האם יש מקורות הלכתיים לחיוב לקיים הסכמים בינלאומיים?

הובא כאן איזה מכתב אשר מחברו הוטנטוטי בוודאי היה מצדיק את טבח לידיצה. אין לי חלק עם יצורים כאלו. אני מתפלא על כי החברים לא שמו לב לדבר.

כעת לשאלה אשר נשאלה בכותרת. היא חלק משאלה גדולה וחשובה אודות היחס שבין ההלכה למדינה. היא אינה מיוחדת לנו וקיימת גם במדינות האיסלם והנצרות. המדינות הנוצריות פתרו את הדבר בהפרידם את הרשות המדינית מן הרשות הדתית. כולן הכירו לפני מאות שנים כי 'מדינה' משולה לגוף והיא בעלת הגיון וצרכים המיוחדים לה וההכרחיים לקיומה, המכונים בלשון הצרפתית 'ראיזון ד'אטה', אינטרס המדינה. אין אלו נתנים להכפפה לתאוריה דתית כיוון שהמקור של השתים והאינטרס שלהן שונה. דבר זה יוצר מתח, אשר בתנאים בריאים עשוי להיות מועיל ובונה, ובתנאים אחרים הרסני.
המיוחד בעולם ההלכה שלנו במה שמזמן ביטול ממלכת החשמונאים אין ליהודים שלטון מדיני על עצמם וכל דיון בעניני המדינה הוא תאורטי לגמרי.
באשר לשאלה עצמה, יפים בעיני דברי השכן ואני מצטרף אליהם.
יש לראות האמנות בין לאומיות, ובעיקר אלו העוסקות במלחמה ופשעי מלחמה, נסיון לגבש כללים מוסכמים ומחייבים, ואני רואה בכך משדום התקדמות אנושית ראויה.
עודד

עודד
נימוקים יתקבלו בברכה

עודד
קצת צניעות לא תזיק גם לאינטליגנטים.

אריאל, מהגדרות המוסר היא שלא כל אחד קובע לעצמו מהו צו מוסרי. לא שאין מגבלות באפיון הקאנטיאני, אבל ברור שיש משהו אובייקטיבי או עכ"פ כללי בצו מוסרי. אני רוצה לטעון שהמוסר הנוהג בדור קובע מסגרת של מגבלות של פרשנות ופסיקה הלכתית. זה קרה עם עיר נידחת ועם עין תחת עין ועוד הרבה. אפילו אם נגרם עוול חברתי גדול משנים חוקי תורה ממש. זה ברור כשמש וגם ברור מדוע אין הלכות או מטא הלכות לאיך ועד היכן מכפיפים הלכה למוסר. מי שקובע ערכים היא ההסכמה האנושית הרחבה הכוללת ל"ע גם מי שאינו בן ברית. אנחנו משנים פרשנות ופסיקה כי גם לנבל ברשות יש גבולות. ניתן כמובן לבטל את הפסק המטורף של הרב ליאור, אבל האיש נושא במשרה ציבורית ומקבל את משכורתו מהקופה הציבורית.

עד מתי אזעק שאין קשר בין הסכמים בינלאומיים לבין מוסר המלחמה???

ולגוף הדיון:
"חוקי המלחמה הם דבר חדש יחסית" - כך כתב ירובעל וסייעו בעדו אחרים.

ממש לא. למשל: "כִּי תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" וגם "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן" (דברים כ').

או למשל: 

"כשצרים על עיר לתופשה, אין מקיפין אותה מד' רוחותיה, אלא מג' רוחותיה, ומניחים מקום לבורח, ולכל מי שירצה להמלט על נפשו..." (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו)

יש באמתחתי עוד דוגמאות, אבל אני עובד...

כללו של דבר, חוקי מלחמה היו תמיד, תרגומם למעשה משתנה לפי התקופה וסוג המלחמה

בעלבעמיו. העובדה כי אדם עמד בבחינות והוסמך להיות רב אינה מוכיחה דבר על מצבו המוסרי או על ערך רוחני או על אלו שהם דברים אחרים. כל אחד נשפט על פי עמדותיו, כוונותיו ומעשיו. עברה היא להתבטל מפני אדם ולהטות את משפטו משום איזה מעמד שרכש לעצמו. אין מסוכן מכך. לדאבון הלב יש לנו אוסף גדול של בינוניים ומטה, ועדות חסידים בטלנים המקיפה אותם, משתחווה להם ועובדת אותם.

שכן, אתה מציין מקורות לחוקי מלחמה שקיבלו על עצמם או צוו עליהם ולא לחוקי מלחמה שהוסכמו בין עמים להסדיר את מגבלות האלימות .