חשיבות הדיוק בלשון חכמים

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ג, הלכות יד, טו:

הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות מניח פאה אחת, זרעה שני מינים אע"פ שהוא עושה אותה גורן אחת נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו.

זרע שני גוונים ממין אחד כגון שזרעה שני מיני חיטים או שני מיני שעורים אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות ודבר זה הלכה למשה מסיני.

- מה ההבדל בין ההלכה של הרמב"ם להלכה של ערוך השלחן?

א. לשון הרמב"ם פשוטה ומצומצמת ונוחה יותר לקריאה. ערוך השלחן מתבסס על לשון הרמב"ם ומוסיף הסברים להלכה.

ב. לשון הרמב"ם ברורה יותר. לדוגמא, ערוך השלחן כותב: אם זרע שני מיני זרעים ממין אחד, ולשונו מבוססת על גרסא משובשת של משנה תורה להרמב"ם בה נכתב זרע שני זרעים ממין אחד, וערוך השלחן הוסיף את המלה מיני, והתוצאה לשון קצת מבלבלת. וכאמור בגרסא הנכונה של משנה תורה: זרע שני מיני גוונים ממין אחד, גוונים הכוונה לזנים, כפירושו למשנה: שני מיני חטים, שני זני חטים, לפי שיש שגרגיריו גדולים ויש קטנים, ויש צהוב, ויש אדום, וכל הענין ברור.

 

פירוש רדב"ז למשנה תורה: פ"ב דבמשנה כלשון רבינו וקמ"ל אע"פ שעושה אותו שתי גרנות בשני זמנים.

פירוש כסף משנה למשנה תורה: משנה בפרק ב' דפאה.

פאה פרק ב, הלכה ה:

הזורע את שדהו מין אחד, אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת. זרעה שני מינים, אע"פ שהוא עושה גורן אחת נותן שתי פאות. הזורע את שדהו שני מיני חטים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות.

מה ההבדל בין לשון הרמב"ם ללשון המשנה?

א. ברישא הרמב"ם משתמש בלשון מניח פאה ואילו המשנה בלשון נותן פאה.
ב. בסיפא לשון המשנה מצומצמת יותר ואילו הרמב"ם הרחיב את המלים נותן שתי פאות למלים נותן פאה למין זה בפני עצמו ונותן פאה למין זה בפני עצמו (אולי כדי להוסיף בהירות).

המשנה משתמשת בלשון לתת פאה (פאה א, ג; פאה ב, ד-ו; פאה ג, ב-ג; פאה ג, ה) ואיננה משתמשת בלשון להניח פאה אפילו פעם אחת.

פירוש המשנה לר"י בן מלכי צדק, שחי דור אחד לפני הרמב"ם, לפאה ב, א: מכל שדה חייבין אנו ליתן פאה אחת וכו'.

אז מדוע הרמב"ם שינה ברישא את לשון המשנה נותן פאה אחת ללשון מניח פאה אחת? ומה המקור לשימוש בלשון להניח פאה?
 


 

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ראשון, הלכות א, ב:

הקוצר את שדהו לא יקצר את כל השדה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה, שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך. אחד הקוצר ואחד התולש. וזה שמניח הוא הנקרא פאה.

וכשם שמניח בשדה, כך באילנות, כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים. עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן, לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים, שנתינתו מצוות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם. ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת, הרי זה נותן ממנו פאה לעניים.

- הרמב"ם משתמש בלשון להניח פאה להורות שבעל השדה מניח את הפאה והעניים באים ללקטה בעצמם, אולם אם לא הניח פאה, אזי עליו לתת לעניים ממה שקצר או ממה שאסף ואפילו מהפת אם לא נתן ממה שקצר או ממה שאסף, כי זו מצות לא תעשה הניתק לעשה.

הרמב"ם רצה להבחין בין לא תכלה פאת שדך לקצור לבין לעני ולגר תעזוב אותם, לפיכך השתמש בלשון להניח פאה להורות לא תכלה פאת שדך לקצור ולשון לתת פאה להורות לעני ולגר תעזוב אותם.

מה המקור לשימוש בלשון להניח פאה?

תוספתא פאה א, ו:

אמר רבי שמעון מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף. מפני גזל העניים, ומפני בטול העניים, ומפני מראית העין, ומפני הרמאין. מפני גזל העניים כיצד, שלא יראה שעה שאין שם אדם ויאמר לעני מדעתו בוא וטול לך פאה זו. ומפני בטול עניים כיצד, שלא יהיו עניים יושבין ומשמרין כל היום, ואומרים עכשיו הוא נותן פאה עכשיו הוא נותן פאה, אלא מתוך שניתנה בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין כיצד, שלא יהיו עוברין ושבין אומרים ראו היאך פלוני שקצר את שדהו ולא הניח ממנו פאה, שכך כתוב בתורה לא תכלה פאת שדך וכו'. ומפני הרמאין כיצד, שלא יאמרו כבר נתננו. 

התוספתא בשם רבי שמעון משתמשת בלשון לתת פאה כלשון עניים הממתינים ללקט פאה שטרם ניתנה ובלשון להניח פאה כמתייחסת למצוה לא תכלה פאת שדך וכו'.

אם-כך, מדוע המשנה משתמשת רק בלשון לתת פאה?
 

אחרי הקדמה כללית על דברים שאין להם שיעור, המשנה מתחילה לפרט את מצוות פאה בהלכה הבאה (פאה א, ב):

אין פוחתין לפאה מששים, ואף על פי שאמרו אין לפאה שעור, הכל לפי גדול השדה, ולפי רוב העניים, לפי רוב הענוה.

ובמשנה הבאה (פאה א, ג):

נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה וכו'.

במשנה הדגש במצוות פאה הינו על לעני ולגר תעזוב אותם, ועל-כן כל המשנה נשנתה בלשון לתת פאה, ומתחילה בשיעור הפאה (אחד מששים שהוא מדרבנן כי מהתורה אין לפאה שיעור) ובהוראה לתת ולהוסיף על השיעור על-פי גודל השדה ורוב העניים ורוב הענוה. 

אצל הרמב"ם יש דגש שווה על לא תכלה פאת שדך בקצרך ועל לעני ולגר תעזוב אותם, ועל-כן לפעמים משתמש בלשון להניח פאה ולפעמים בלשון לתת פאה. תחלת המצווה - לא תכלה פאת שדך בקצרך (הלכה א) ותכליתה (הלכה טו, סוף פרק א): שיעור הפאה ולהוסיף על השיעור בהתאם לגודל השדה ולרוב העניים ולפי ברכת הזרע.

לפיכך, דברי המשנה בתחלת מסכת פאה אלו דברים שאין להם שעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה, נאמרים בסוף פרק ראשון אצל הרמב"ם: ואין לתוספת זאת שיעור.

רמב"ם, הלכות מתנת עניים פרק שלישי:

אין מניחין את הפאה משדה על חברתה. כיצד, היו לו שתי שדות, לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך, שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה. ואם הניח משדה על חברתה, אינה פאה.

- בלשון הרמב"ם להניח פאה - להניח פאה מהקמה כראוי לשדה כולו או להניח פאה מחלק מהשדה שנחשב ונראה כשדה לכשעצמו.

היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה, אע"פ שאינו מושך, או אמת מים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זה כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו.

- הרמב"ם משתמש בלשון לתת פאה כשלשדה יש מראית עין של שדות או כשלשדות יש מראית עין של שדה או כשהפאה פוטרת רק חלק מהשדה או כשאפשר או נדרש לפטור את כל השדה ע"י מתן פאה מקמה שבחלק מהשדה.

הזורע שדה שיש בה אילנות, אע"פ שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב, נותן פאה אחת לכל השדה. שדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע.

- לשון נותן פאה ולא לשון מניח פאה, כי לשדה האחת מראית עין של שדות.

שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו, אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות, כגון שבת או חרדל, הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות נזרעו. ואם היה מין אחד שזורעים אותו שדות, כגון תבואה וקטניות, נותן פאה אחת לכל.

- לשון מניח מכל מלבן ומלבן, כי כל מלבן נחשב שדה לכשעצמו. לשון נותן פאה אחת לכל, כי לשדה מראית עין של שדות.

 הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושה שתי גרנות מניח פאה אחת. זרעה שני מינים אע"פ שהוא עושה אותן גורן אחת נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו.

- זרעה שני מינים, שאינם כלאים זה בזה. לשון נותן פאה למין זה בפני עצמו כי כל פאה פוטרת רק חלק מהשדה.

זרע שני גוונים ממין אחד, כגון שזרעה שני מיני חטים או שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות. ודבר זה הלכה למשה מסיני.

- לשון נותן פאה אחת כי לשדה מראית עין של שדות או כי מתן פאה מאחד משני גווני החטים או השעורים פוטר את כל השדה.

תוקן על ידי מם80 ב- 02/08/2014 23:06:01

מסכת פאה ב, ו:

מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו, ואמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא, שקבל מהזוגות, שקיבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני, הזורע את שדהו שני מיני חטים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות.

המשנה יכלה להסתפק בלהוסיף את המלה באמת (המורה בלשון המשנה על הלכה למשה מסיני) לפני ההלכה הזורע את שדהו שני מיני חטים וכו' (שכבר נשתנתה קודם לכן), אז מדוע סיפרה את הסיפור המעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה?

ירושלמי פאה ב, ה:

אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידיך ואין אתה יודע מה טיבה אל תפליגנה לדבר אחר שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהון משוקעות במשנה. אמר רבי אבין: ויאות היא שני מיני חטים, אילולי שבא נחום ופירש לנו יודעין היינו?

פירש הרש"ס: אם בא איזו דין לידך ונסתפקת שאל ולא תדון מעצמך ותדמה מילתא למילתא שאפשר שאותו ענין עצמו יש בו קבלה ביד איזה חכם כדמוכח לה ואזיל מנחום הלבלר.

ופירש הפני משה: אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה. מה הטעם של אותה הלכה. אל תפליגנה לדבר אחר. לומר בה שבודאי יש להלכה זו איזה ענין אחר ולא כך אמרו חכמים ומחמת כן תזלזל בה. שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני. ואין אנו יודעים את הטעם וכולן משוקעות הן במשנה ולפיכך לא תפליג למשנה שאין אתה יודע טעמה דכך נמסרה למשה מסיני. ויאות. ודאי כך הוא שהרי הלכה זו שני מיני חטין אלולי שבא נחום ופירש לנו שכך היא הלמ"מ כלום יודעים היינו שכך נמסרה למשה ואע"פ שאין אנו יודעים הטעם דתלינן בעשיית גורן אחד או שנים אין להרהר מעתה אחריה.

וביאר הגר"א (שנות אליהו): אם באת הלכה לידך ואין אתה יודע מה טיבה אל תפליגנהו. פירוש אל תדחה אותה. שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני. וכולן משוקעות במשנה. א"ר אבין יאות הוא שהרי שני מיני חיטין אלולי בא נחום ופרשהו יודעין היינו. פירוש ויאות הוא. שלא ידחה אדם הלכה שנרמז במשנה דהלכה למשה מסיני הוא. שהרי שני מיני חטים שע"י מעשה בא ואלולי בא נחום ופרשה יודעין היינו בתמיה והא לא היינו יודעים. ואעפ"כ הלכה למשה מסיני הוא. לכך יאות שכל מה שנזכר במשנה הלכה למשה מסיני הוא.

תנא התנאים מבלי עולם. מבלי עולם ס"ד (רש"י: ומה הם גורמין לאחרים): אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן אלא שמורין הלכה מתוך משנתן (סוטה כב.).

פירש רש"י: קאמר שמבלין עולם בהוראת טעות דכיון דאין יודעים טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמים לה דבר שאינו דומה ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראת טעות.

המהר"ל מפראג חלק על רש"י ואמר שאין מדובר בשמורין הלכה של טעות אלא בשמורין הלכה של אמת, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה ודבר זה ראוי שיצא מן התורה אשר התורה היא שכלית, ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה, ודבר זה בודאי קיום העולם שעומד על התורה.

מורי הוראה מתוך המשנה נקראים מבלי עולם, כי המשנה בלי פירושיה הינה כספר סתום שאי-אפשר להבין את טעמיו, ומכל מקום טעמי המשנה וכללי הפסיקה נלמדים בתלמוד.

אם-כך איך הוראת התלמוד הירושלמי לא להפליג משניות כי אפשר שגם אם לא יודעים טעמן הינן הלכה למשה מסיני מסתדרת עם הוראת התלמוד הבבלי לא להורות מתוך המשנה אלא מהתלמוד?

תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 02:22:56

ירושלמי פאה ב, ד:

אין למדים לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד. תני רבי חלפתא בן שאול: היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. אמר רבי זעירא: כך היתה הלכה בידן ושכחוה היא שני מינין חיטין היא שני מינין שעורין. והתנין המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן, אית לך למימר כך היתה הלכה בידם ושכחוה?

פירש הפני משה: אין למדים הלכה למעשה דבר מן דבר לא מן ההלכות שהוזכר בהן הלכה למשה מסיני אין למדים מהלכה זו לדמות לדבר אחר כמוה ולא ממה שהוזכר באגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד לפי שהאמוראים שבתלמוד הן הן שביררו הלכה למעשה מתוך פלפולם ומתוך סברא שלהם ולפיכך אע"פ שלפעמים הוזכר במשנה ובברייתא הלכה כר' פלוני אין סומכין על זה כ"א דווקא על הלכה שבגמרא. תני רבי חלפתא וכו'. והתני רבי חלפתא היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין דין אחד לשתיהן, והא במתני' לא הוזכר הלמ"מ אלא בשני מיני חיטין אלמא דלמדין מן ההלכה ולדמות מלתא למלתא הימנה. כך היתה הלכה בידם ושכחוה היא שני מיני חטין וכו'. כלומר לא שלמדו שעורין מחטין אלא כך היתה הלמ"מ דשתיהן שוין לדין זה, אלא ששכחוה ולפיכך לא הזכירו במשנה כ"א שני מיני חטין, וחזרו והוזכרו בברייתא לשתיהן. והתנינן לקמן בפ"ג: המחליק בצלים לחים לשוק. המחלק שנוטל חלק אחד מהן למוכרן בשוק ומניח חלק אחר היבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ונותן פאה לאלו לעצמן דכשני מינין של חטין דמו. אית לך למימר שוק וגורן כך היתה בידם הלכה ושכחוה. בתמיה וכי יש לנו לומר שכך היתה הל"מ לשנותן לדין דשוק וגורן דבצלים עם זורע שדהו שני מני חטין הא ודאי דלא נשנו אלו שני הדינים כאחת, אלא שחכמים למדו דין דבצלים מדין שני מיני חטין, אלמא דלמדין מהלמ"מ לדבר אחר ולא משני מידי (נשאר בקושיא).

תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 03:30:13

פירש רש"י (נידה ז:): האמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו אלא כל אחד מהם מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא והיא נקראת משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר.

מאחר שכל תנא נתן טעם לשמועתו אולם לא דקדק בדברי חברו, משמע שהורה הלכה מתוך משנתו, ולפיכך התנאים מבלי עולם, כי עולם ענינו כללות (כלומר בירור ההלכה ע"י כל החכמים או הוראת הלכה עפ"י סברא המובנת לכולם) אולם שמאחר שמשנתן קיבלוה מרבותיהם שקיבלוה מהזוגות שקיבלוה מהנביאים שקיבלוה ממשה; ומכיון שנתנו לבם לתת טעם לשמועתם, הרי מיישבי עולם הן, שהמשנה תחלת התלמוד. 

תניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו, מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה, מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה ומפני ביטול עניים שלא יהיו עניים יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה, ומפני חשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו, ומשום בל תכלה. אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו? אמר רבא מפני הרמאין (רש"י: העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה) (שבת כג).

לכאורה נוסח התוספתא שבגמרא משובש, שהרי נאמרה בלשון להניח פאה, בעוד שבתוספתא ובספרא ובתלמוד הירושלמי נאמרה בעיקר בלשון לתת פאה. אלא מסתבר שבא"י לשון לתת פאה היתה שגורה, ואילו בבבל לשון להניח פאה היתה שגורה יותר,  כגון בעל הבית שהניח פאה (בבא קמא כח.).

עד לחיבור המשנה לא היה לתורה שבעל-פה נוסח קבוע, אלא כל רב היה שונה את השמועה לתלמידיו בנוסח שהעדיף.
אם-כך, מדוע בבבל שנו בלשון להניח פאה ואילו בא"י בלשון לתת פאה?

אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור ואף על גב דרב ושמואל דאמרי תרויהו (חולין קלז:) פאה מששים, מפרקינן לא קשיא כאן בארץ כאן בחוצה לארץ, בארץ אין לה שיעור בחוצה לארץ בששים, מאי טעמה בארץ אין לה שיעור משום דכתב לא תכלה פאת שדך והויא לה דאוריתא ולא כתיב בה שיעורא, ובחוצה לארץ מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא אוקמוה רבנן מששים (ספר הלכות גדולות סימן ג, הלכות פאה).

אין פוחתין לפאה מששים, הן בארץ והן בחוצה לארץ (כפתור ופרח, פרק נב).

אע"פ שאמרו הפאה אין לה שיעור התם בא"י הכא בחו"ל ונראה שנתנו בה חכמים שיעור שלא תהא פאת חו"ל קלה בעיניהם והשוו מידותיה דפאת א"י וחו"ל בששים ושיעור ששים בא"י מדרבנן ופאת חו"ל ושיעורה הכל מדרבנן (רדב"ז, הלכות מתנות עניים, פרק א, הלכה יד).

מאחר שבחו"ל חכמים נתנו לפאה שיעור, הרי שבדין שיעור הפאה אחד מששים שייך לעניים, ולפיכך נאמר בגמרא לשון להניח פאה ולא לשון לתת פאה. ד"א שנו בלשון להניח פאה להזכיר את מצוות לא תכלה פאת שדך, כי פאה בחו"ל מדברי סופרים, אולם מדאורייתא המצוה רק בא"י.

בא"י שמלכתחלה לא היה לפאה שיעור, ודי היה בשיבולת אחת כדי לפטור את השדה מפאה, שנו בלשון לתת פאה להדגיש שמצות פאה הינה מצוות מתן צדקה לעניים, כשנאמר לעני ולגר תעזוב אותם.
 
הרמב"ם השווה את שני התלמודים והשתמש הן בלשון להניח פאה והן בלשון לתת פאה.