האם יש מקורות הלכתיים לחיוב לקיים הסכמים בינלאומיים?

מחוייבות מוסרית למשפט המלחמה מוזרה. אם אני מוכן להרוג את פלוני מדוע ששקר (שהוא עוון קטן מהריגה) יהא אסור?

הסכם חודאייב

הסכם חודייבה אינו חריג. גרמניה הפרה ערובה לבלגיה ב 1914 וארה"ב הפרה ערובה לישראל לפחות במקרה אחד (חופש השיט במצאי טיראן 1967). זה מנהג העולם אלא שנהוג לעוטפו בעטיפה צבעונית
והנה דוגמה מתורתה של אמשלום באשכול סמוך :"לגבי הטענות שלך על "אבל הבטיחו להם ועכשיו אי אפשר להפר את ההבטחה" וכד' - אלה טיעונים ילדותיים, ואני מתפלאה עליך שאתה מעלה אותם. המציאות משתנה, התנאים משתנים. מי כמוך יודע (וחוזר ומצהיר על כך כאן) שחוקי מדינה הם משהו שנתון להסכמת אזרחיה, וכשהאזרחים משתנים כך גם החוקים".  ועקירת גוש קטיף תוכיח. 
אין דמיון מושלם אבל דמיון מסויים יש ויש

תוקן על ידי תלמידטועה ב- 24/07/2014 11:49:37

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/230-2.htm

ירובעל,

פתחת בכד וסיימת בחבית. הכותרת עוסקת בהסכמים בינלאומיים, ופסק הרב ליאור עוסק בשאלה ספציפית של פגיעה באזרחים הנמנים על אוכלוסיית האויב. הקשר בין שני העניינים רופף.

האם ישראל מחוייבת הלכתית לכבד הסכמים?

נשאל אחרת: היעלה על הדעת שההלכה קובעת שישראל רשאית (קטגורית) לחתום על הסכם ולהפר אותו? לדעתי יש דברים שהם ברורים, והם ביסוד שלפני ההלכה, ויפה הדגים ירוחם, בשאלה לגבי שריקה במשרוקית בבית הכנסת. אם מישהו מעלה בדעתו שמותר לנציגי המדינה לחתום על הסכם על-מנת שלא לקיימו, או שמותר להפר הסכם בדיעבד, הרי שהבעיה בשואל...

אם אתה שואל לגבי הסכם פלוני, שיתכן ונחתם ובדיעבד מתגלה שלישראל עדיף היה שלא יחתם - כאן יש שיקולים שחלקם מדיני החוזים, וחלקם מדיני "מה יגידו". ולשני המערכות האלו יש מה לומר, ויש להביא את כל השיקולים למאזניים.

מוסר מלחמה

עניין זה אינו עניין להסכם, אלא למוסר. אמנם, המשפט הבינלאומי מבוסס בעיקר על הסכמים (אמנות), אבל אלה לא מחייבים מצד ההסכם שבדבר, אלא מצד זה שאין מערכת חקיקה אחרת. אבל בבסיס הדברים, ישנו מוסר אנושי פשוט.

מי שחבר בחמאס אין לו מוסר אנושי. נקודה. למזלי שלי, אני משתייך לקבוצה אחרת באנושות, שמנסה להחיל אמות מידה אנושיות ומוסריות גם על פעילות קשה, קטלנית, מייסרת, ששמה מלחמה. לכן מדינות רבות מקבלות על עצמן אמות מידה מגבילות, בשם המוסר.

ישראל לא תפציץ גן ילדים, בלי קשר לשאלה האם החמאס מפציץ גני ילדים, כמו שישראל אינה שולחת חיילים לשחוט בדם קר תינוקות והחמאס כן. החמאס אמנם הצליח להרוג בשבועות האחרונים כמה עשרות ישראלים, ובשנים האחרונות כמה מאות. בל נשכח, שהחמאס רצח אלפי פלסטינים בעזה בעשור האחרון. זאת, מלבד הרוגי העימותים עם ישראל ועם המצרים, שדם כולם בראשו. איננו מתמודדים איתם בתוכנית ריאליטי, מי הורג יותר ומי שונא יותר. אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר.

אמנם, בקשר לאמות המידה הספציפיות, יש דיונים, וראוי שיהיו. מה מותר ומה אסור, והאם יש הבדל בין תקופה רגועה יחסית למצב מלחמתי ממש. ראוי שיתקיים דיון, וטוב שמתקיים דיון. אלה דברים משתנים, וקשה לקבוע בהם מסמרות. העיקר הוא, שאנחנו בצד שמקיים את הדיון ולא בצד השני.

יש לשים לב לדבר נוסף - מי הוא האוייב. יש להבחין שאין כאן עימות עם הפלסטינים או ע העזתים. יש כאן ארגון טרור שהשתלט על אזור שלם, ללא הכרה מאף אחד, ושמעולם לא הכריז על שאיפה לאומית או טריטוריאלית. בל ניסחף לשיח הלאומי שעיקרו בתקשורת הזרה - החמאס אינו מייצג את העם הפלסטיני או את תושבי עזה, הוא מייצג את עצמו בלבד. הוא חרת על דגלו הקמת מרחב איסלאמי במקומה של ישראל, ולא לצדה (החמאס, כמו האחים המוסלמים, אינו מדבר על הקמת מדינה איסלאמית - המדינה היא כלי חילוני טכני). שימו לב לתפקידו של אבו מאזן - מתווך בין מצרים לחמאס. אין כאן שום עניין לאומי שיכול להפתר במו"מ, אלא אם מישהו חושב שהוא יכול לתווך בין זאב לכבש.

_________________

טוב שכן טוב!

שכן,

אין לי ויכוח איתך ברוב הדברים. דיני המלחמה הם סוג של הסכם בינלאומי שכמובן מבוסס על שיקולים מוסריים. פגיעה בכוונה תחילה באזרחים לא מעורבים אסורה ומהווה פשע מלחמה שהמדינה המבצעת אותו יכולה להתקל בהחלטות שונות של מועצת הבטחון והפרטים האחראים על ביצועם יכולים להשפט בבתי הדין הבינלאומיים.

ברור לי מתוכן הפסק של הרב ליאור דלעיל שהוא סבור שהסכם בינלאומי כזה מחייב רק אם אין התנגשות עם ההלכה. בהרבה תחומים כמו חמץ או ריבית או שביעית תקנו חכמים לאורך הדורות מסלולים עוקפי הלכה על מנת לעגן סדר ציבורי או מוסר נוהג. בתחומי עיר נידחת או בן סורר ומורה מצוות בוטלו ובעניין נזקי גוף הדברים פורשו אחרת. כך שלבוא ולומר ששיקול מוסרי נחות משיקול הלכתי לא נכון היסטורית.

אני מודה שלהלכה יש מעט מאד מה לומר על יחסים בינלאומיים בוודאי לא בפסיקה מסדר ראשון. חוקי המלחמה הם דבר חדש יחסית מהמאה ה19 ומדינה יהודית היא דבר חדש עוד יותר.

שאלתי היתה לכוון האם יש למישהו רעיון שאילו לפוסקים מהדור הזה היה איכפת כלל ממה שקורה סביבם, על סמך מה הם היו פוסקים שיש חובה לקיים את דיני המלחמה הבינלאומיים. שלא כמו הרב ליאור אני מניח שחובה זו היא אבן יסוד אנושית.

ירובעל,
מדוע אתה חושב שצריך להיות לזה בסיס הלכתי?
יש התנהלות של חברה אנושית שאומרת לקיים הסכמים ואמנות (כל עוד וכו'). האם זה לא מספיק?

חזק, יש חובה הלכתית להיות מוסרי? הרבה פעמים עושים הבחנה מאד חדה בין חובה הלכתית לחובה מוסרית בעיקר סביב מקור חובה. אז אני אכליל את השאלה. האם יש חובה הלכתית להיות מוסרי? ברור שהרב ליאור לא סבור כך. הוא חושב שאפשר להיות נבל ברשות התורה. הוא אפילו חושב שהדבר רצוי ואולי אף חובה

תוקן על ידי yerubaal ב- 24/07/2014 16:29:43

ירובעל,
לדעתי יש גם חובה הלכתית להיות מוסרי, והיא כלולה במצוות "והלכת בדרכיו", "ועשית הישר והטוב", ואולי בעוד כמה מצוות.
אבל הטענה שלי מייתרת את השורה הקודמת. אני טוען שהשאלה שלך לא רלוונטית. אני לא צריך חובה הלכתית כדי להיות מחויב למוסר, אני צריך חובה מוסרית.
אני (ולדעתי רוב בני האדם כך ברמות משתנות) מחויב במקביל לשלושה מקורות (הסדר לפי א"ב...): ההיגיון, המוסר, והתורה.
כשקיימת התנגשות בין שני מקורות או שלושה, אני מנסה למצוא לה פתרון שיצליח להחזיק את שלושתם, ובמידה ולא אמצא פתרון כזה אהיה בבעיה כיצד להכריע.
המוסר, שהוא מבחינתי מקור מחייב, מורה לי שקיימת חובה לעמוד בהסכמים עליהם חתמתי. וזה מחייב אותי גם אם התורה אינה מחייבת אותי בזה.