העקרונית, הפסיכולוגית. וגם אם החקירה הזו נראית כחיטוט משפיל. כיון שהשאלה מועלית, אי אפשר שלא להיזדקק לה.

יש בפסיכולוגיה אפשרות לעמוד מול אדם, בכל מצב, ולחקור אותו על רעיונות שלא היה רוצה להודות בהם, וככל שהוא יכחיש אותם, כך אפשר יהיה לטעון שזו הכחשה רבתי, והתקוממותו נגד הספק מוכיחה זאת. זה בולט מאד אצל פרויד, אבל דומני שזה מתחיל קודם. זה מצוי בשיטת המוסר של נובהרדוק, אבל יש לזה שורשים גם בגמרא.

אמר רבי טרפון: תאבני מתי תבוא לידי צרת הבת ואשאנה/אשיאנה.

האם באמת רצה רבי טרפון באסון שיוכיח את דעתו להלכה?

אחד האמוראים, בהקשר שנשכח ממני, שואל את חברו שתוהה אם לקיים דיני אבלות, "סעודת אבלים אתה חפץ?". זו שאלה רטורית שמתבססת על העובדה הברורה שאין אדם שרוצה בכך. אבל בעלי המוסר של נובהרדוק, עד כמה שזכור לי (אילו היה כאן אידך גיסא שלנו...) הביאו זאת כדוגמא למבוכים האפלים בנפש.

האם ההרהור המטורף והמרושע הזה אינו עובר לפעמים בדעתו של אדם: מה הייתי עושה אילו היה קורה כך וכך? אנו אנושיים, שמע מינה שהשכל יכול להציג אפשרות שהיא נכונה לוגית (משפט של אם אז שמסתיים בהדגמה של עיקרון יקר לנו, יקר באמת) ומזעזעת מבחינה מוסרית ורגשית. זה בדיוק כמו אצל אדם שמשתדל לשמור על עיניו מראיה אסורה אבל נתקל ברחוב במראה אסור וראה. האם זו אשמתו? או שעלה בדעתו דמיון אסור. והרי אין אדם ניצול מכגון דא.

אין בדברי הסכמה להעלאת ביקורת כזו בנסיבות כאלו, ואדם רשאי לבקר עצמו ולא אחרים. אבל יש להבדיל בין ביקורת על נסיבות השמעת שאלה פסיכולוגית לבין עצם השאלה עצמה. והתופעה שבה אנו מרשים או נלחמים בעצמנו על הרהור של "אם אז" שפל לצערי ומנסיוני קיימת. ואם יש מי שמצביע עליה, דרך הפורום היא להסביר מדוע זה לא נכון במציאות ומדוע לא נכון מוסרית ורגשית לומר כן, ולא להטיל עליו הררים של גינוי גם אם הנסיבות מעוררות בנו את הרצון להגיב בצורה כזו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

.

מיימוני,

אתה יכול להפך בזכותו כעני המהפך בחררה. בסודו אל תבוא נפשי. לא שאלה כללית ותאורטית הועלתה, אלא אמירה כלפי אשה ספציפית. מנסה אתה למצוא צידוק לקטגורם של ישראל. איך בין מויחה.

מקס

לא אמרתי שכל אישה תגיד קדיש - אמרתי שאמירת הקדיש מן הסתם היא חלק ממצב רגשי של כל אישה נורמלית. ואתה מתפלפל ומסביר שאולי היא מרושעת ורוקדת על דם בנה. הנמע כדבר הזה?

מיימוני

אני כופר בתוקף בתיאוריה הפסיכולוגית הזאת, גם אם נתקבלה ע"י נוברהדוק. 

הדוגמאות שהבאת מהגמ' אינם מדברים על אסונות, אלא שמשתמעים מהם אסונות. כמושמוכח  לדוגמא בשפת המשפט "מתי תבוא לידי צרת הבת", וגם אם חברו עונה לו בציניות "סעודת אבלים אתה חפץ" - אין להסיק מכאן שזה עבר בראשו של הדובר הראשון - אלא שהדובר השני דיבר בציניות וכמו שכתבתי. 

אילו היה ביכולתי לכתוב - ואולי יש - הייתי פותח אשכול מיוחד נגד השטות הפסיכולוגית-משגיחית הזאת.

אליקים
אני ממתין

נדמה לי שאחת האימהות אמרה שאלוקים לא עובד אצלנו.