התורה ותרבות הצריכה

בספרו 'אנוש כחציר' מביא הרב מיכאל אברהם את המשל הבא:
ראובן ושמעון הלכו במדבר ולבשו בגדי ים כמסורת אבותיהם מימים ימימה. בהמשך הליכתם העפילו על ההרים והקור גבר. שמעון החליף את בגדי הים במעילים חכמים, ואילו ראובן המשיך ללכת גם בהרים בבגדי הים.
מי מהם שומר על מסורת אבותיו?
ראובן טוען שהוא הולך בבגדי האבות מימים ימימה.
ואילו שמעון טוען שראובן מחטיא לכוונת האבות, לא היתה כוונתם לקדש את בגדי הים אלא להדריך את בניהם ללכת בבגדים המתאימים לאקלים בו הם חיים.

הנמשל הוא שאלת דרכה של תורה בעולם המשתנה בו אנו חיים. מה הדרכת התורה ביחס לשינוי? במה צריך להחזיק כי הוא עקרוני גם היום, ומה צריך לשנות כי הוא נועד להשתנות בבא שינוי?

אני מעוניין לפתח את השאלה בהקשר של יחס התורה לתרבות הצריכה שהתפתחה בדורות האחרונים. (להרחבה בביאור המושג תרבות הצריכה ראו- ויקיפדיה, אקו-ויקי)
לדעתי פשוט לי שעמדת התורה היא נגד תרבות זו. התורה מדריכה לשמחה של כל אחד בחלקו, בפיתוח החלק הרוחני של האדם וצמצום המרדף החומרי.
לצערי, איך שאני רואה את המציאות, החברה הדתית לא מצליחה להחזיק עמדה מול השטף התרבותי הזה, ונשאבת גם היא לסגנון דתי של תרבות הצריכה.

אשמח לדעת את דעתכם. מה יחס התורה לתרבות הצריכה? מה לדעתכם המצב בנושא זה בציבור הדתי? מה ראוי לעשות? מה אפשר לעשות?

מקור יפה מצאתי בשו"ת משנה הלכות:

שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קעח

ג) ובדבר אשר ראית מנהג אפי' חרדים ביותר מהדרין מן המהדרין לפרסם בעתונים חרדים תאות אכילה וכל מיני מאכלים ומבקשים שיקנו כל מיני מאכלים שהם מלא טעם ואכלו ושתו והם כשרים אף למהדרין מן המהדרין והתענגו בתענוגי עוה"ז וטעם גן עדן וכיו"ב, והרי הוא איסור להתענג בתענוגים בכל השבוע. יפה העיר מאד וכבר כתבתי מזה כמה פעמים שהגם שהמאכל הוא כשר למהדרין מן המהדרין בתכלית ההידור אבל התאוה בעצמה היא טריפה ומקרא מפורש בתורה והאספסוף אשר בקרבה התאוו תאוה ועיין רש"י שם וחז"ל שהערב רב הכניסו תאות אכילה בבנ"י הכשרים, ובן סורר ומורה על תאות אכילה נהרג שסופו לבקש לימודו ואינו מוצא ועומד ומלסטם את הבריות ואכילתו בשר כשר ויין כשר בדוקא, וכל דברי חז"ל מלאים להזהר בתאות אכילה ועיין ס' בעה"נ להראב"ד ז"ל בסופו.

ועיין נוב"י בפאר הדור שהנוב"י ובית דינו עשו כמה תקנות להציבור ובין התקנות היתה תקנה שעשו להנחתומין שהתחילו לאפות עוגות טובות ומטעימות למכור בחוץ והיו לוקחין אותם ואסרו על כל הנחתומין מהיום ההוא והלאה מטעם כי זה הוא דבר המביא לידי רעבתנות ונטיה למותרות, ועכשיו צא וראה כמה דרגות ירדנו מאז אשר כהיום אפילו לא יעלה על הדעת שלא יאכלו ולא יאפו הנחתומין דברים כאלה והטעם שיבואו לידי רעבתנות, אלא אדרבה מפרסמין בעתונין חשובים בפרסומת כל מיני מאכלים ממאכלים שונים שהם רק בגדר רעבתנות ומותרות שעולה כסף הרבה והכל בהכשר מכל מיני בד"ץ למהדרין מן המהדרין ולך אכול בשמחה והתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים בכל יום ויום עשה לך חגים בהיתר והכשר גמור, ולא יודעים ולא מודיעים שהתאוה והתענוג בעצם הוא טריפה ואסור לנו והוא מעשה בן סורר ומורה זולל וסובא ח"ו, ועיין ספרנו בית רחל דף מ"א.

ועיין רמב"ם פ"ה מה' דעות ה"א כשם שהחכם וכו' כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו' כיצד ת"ח לא יהא גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאות בטנו כאלו שמתמלאים ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים וכו' ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום ובגמ' ברכות מלי כרסי זני בישי וכו', אבל החכם אינו אוכל אלא מאכל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו והוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו ע"כ ע"ש.

 וכבר אמרתי לאחד הגדולים בארצנו הקדושה שהעתונים החרדים צועקים על החילונים שמפרסמים תמונות של תועבות שזה בגדר מכשיל הרבים ואינן מרגישין שהם בעצמן אינם מנוקים שמפרסמין תאוות אלו והתאוות האלו גם כן באיסור הם והם הגורמים להתועבות והתאוות שלהם והרי אמרו ז"ל דזנין בישין הם הגורמין להני תאוות וא"כ הני עתונים שמפרסמין התענוגים במאכלים הם סרסורי דעבירה להני וכמאמר חז"ל מעשה באב שהאכילהו והשקהו להבן והעמידו בשוק של זונות מה יעשה הבן שלא יחטא ואילו לא האכילהו ואסר עליו האכילה לא היה עושה כן והרבה יש לכתוב וכבוד ה' הסתר דבר ויפה השתיקה.

פשוט תפתח מסילת ישרים שער הפרישות והמספיק לעובדי ה שער הפרישות שם תמצא את כל המקורות מן התנך לנושא הפרישות

    [ וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם .  רש"י נקט בגישה מצמצמת "הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה" כלומר, שאין הפסוק הקדמה למצוות הבאות בהמשך הפרשה, אלא הוא המשכה של פרשת עריות שלמעלה, שהובאה בחלקה האחרון של הפרשה הקודמת. ו"כשישוב ללמדם אחר כך דיני שאר מצוות האמורות בפרשה זו, ישוב להזכירם בקוצר על ידי דיבור המקרא הזה על אזהרת העריות וכו'

וכל זה להראותם חומר האזהרה ושהיא קודמת בטבע לכל התורה, ואם אין קדושה, כל המצוות בטלות"

בכך יש גם הסבר ל"קושי, מה שלא בא פסוק זה בסוף הפרשה הקודמת" (באר יצחק)

   הרמב"ן, באחד מהקטעים המרכזיים והנודעים שלו,  חולק על רש"י וסבור כי מדובר כאן בדרישה כללית שבאה לכלול את כל מה שלא נאסר במפורש בתורה. "אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי, אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן, ימצא בעל התאוה  מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". הרמב"ן מזכיר בדבריו מקרה נוסף שבו התורה מוסרת כדרישה, עקרון כולל: על הפסוק בדברים ו', י"ח "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", כותב (שם) הרמב"ן "מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך ועתה יאמר, גם באשר לא ציווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום וכו' חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". שמירתם של שני העקרונות הללו מהווה דרך לשמור על התורה לא רק ככתבה, אלא גם ברוחה, לקיים בכל דרכינו את מה שה' באמת דורש מאתנו, מעבר ללצאת ידי חובה. (אחד מהאחרונים, ר' יוסף אירגס בספרו שומר אמונים, מציב בראש ספרו את שני העקרונות הללו לפי מה שפירשם הרמב"ן, ומדגיש שנועדו להבטיח שהתורה לא תהיה מזוייפת)

   אולם, יש מהאחרונים שכתב לסייג במקצת את דברי הרמב"ן. "אמנם כבר פירשתי כי להחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים, וממש לא אכלו רק פרי עץ היער והיו נזירים מכל ענייני העולם (= האיסיים), אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל, כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס ישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע וכו' ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה, אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלמות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש פרשה זו נאמרה בהקהל, כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך בהקהל". (ר"י אייבשיץ, תפארת יונתן")

   גם בעל "שפת אמת" בא להגביל את הדרישה הגבוהה שהציב הרמב"ן, לפחות כשלב ראשון מחייב.

כך כתב (בדבריו לשנת תרמ"א) ולפענ"ד יפה כיוון רש"י ז"ל, כי בודאי מצות קדושים תהיו הוא מן הדברים שאין להם שיעור, וכפי הפרישה זוכים לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתיב תהיו, כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה וכו' אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה, אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל, ואז יש להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה, שאין לו שיעור"

  אם כן, נתבארו דברי הרמב"ן בתוספת הסתייגויות. אולם לרמב"ם גישה שונה. בנגוד לדעת הרמב"ן הסבור שהפסוק בא להורות מצות עשה מיוחדת ונפרדת משאר המצוות, להתקדש! סובר הרמב"ם שמדובר כאן באזהרה כללית על קיום המצוות עצמן, שמהן ומכוחן ומהתמדת קיומן, תבוא הקדושה מאליה. לפיכך לדעתו אין למנותה כלל כמצות עשה (אכן, ענין החובה להתקדש, ברוח דברי הרמב"ן ואחרים, תכלל לדעתו במצות "והלכת בדרכיו" – "הקב"ה נקרא קדוש, אף אתה הוי קדוש" הלכ' דעות א', ו) וכך כתב הרמב"ם בשורש הרביעי שהקדים לספר המצוות שלו "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו, מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו וכן והתקדשתם והייתם קדושים, הם ציוויים לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

      במקום אחר (חתימת הלכ' שמיטה ויובל) מורה הרמב"ם את הדרך לקדושה ל"כל באי עולם"

      "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו, לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים.  

     הבדלות מחד והליכה בדרכי יושר מאידך, הן הדרך הסלולה לקדושה !  ]     

אכן ,חשבתי על קדושים תהיו לדעת הרמבן ,פרשנות חזלית למדי ,
מאידך בבעלי יכולת הצריכה  יש את עניין שיכחת ה ,וישמן ישורון ויבעט ,עושרו של ביזת הים שהביאה את העגל,
באלו שאינם בעלי יכולת הצורכים מתחרות ויסורים אחרים החטא ועונשו באים כאחד:-)

המסילת ישרים מתייחס לסתירה בחזל ,מצד אחד עניין הפרישות מהנאות ומאידך גיסא מימרת הגמרא שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל הנאה שלא לקח מהעולם הזה  ,

יש לי הרגשה  שסימנו של רב מנשה הקטן באה כתוצאה מהיותו באושויץ ,
אומרים בשם הבית ישראל שהיה ממליץ לחסידיו להכניס את תאוותיהם באכילה מרובה,

ספרן- קודש קדשים שכתב הרמבם הוא ציטוט מפסוק בדברי הימים על קדושת הכהונה ולכן לדעתי איננו קשור לסוגיה של קדושים תהיו

מוטי, יש משהו בהערתך, מ"מ כפי שנתבאר לעיל, דעת הרמב"ם שונה ממילא במושג ממובנו המקובל ויתכן שאף קדושת כהונה עצמה בכלל.

מצד שני, תרבות הצריכה מעודדת "התפרנסות זה מזה" - כלשון דוד המלך, ומעכבת את הצורך "לפשוט בגדוד". 

האם אין זו המעולה שבצדקות: "וחי אחיך עמך"?

אי אפשר לדון בתרבות הצריכה מצד התורה וחז"ל ששם מדובר על תרבות חזירית של צריכה שלוקחת מהאדם את התשומת לב לעיקר הדברים הטובים שהאדם יכול לעשות בעולמו.

לבין תרבות צריכה שהיא מחוייב המציאות הכלכלית. כלומר אם לא תצרוך אז אתה גורם סבל לזולתך. 
כלומר, על פי החשיבה הכלכלית המודרנית, אם אתה לא צורך, אז אתה גורם לחוסר ביקוש ושאין ביקוש אין עבודה ושאין עבודה יש יש מהפיכות חברתיות.

ולכן לדעתי אתה לא תוקף את הבעיה לעומק.
צריך לתקוף את התלות הכלכלית, (השיטה הכלכלית המודרנית) כך שעצלנותך לעבוד או הרצון שלך לא להיות צרכן חזירי, לא תגרום סבל לאחר.
בינתיים (עד שיבוא מהפכה הכלכלית) כל מי שיש לו יכולת לצרוך, חייב לצרוך על פי התורה, רק משום להציל את הזולת מעוני.
ביפן נדמה לי יש קמפיינים גדולים זה מכבר הרבה שנים, לדרבן אנשים לקנות ולקנות. 

לסיכום:
הנושא מאוד מורכב כך שאסור להיות שטחיים ודוגמטיים בעניין.
במצב העכשווי מצווה גדולה לצרוך ומה שיותר עדיף. (כמובן לא לקחת אשראי ולשלם ריבית כי חייך קודמים. זה עוד נושא כאוב מאוד שצריך להרחיב בעניין)

לולא תרבות הצריכה גם לא היתה מצות צדקה בדור שלנו ביחס ללפני 60 שנה ויותר כולנו עשירים כל מי שאוספים לו היום זה כדי שיוכל לחיות בסטנדרטים של תרבות הצריכה העכשווית

תוקן על ידי Motiahu ב- 04/08/2014 15:50:50

מוטי ,אתה טועה מטעה ,מעניין איפה אתה חי ,יש אנשים ללא מצרכים בסיסיים ,

זה בדיוק הנקודה מה שנחשב בסיסי היום לא היה עד לא מזמן כזה

מוטי ,סליחה מחקו לי ,שאלתי האם לחם ,חלב ,סוכר ,שמן ,ביגוד אלו מותרות?