מושג "חזקה" והמסתעף [כללי הספקות]

מושג זה נמצא בספרות התלמודית וההלכתית בהרבה הקשרים ובאופנים שונים. אך ביסודו הוא אחד.

היסוד הוא שכאשר ישנו ספק [דהיינו ריבוי אפשרויות מציאותיות] ואחד מהצדדים "חזק" יותר מהצד/דים שכנגדו, ההכרעה כצד הזה שיש בו את החוזק.


אחד מאופני החזקה, הוא ההיגיון שאין לחדש השתנות מתדירות העבר, עד שאין הוכחה חזקה להשתנות - "חזקה דמעיקרא" [תרגום: חזק מעיקרו].

אחת החזקות היא, חזקה שאדם שכאשר הניחוהו היה חי, "מחזיקים" שהוא חי עדיין עד שיוודע מותו.

ישנה שיטה [ירושלמי גיטין ג' ג'] שאפילו הניחו זקן בן מאה שנה ועשה השליח בדרך עוד מאה שנה, נותנו לה [את הגט] בחזקת שהוא קיים. הכוונה שהאשה מוחזקת כגרושה ולא כאלמנה.
בתלמוד בבלי [גיטין כ"ח] יש שיטה שאם הגיע לגיל שמונים או שהיה חולה, אין את החזקה. שיטה זו מובנת. אבל את שיטת הירושלמי אבקש להבין.

נכון שיש מושג של "הגבול הבא" כמו ביחוד עם אשה, שלא נתיר להתייחד גם עם זקנה מופלגת שאין חשש שיזנו איתה, מאחר ואין לנו נקודה קונקרטית-אובייקטיבית כדי להעביר בו את גבול הלכות יחוד. הגיל אינו חד משמעי והיופי אינו נמדד בנקודות מספריות.
אבל במקרה הזה שאין אדם חי מאתים שנה, האיך לא תפס הירושלמי נקודת התיחסות, כמו "מאה ועשרים" הנפוץ [ויש מפרשים אותו בתורה עצמה בס"פ בראשית] או כאדם המבוגר המוכר לבית הדין וכדומה?

ווטו

ישנה חזקה מעניינת אשר אנו אומרים בה "כאן נמצא כאן היה" [טהרות]. מה ששונה חזקה זו, כי לכא' בכל חזקה יש גם הגיון כללי, כמו חזקת מרא קמא וחזקה דמעיקרא, כי מה"ת שהשתנה, אבל במקרה זה, הרי וודאי שהדבר בא מאיזה מקום, אם כן איך אנו אומרים כאן נמצא כאן היה???
אני מבין שניתן להכליל, בכל זאת אני שואל כי את הגדרתך אני מבקש.

קוני,

אכן עדיין צ"ע



יהוסף,

כאן נמצא כאן היה נראה כענף של חזקה דהשתא. מאחר ואנו רואים בבהירות את המצב העכשוי [בצורה של המצאות: "כאן נמצא"], הרי זה משפיע בחוזקה על הצד שהנמצא שייך לכאן ואין אנו מחדשים שלא היה כאן עד שלא נדע ברור שלא היה.

בעומק, אין לחזקה קמא יותר היגיון טהור, אלא יותר הרגל מחיי היום יום. וההרגל יוצר חוזקה-חזקה.

ווטו

קושיא חזקה מאוד  , ואני קצת יחדד אותה , הרי בשלב מסויים זה כבר בתורת וודאי שהוא מת (כגון בגיל 195 למשל)  ואין כאן ספק בכלל , א"כ וודאי שאין מקום לחזקות , שהרי כל עניין החזקה הוא הנהגה או הכרעה רק בספיקות  .. 
ואגב , גם הבבלי סובר כן  ..  "אמר רבא לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולין לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא , איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן אפי' בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג"   כיון דאיפליג איפליג , עד מאה שנה ויותר ??
קונילמל  , גם אם גוזמא נקט הירושלמי , והרי זה ברור שאלף שנה אח"כ הוא וודאי יוחזק כמת , בכל זאת ברור שהירושלמי בא ללמדינו שגם אחרי זמן כזה שברור לנו במאה אחוז שהוא כבר לא חי , עדיין מחזיקים אותו בחזקת חיים וזה צ"ע גדול ..

אני מקווה שהחזרת האשכול תעלה ארוכה לשאלה החזקה הזאת ..

עת"ל,

[העלית לי בבת צחוק בהקפצת אשכול זה. תכננתי להטמיעו ושמתי אותו במדור המועדפים המיועד אצלי לכך, אלא שלא הספקתי עדיין למצוא את האשכול המתאים, אם כי זכורני שישנו. אך בכל זאת משום כך לא נמנע מלימוד בית המדרש.]

בהתבוננות מחדש בקושיא כבר לא כ"כ קשה לי. אולי כי במשך ארבע וחצי השנים מאז, נתקלתי יותר ויותר באיתנות ונוקשות כללי המשפט להיות חתוכים ללא מקום לשינויים בכל שני וחמישי. הגע בעצמך "גרמא", הרי ניתן להיות רוצח כהיטלר וסאדם יחד בדרך גרמא ולהיות פטור. "פלגינן דבורא" שמחמת הכללים מקבלים רק חלק מהדיבור גם כשלא ייתכן שהיה החלק האחד ללא החלק השני. בהנחת אבידות שלא באו בעליהן עד עולם, האם לא היה עדיף שירשום המחיר בפנקס או היום במסמך מאשר להניחן כאבנים שאין להן הופכין?

[נראה שאם יחליט דיין לקבוע לפי "מאה ועשרים" או כל כלל אחר, לא ידחוהו בכל מקרה ומקרה וכמו שבי"ד מענישים שלא לפי הדין, אך בקביעת הכללים לדורות בבית המדרש השאירום בחדותם. כעת ראיתי שרעיון זה נרמז בדברי קוני.]

תוקן על ידי ווטו1 ב- 02/09/2007 23:53:45

אני מסכים איתך לגמרי שעל כללי המשפט להיות נוקשים וברורים וללא יכולת לתת מקום לשינוים וזה עיקרו של כללי המשפט ..
הבעיה  שחוקי משפט החזקה לא תקפים בכלל למקרה כזה , שהרי אין מקום להכרעת חזקות במקרה של וודאי , ובאיזה שהוא שלב ברור לנו במאה אחוז שהבעל אינינו בחיים , ואין כאן תורת ספק בכלל , ואין לנו ללכת אחרי משפט החזקות  ..

התשובה שלך תעזור למקרים שיש  אחוזים בודדים וקלושים לצד שהוא בחיים , ויבוא אדם לטעון שלמרות חזקת החיים כיון שרוב האנשים בגיל הזה מתים , לא נלך אחרי החזקה , שהרי רובא וחזקה רובא עדיף , במקרה כזה ברור שעל כללי המשפט להיות ברורים וחתוכים ואין מקום לטענה הזאת  . (למרות שרבא בגמ' למד שמגיל גבורות אין מקום לחזקת חיים וצ"ע)

שמא תאמר , הירושלמי לא בא ללמד אותי ללכת אחרי חזקת חיים גם במקום שברור לי בתורת וודאי שהוא מת , אלא עיקר הרעיון בדברי הירושלמי שגם צד הכי קלוש לחיים , מעמידה את חזקת חיים כחזקה וכמו שאתה הסברת ,  
הבעיה היא שא"כ התנא לא היה מביא דוגמא כזאת של הניח זקן בן מאה שנה ועשה השליח בדרך עוד מאה שנה , שהרי במקרה כזה אין אפי'  צד קלוש לחיים וברור לנו בלי ספק בכלל שהבעל מת  , הגע בעצמך , אילו אתה זה שהיית שונה את הדין הזה , האם היית מביא דוגמא כזאת שאין אפי' צד שהבעל בחיים ?
(ודוחק גדול להעמיד שגם במקרה כזה יש צד שהבעל בחיים) 

 

"הוא מותיב והוא מפרק לה". אכן כדבריך כלל הוא שכל ההכרעות וכדומה אין עניינם אלא כשיש תורת ספק אלא שכאן היציאה מתורת ספק ניתנת ללב כל אחד ואחד לפי הכרתו את הנסיבות, כי מצד הכללים אין הבדל בין חמישים למתאיים שנים. אחר שכלל זה ברור כבר ניתן להבין שאכן הירושלמי כיוון לומר בלשון הפלגה שמצד הכלל הוא שאין גבול, אבל מובן מאליו שהלכה למעשה אין כאן ובפרט שבעידן הירושלמי כבר לא חיו כ"כ הרבה שנים!

חוששני שלא הבנתי אותך .. (או שאתה לא הבנת אותי)  

מה לדבריך עיקר חידשו של הירושלמי ?

לכאורה זה ברור מהדוגמא של הירושלמי , "הניחו זקן בן מאה ועשה השליח בדרך עוד מאה שנה" , שהירושלמי סבר שהולכים אחרי חזקת חיים גם במקום שברור לנו בוודאות מוחלטת שהבעל המת וזה תמוה מאוד מאוד , שהרי אין מקום להכרעת חזקה במקום וודאי .. 

ואני למד זאת מהדוגמא הקיצונית של הירושלמי  .. 

ובאמת בתלמוד בבלי , אין דוגמאות של גיל וכו' אלא נקטו סתם כיון דאיפליג איפליג  ..

כל הסבר אחר , לא יסביר את הדוגמא שהירושלמי נקט ..  

התכוונתי שאם לירושלמי הנחת יסוד מובנת מאליה שכל מושג החזקה הוא רק אחר שיש ספק [שזה הבנתי מדבריך] א"כ מובן מאליו שרק נקט גוזמא כדי להצביע בעוצמה שמצד הכללים אין גבול ברור גם לא עד אלף שנים ומה שהדיין יכריע למעשה להתיר זה לא יהיה מצד הכלל אלא מצד השערתו האישית.