העישון במשנת החסידות

א.      בספר "מאיר עיני הגולה", סיפור ע"ה, מובא, שסיפר הרה"ח ר' משהלי וואהלר ז"ל ששמע בעצמו מהרה"ג הר' דוב בעריש מייזילש ז"ל אבד"ק ווארשא, איך שאמר, שלא הצטרף לכת החסידים בגין שני דברים שסיפר לו בעל החי' הרי"מ זצ"ל מהפלגת רבותיו. פעם א', כשישבו יחד, הפליג מאד בשבחיו של הגאון הרבי ר' יונתן אייבשיץ זצ"ל, וסיפר בהפלגת חכמתו בכל העניינים, ושהי' לו נשמה קדושה וטהורה בחי' גבוהה מאד, אבל ע"י המחלוקת שהיה נגדו מגדולי ישראל היה לו עיכוב בדרכו. וסיים אח"כ ואמר כי לולי המחלוקת והרדיפות שהיו לו, היה יכול להגיע בגדולתו כמעט לדרגת הרבי ר' בונים זצ"ל. ועוד פעם אחת דיבר עמו מגדולתו של היהודי מפרשיסחא זצ"ל, ואמר כי הנהו מאמין בבירור, שהיהודי, בעת שהעלה עשן מפיו מן הלילקע (מקטורת), כיון אז ממש אותן הכוונות, שכיון הכהן הגדול בהקטרת הקטורת ביוה"כ לפני ולפנים. וסיים רבה של ווארשא ואמר: "הנה אם הייתי שומע דברים כאלו מאיזה איש אחר, יהיה מי שיהיה, לא נשתוממתי כ"כ, ביודעי כי רק בפיו הנהו אומר כך, אבל אין זה אמונה גמורה בלבו רק דמיון של מחשבה בעלמא. אבל כאשר שמעתי זה מפיו הקדוש (של החי' הרי"מ זצ"ל), ואני הכרתיו היטב, כי אם הנהו אומר כן - בוודאי קבוע בתוך לבו אמונה חזקה שכן הוא הדבר, ואיך יכולתי אח"ז להתדבק לחסידים. [וכידוע כתב הגאון רבי מנדל מפאביאניץ זצ"ל, בהסכמתו לספר, שספר זה הנהו דבר מתוקן מפסולת.]

מצאנו גם בספר טעמי המנהגים ענייני ברכות עמ' ק"ב, שכתב, שבספרים מובא, בשם תלמידי                        הבעש"ט, שעשב שקורים טובא"ק הוא חשוב אצל הצדיקים כקטורת. ויש ניצוצין דקין אשר א"א להעלות אותם על ידי אכילה, ועל ידי ריח מעלים אותם. ורמז לדבר מעלה עשן כל שהוא, פי' ע"י מעלה עשן יכולים להעלות אף כל שהוא, פירוש ניצוץ דק.

בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים "וכל הרשעה כעשן תכלה". יש האומרים "וכל הרשעה בעשן תכלה", ושמעתי בשם האדמו"ר מאוז'רוב זצוק"ל שהיה אומר שצדיקים היו אומרים דבר זה על העישון.

ב.      האם ניתן להבין את דברי החסידים?

עדות מגן עדן: הרב יצחק כדורי לא הגיע לקבל את פניו של הרב עובדיה ... 

משום מה איני מאמין, שהוא לא יכל לייצר ע"י שם הליקופטר שיטיס אותו ממדורו לקבלת פנים. 

לדעתי, להאמין ליחודי הרב פישל ברנשטיין, אינו שונה מלהאמין ליחודי שבתאי צבי. וד"ל.

את המונחים הקבליים כמו 'העלאת הניצוצות' 'ייחודים' 'כוונות' וכדומה, ניתן להסביר גם במונחים פסיכולוגיים ריאליים. החסידות העמידה במרכז העבודה הרוחנית את החוויה הדתית האקסטזית. על מנת להגיע לאותה חוויה דתית והשראה, קידשה החסידות גם צרכי חולין, כמו שתיית יי"ש, סעודות מדושנות, ואף עישון, אשר כמשל הידוע של הבעש"ט על בן המלך שגלה לכפר, מסייעות בידי הנשמה להגיע לחוויה דתית. ההבדל בין הכפרי המשתכר, לבין החסיד המשתכר, הוא בכוונה של השתייה, או בעגה החסידות 'הייחוד'. המשמעות של ייחוד הוא שילוב ואיחוד בין מעשה גשמי לבין כוונה רוחנית. אם כך איפה, כאשר הרבי מעשן ומתכוון להגיע על ידי כך לחוויה דתית אקסטזית והשראה, בכך הוא מייחד 'ייחוד'. מתחת לטרמינולוגיה המיסטית, מסתתרת משמעות מאוד פשוטה והגיונית.

הפלא הוא שדווקא רבי נחמן מברסלב, שהעמיד את החוויה הדתית האינטימית ואת האקסטזה הרוחנית במרכז עולמו, הרבי שהכריז שמצווה גדולה להיות בשמחה, ואף התיר לשם כך לעשות מילתא דשטותא, הוא זה שדווקא ששלל בחריפות יתירה את השתייה החריפה ואת העישון. ייתכן להסביר זאת בכך שרבי נחמן פחד מאנרכיה ואיבוד הגבולות, ולכן הגביל את השתייה החריפה ואת העישון, על מנת שלא להביא את חסידיו לאנרכיזם דתי חסר רסן. וייתכן גם שרבי נחמן האמין דווקא בחוויה דתית טהורה, הנובעת מתוך מאמץ נפשי מזוקק, ולא מתוך חומרים פסיכודאליים.