מעלותיו של אבא אומנא

המבחן הגדול של אביי

יומא חד שדר אביי זוגא דרבנן למיבדקיה.
אותבינהו, ואכלינהו, ואשקינהו, ומך להו ביסתרקי בליליא.
(כב עמוד א)
לצפרא כרכינהו ושקלינהו, וקמו ונפקו להו לשוקא,
ואשכחינהו. אמרו ליה: לשיימיה מר היכי שוו?
אמר להו: הכי והכי.
אמרו ליה: ודלמא שוו טפי?
אמר להו: בהכי שקלינהו.
אמרו ליה: דידך ניהו ושקלינהו מינך.
אמרו ליה: במטותא מינך, במאי חשדתינן?
אמר להו: אמינא; פדיון שבויים איקלע להו לרבנן, ואכסיפו למימר לי.
אמרו ליה: השתא נשקלינהו מר.
אמר להו: מההוא שעתא אסחתינהו מדעתאי לצדקה.

יום אחד שלח אביי זוג חכמים לבדקו.
הושיבם, האכילם, השקם, והניח להם כסתות צמר בלילה.
למחרת גלגולם ולקחום לשוק.
פגשו בו. שאלוהו: כמה זה שווה למכירה?
אמר להם: כך וכך שילמתי עליהם.
אמרו לו: שלך והם ולקחנום ממך.
[כאן צריך להיות מקום לשתיקה. הם חכו לתשובתו. והוא שתק והניח להם להמשיך לדבר]
אמרו לו: בבקשה ממך, במה חשדתנו?
אמר להם: אמרתי לעצמי, פדיון שבויים נזדמן להם לחכמים, והתביישו לומר לי.
אמרו לו: עכשו יקחם מר.
אמר להם: מאותה שעה הסחתי דעתי מהם – לצדקה.

הסיפור כולו אינו מציג את אביי באור חיובי מדי. הוא לוקח על עצמו לבדוק את אבא אומנא. מצאנו אמנם שבוחנים מי שמוצג כאדם גדול, אך הדברים נעשים כמדומה מדעתו. (כך כאשר אמורא משבח את האמורא שהוא מעריך בפני ראש הישיבה והוא מזמין להביאו ובוחן אותו בלימוד או במעשה). כאן אביי מנסה לסדר את אבא אומנא. לא זו בלבד שעליו לארח זוג תלמידי חכמים – ולא ברור באיזו תואנה באו אליו – אלא שהם גונבים מביתו כסתות ומציגים אותן בפניו בשוק כאילו בכונתם למכרן.
אפשר לומר, ואולי מסתבר לומר, שאבא אומנא הבין שגנבים לא היו מראים לו כסתות מביתו, שלא התקשה לזהות. והוא גם רמז שהוא מכירן בכך שאמר כמה הוא שילם עבורן (אלא שאולי ניתן להבין שזה המחיר שהיה משלם על כדוגמתן). אבל ננסה לדמיין לעצמנו: מישהו מגיע אלי הביתה מקופת העיר (או כל אירגון שנחשב למהימן, כל אחד יבחר את המקובל עליו), ובעוד אני עסוק בדברים אחרים, הוא גונב לי את המחשב (נניח) ואחר כך מראה לי את המחשב הגנוב ושואל כמה זה שווה לדעתי.
לא נראה לי שהייתי מכניס אותו שליח או אפילו שליח אחר של האירגון לביתי ללא פיקוח הדוק מאד...
מה יש לנו לומר? שהיה ברור לאבא אומנא שיש לדון את האורחים לכף זכות אפילו בנסיבות שכאלו? האם זו היתה הנהגה אפשרית בימים ההם, שהיו לוקחים מביתו של אדם דברים ומעמידים אותם למכירה לצרכי צדקה בלי לשאול אותו מקודם?
כן ניתן להעיר כאן הערה היסטורית ספרותית מעניינת.
בספר היפהפה "עלובי החיים" מספר ויקטור הוגו על פושע, ז'ן ולז'ן (אם אני זוכר נכון), שיצא מבית האסורים והתארח ללילה אצל בישוף, אדם טוב לב מאד. לפנות בוקר קם, גנב פמוטי זהב, וברח איתם. בדרך נעצר בידי שוטר, והלה החזיר אותו לכנסיה. הכומר יצא, הבין במבט עין מה היה, ואמר לאסיר המשוחרר: הוי, שכחת את הפמוט השלישי. הרי אמרתי לך לקחת גם אותו.
הסיפור הזה עשה עלי רושם גדול בילדותי. טוב הלב של הכומר, שאכן שינה את כל אופיו של ז'ן ולז'ן, שהוא הופך אחר כך לגיבור המסור לטובת הילדה האומללה (טוב, איני זוכר מעבר לזה) – אי אפשר שלא להתפעל מכך. וגם אם גדלתי והבנתי שזה לא חייב להיות סיפור אמיתי שעליו התבסס המחבר, עדיין עצם זה שיש אדם שמסוגל לדמיין התנהגות כזו, זה אומר משהו על אישיותו של המחבר ועל התרבות מסביב, הלא כן? (אני יודע: אסור לשבח כנעני).
והנה, מה שהוא רק סיפור דמיוני אצל ויקטור הוגו הצרפתי הוא סיפור שהיה בין גדולי אומתנו בימי האמוראים בבבל. אבא אומנא מגלה שגנבו ממנו כסתות, דן את הלוקחים לכף זכות שנזקקו לכסתות להכנסה לצדקה, ואף מפקיר את הרכוש ואינו מקבלו בחזרה.
אני מעתיק את דברי המאירי על סוף המעשה:
בית הבחירה למאירי מסכת תענית דף כב עמוד א
אף על פי שדברים שבלב אינם דברים וגמר הדעת שאדם גומר בדעתו ליתן לעניים אינו נדר עד שיוציא בפה מ"מ מדת חסידים שכל שגמרו בלבם להיות לעניים לא תהא מחשבתם חוזרת לאחור אפילו היתה מחשבתם בטעות כל שנתיאשו מאותו דבר להיות לצדקה ראוי לקיימה אף על פי שאין חיוב בדבר וזהו שאמרו כאן מההיא שעתא אסחי דעתאי לצדקה:

אביי התייחד בגמילות חסדים והיה מבית עלי הכהן ונפטר בגיל שישים לעומת רבא [רבה] שהיה עסוק בעיקר בתורה וחי עד גיל ארבעים,

בעניין ההפרדה בין גברים לנשים - נראה לי פשוט.

ההקזה היתה מתבצעת בתוך בית. בבית היו מיטות הקזה. המטופל היה אוכל כראוי ונשכב על המיטה. האומן המקיז היה מפשיטו חלקית ודוקר אותו בוריד ומחבר את הקרן (-שופר) לאיזור החתך, הדם היה נוטף באיטיות לתוך הקרן ומשם לכלי מדידה. האומן היה עוזב את המטופל בשלב זה וחוזר לאחר כחצי שעה (-לאו דווקא) לבדוק אם 'נתמלאה סאתו'.

בקיצור, שוכבים שם גברים ונשים לבושים חלקית למשך זמן ניכר באפס מעש, (כיום, בהרבה פחות חשיפה מזה, כגון שירותים - הגוים מפרידים)

_________________

פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ומאחר שהיצר הרע של רופאים בנקל אומר להם תעשה כך וכך כי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, אומרת המשנה טוב שברופאים לגיהינום. לפיכך, מעלתו של אבא אומנא שהתגבר באומנתו מדי יום על יצרו, הן בשומרו על צניעות מטופלות והן בשמירת כבודם של תלמידי חכמים, ולפיכך מדי יום קיבל דרישת שלום מישיבה של מעלה. אבא אומנא, אבי האמנות, מופת לאמנות נקיה. אבא אומנא, חכם נאמן.

[במסכת תענית רשימה ארוכה של סיפורי "שבח" על חכמים שונים (בעיקר בהקשר של הורדת גשמים - מי "ראוי" להוריד גשמים וכו'). מעניין לבחון את ההבדלים (אם יש, ודומני שיש) בין המעלות שמייחסים שם לאמוראי בבל ובין אלה המיוחסות לאמוראי א"י או לתנאים (מעניין יהיה לבחון גם מקבילות א"יות או תנאיות לסיפורים - אם יש כאלה - ובמה הן שונות מאלה שבבבלי). ייתכן ואני טועה (לא בדקתי לעומק), אבל נראה לי ש"שבח" כגון הקפדה על צניעות והפרדה בין נשים לגברים הוא עניין אמוראי-בבלי, כמו גם "צדקה" (עקיפה או לא) לת"ח דוקא (בניגוד אולי למעשי חסד כלפי עניים וקבוצות "שוליים" אחרות). כאמור, לא בדקתי את הנושא לעומק, אבל אשמח מאוד לשמוע ממי שבדק מה היו תוצאות בדיקתו...]

לגבי השאלה מדוע דנם לכף זכות יתכן ואם היו הם אנשים רגילים לא היה זה מבחן מכיון שאין צורך לדונם לכף זכות אבל היות והם היו תלמידי חכמים שהלכה שצדיקים צריך לדונם לכף זכות גם אם רוב המעשה  נוטה לחוב לכן היה זה מבחן הוגן

תוקן על ידי fanat ב- 04/07/2014 04:45:58