ההפרעה האלוהית
האם יש אלוהים, או שמקורה של האמונה הוא בפגם מוחי מולד שרוב אוכלוסיית העולם סובלת ממנו? עוד ועוד חוקרי מוח ופסיכולוגים משתכנעים שהאמת קרובה יותר לאפשרות המתריסה
פרופ' הלמוט נייבורג (74) מאוניברסיטת ארהוס בדנמרק הוא הפסיכולוג הדני המצוטט בעולם, ואחד מחוקרי התודעה הכי שנויים במחלוקת. הוא התפרסם כשפיתח מהורמוני מין נקביים תרופה להעלאת מנת המשכל של נערות הסובלות מתסמונת טרנר, מחלה תורשתית קשה שאחד מתסמיניה הוא לקויות למידה. הוא זכה למסע השמצות בגין עיסוקו בהבדלי מנת המשכל בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הוא פרסם ממצאים שלפיהם ממוצע מנת המשכל של גברים גבוה מעט, לפי כמה אומדני אינטליגנציה, מזה של נשים, והוא מצטט מחקרים משנות התשעים, שנגנזו בשל רגישותם ובשל ביקורת על המתודולוגיה שלהם, שלפיהם ממוצע מנת המשכל של לבנים גבוה בכמה אחוזים מזה של שחורים.
בשנתיים האחרונות הוא הוסיף לרשימת אויביו את הכנסייה הנוצרית ורוב הארגונים הדתיים באירופה. מחקר שערך ב־2008 בקרב אמריקאים לבנים בארצות הברית העלה שככל שאדם דתי פחות, כך הוא אינטליגנטי יותר. לפי נתוניו של נייבורג, לאנשים שמגדירים עצמם אתאיסטים מוחלטים יש מנת משכל שגבוהה ב־1.95 נקודות אייקיו בממוצע מזו של אגנוסטיקנים - אנשים שאינם דתיים אך גם אינם שוללים את אפשרות קיומו של אל כל־יכול, ב־3.82 נקודות אייקיו בממוצע מזו של מאמינים ליברליים - נוצרים, יהודים ומוסלמים שטוענים כי הם מאמינים בדתם אך לא מקבלים על עצמם את עולה, ו־5.89 נקודות אייקיו יותר ממנת המשכל של דתיים אדוקים. אתאיסטים, בהפשטה, חכמים בכמעט 6 נקודות אייקיו מדתיים מאמינים. זהו פער יחסית קטן, אך עצם קיומו מעיד על הבדלים מורגשים בביצועי שתי האוכלוסיות.
זה לא אומר שאמונה באלוהים הופכת אותך לטיפש יותר", אומר נייבורג בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" מביתו בעיר ארהוס. "ההשערה שלי היא שבעלי מנת משכל נמוכה ייטו להימשך ביתר קלות למי שמציע להם תשובות בטוחות לשאלת הקיום, בעוד שבעלי מנת משכל גבוהה נוטים יותר לספקנות".
בסוף 2008 שוחזר המחקר של נייבורג על ידי פרופ' ריצ'רד לין מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אולסטר באירלנד. המחקר של לין לא התמקד בארצות הברית אלא הקיף נבדקים ב־137 מדינות. התוצאות היו דומות - ציוני מבחני האייקיו של אנשים שדיווחו על עצמם כאתאיסטים היו בממוצע גבוהים מציוניהם של דתיים.
שני המחקרים הללו הם האחרונים בשורת מחקרים וסקרים שהראשונים בהם נערכו בעשור השני של המאה ה־20, וכולם מצביעים על אותה המגמה - אינטליגנציה מביאה איתה ספקנות דתית. מחקר עדכני אחד הצביע על כך שכ־40% מקרב המדענים בארצות הברית מחזיקים באיזושהי אמונה דתית, גם אם באופן חלקי והצהרתי בלבד. אלא שבקרב ביולוגים שיעור המאמינים נמוך מהממוצע, ועומד על 30% בלבד, ובקרב פיזיקאים על 20% בלבד - שיעור האמונה הדתית הנמוך ביותר בקהילה המדעית בארצות הברית. נראה שככל שהמדענים מעמיקים לחקור את פלאי הבריאה, כך הם פחות מקבלים את הסברי הדת.
המחקרים הללו הם חלק מניסיון אקדמי מקיף, נועז ויצירתי שמטרתו להסביר את תפוצתה הרחבה של האמונה הדתית בימינו, פתחו של העשור השני במאה ה־21. המדע החילוני המודרני, שהביא את האנושות להישגים האדירים בתולדותיה, הפריך עד היום את רוב הסברי הדתות שנוגעים לטבע ולחוקיו. גיל העולם, מוצא האדם, התפתחות התרבויות, תופעות טבע ואירועים היסטוריים - כולם זכו להסברים מדעיים בני בדיקה ושחזור, שרבים מהם סותרים את ההסברים המסורתיים. ובכל זאת, בניגוד למה שאולי נדמה, רוב העולם דתי. כאשר הפילוסוף בן המאה ה־19 פרידריך ניטשה העריך שהנאורות תהפוך את הדת לתופעה תרבותית אנכרוניסטית ושולית, הוא טעה.
ב־2005 פורסם בארצות הברית סקר שלפיו 96% מהאמריקאים מאמינים שיש אלוהים, וכמחציתם רואים עצמם כדתיים. 72% מהיהודים בישראל ביקרו השנה בבית כנסת, ו־56% מתושבי ישראל מגדירים עצמם מסורתיים או דתיים. יותר מ־95% מכ־2 מיליארד תושבי הודו ואפריקה מאמינים בדתות הנפוצות באזוריהם, ובסין, לפי מחקר של אוניברסיטת בייג'ינג, כשליש מהאזרחים מאמינים בדתות שונות, אף על פי שהמשטר הסיני הגדיר את המדינה כאתאיסטית ומדכא זרמים דתיים. בברזיל שיעור המאמינים בדתות הוא כ־92%, ברוסיה 82%, בעולם הערבי כמעט 100%, ובגרמניה וצרפת, מעוזי "דת החילוניות" ומובילי ההפרדה בין הדת למדינה, שיעור הנוצרים הקתולים עומד על 59% ו־64% בהתאמה.
הלא־דתיים הם עדיין מיעוט זניח בעולם שרוב תושביו שואבים מהאסלאם, ההינדואיזם, הבודהיזם, הנצרות והיהדות לא רק ערכי מוסר ותחושת משמעות, אלא גם הנחות יסוד לגבי מקור החיים ודרכי הטבע.
"המצב הזה דורש תיאוריה חדשה לגבי הסיבה שאנחנו דתיים, כזאת שפונה לפן הביולוגי שלנו ולחקר המוח", כתב ב־2005 פרופ' פול בלום, ראש המעבדה לתודעה והתפתחות באוניברסיטת ייל. המאמר שנפתח בקריאה למציאת הסבר לרגשות הדתיים נקרא "האם אלוהים הוא תקלה", ונבחר בשנת 2006 לאנתולוגיה הנחשבת "המאמרים המדעיים החשובים באמריקה". בלום עצמו הוא חוקר ותיק של מנגנוני הנפש, ופרסם בשנה שעברה את רב־המכר "איך העונג עובד", שמסביר שתחושת עילוי מארוחה, יצירת אמנות או חוויה אחרת נובעת לא מטיב החוויה עצמה אלא מההקשרים בראשנו ומהתכונות שאנחנו מייחסים לה על סמך ידע קודם.
את התשובה מצא בלום בסדרת מחקרים שבהם גילה שמבנה התודעה האנושית גורם לאנשים להאמין בנצחיות הנשמה ובאופן אינטואיטיבי למצוא סדר ומשמעות באירועים ומבנים, גם כאשר הללו אקראיים לחלוטין. בלום טוען כי בעצם הנטייה לאמונה דתית נובעת ממגבלותיה של התודעה: בעוד שאנחנו מסוגלים להבין את המשמעות של מוות והרס של דברים גשמיים, תודעתנו אינה מסוגלת לתפוס את מותה שלה עצמה.
בלום הגיע למסקנותיו דרך ביצוע ניסויי מעבדה רבים וסקירת רבים אחרים. הוא גילה שבניגוד לדעה הרווחת, תינוקות בני חודשים מעטים מבינים את כלליו של העולם החומרי: הם מצפים מחפצים לציית לכוח הכבידה ומודעים לכך שחפץ ממשיך להתקיים גם כאשר הוא מוסתר מהעין. מעקב אחר תנועות עיניהם גילה שהם מופתעים כאשר חפץ מתנהג שלא לפי עקרונות עולם החומר.
בלום גילה שהתינוקות מבינים בגיל צעיר מאוד גם את עקרונותיו הבסיסיים של העולם החברתי והרוחני. בכמה ניסויים התינוקות הצליחו לפרש הבעות פנים ולזהות בהם כוונות טובות ורעות וסימני אזהרה. בניסוי אחר תינוקות צפו בסרטון שבו דמות זכתה ליחס חברי מדמות אחת והוכתה על ידי דמות שנייה. התינוקות הביעו הפתעה כאשר הדמות המוכה פנתה בעת צרה למכה במקום לחבר.
עוד ניסויים הראו שפעוטות צעירים במיוחד לא רק מבינים את העקרונות הבסיסיים של חומר ושל רוח, אלא גם מיטיבים להבדיל ביניהם. הם מבינים שנסיך שנהפך לצפרדע הוא עדיין אותו הנסיך, ורק החליף את "קליפתו החיצונית", ושהנפש והזהות ממשיכים להתקיים ברצף גם כאשר הגוף מזדקן או משתנה מסיבות אחרות.
המסקנה, כתב, היא שהיכולת להבדיל בין גוף ונפש היא אינסטינקט אנושי שמוטבע במוחנו כבר בלידה.
אלא מה? אנחנו נולדים גם עם מגבלה: קשה לנו לתפוס את הפסקת קיומה של הנפש. פעוטות ששמעו סיפור שבסופו תנין אוכל עכבר הבינו שאחרי שנאכל, העכבר יפסיק להתקיים פיזית. כשנשאלו אם העכבר יזדקק לאמבטיה, לאוכל או למקלות אוזניים השיבו הפעוטות שלא, כי הוא מת ואיננו. אך כשנשאלו אם העכבר יתגעגע לחבריו, ירצה דברים וימשיך לחשוב, מרבית הפעוטות השיבו בחיוב. מאיזושהי סיבה, בלום הסיק, נולדנו עם התפיסה שהנפש נצחית. וגם כמבוגרים, כתב, אנחנו יכולים להבין שיום אחד נמות ולדמיין את גופנו מתפורר. אבל איננו יכולים לדמיין את נפשנו לא מתקיימת. זוהי מגבלה ביכולת החשיבה שלנו, תבנית קשיחה. ואליה, הוא כותב, יוצקים את סיפור אדם וחווה, את סיפורי גלגול הנשמות ואת ההבטחות ל־70 בתולות בגן עדן.
ולמה נולדנו כך? לבלום אין תשובה חד־משמעית. ייתכן שלתכונה הזאת ערך חברתי, ייתכן שהיא סתם נועדה למנוע מבני אדם להיכנס לדיכאון לנוכח קיום חסר תכלית. נולדנו, הוא מסכם את מאמרו, עם מוח שמאפשר לנו ליהנות מסרטים שמוצגים בשני ממדים אף על פי שאנחנו רואים בשלושה, עם תחושת אמפתיה שגורמת לנו לתרום כסף לאנשים שלעולם לא נפגוש ועם הכנה מולדת להשקפת עולם דתית. לטבע הפתרונות.
האל שבמכונה
המאמר של בלום בישר את תחילת החיפוש אחר הביטוי המוחי של תחושת האמונה בכלל, והאמונה הדתית בפרט. את החיפוש הזה אפשרו סורקי מוח מתקדמים מסוג fMRI שמציגים בזמן אמת את פעילות אזורי המוח השונים של נבדק. סריקות fMRI עזרו להבין בעשור האחרון אילו אזורים במוחנו מופעלים בעת החלטות לטווח קצר ולטווח ארוך ובעת חשיפה לצבעים, צלילים ומסרים שונים. הן הביאו בעשור האחרון לזינוק במחקר המוח, ולהבנה שרבות מהתובנות והמסקנות שאנשים חושבים כי גיבשו במודע הן למעשה תוצאה של פעילות חשמלית באזורים שונים במוח, ושההבנה הבסיסית ביותר שיש לאנשים שונים לגבי מצבים ורעיונות היא פעמים רבות תולדה לא של חשיבה הגיונית, אלא של משתנים שונים במבנה מוחם.
על אחד הגילויים המשמעותיים בתחום חתום ד"ר גארי וונק, נוירולוג ומומחה לרפואה גנטית ופגיעות במערכת החיסונית באוניברסיטת אוהיו בארצות הברית. וונק גילה שאנשים רבים שמנהלים אורח חיים דתי וחשים תלות בהנהגה הרוחנית של דתם סובלים ממחסור בחלבון מסוים במוחם, חלבון שהיעדרו עשוי גם להחמיר תחושות חרדה ולהגביר את הרגישות לסמים משני תודעה כגון LSD.
"זהו קולטן הסרוטונין 5HT-1A", אומר וונק בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "ניסויים בעכברי מעבדה גילו שיש יחס ישר בין מידת הימצאותו במוח למידת החרדתיות והדיכאון. עכברים שגודלו ללא הקולטנים האלה הפגינו התנהגות חרדתית כל חייהם, ותרופות שמגרות את הקולטנים האלה יעילות במיוחד לטיפול בחרדה ודיכאון. אבל זה הסתבך כשניסויים וסריקות fMRI הראו שיש יחס הפוך בין מספר הקולטנים האלה במוח למידת הדתיות של הנבדק. נבדקים שסבלו ממחסור בקולטנים התאפיינו באורח חיים דתי, בהזדקקות גדולה יותר להכוונה, ובתגובה טובה יותר לטיפולי פלצבו. ההשערה שלי היא שאמונה היא דרך לפצות על המחסור בחומר הזה, שאחראי לוויסות השלווה, ושיש לזה קשר למקום שאנשים בוחרים לתת לדת בחייהם", הוא מסביר, ומוסיף: "אני אשמח לבדוק אם ילדים שנולדו עם פחות קולטני סרוטונין 5HT-1A יגדלו להיות אנשים שמחפשים דמויות של סמכות רוחנית בחייהם".
פרסינגר, שהסתמך על מחקרים שנוגעים לקשר בין רגשות דתיים להפרעות באזור האונה הרקתית, יצר מכשיר מיוחד שתפקידו לגרות את האונות האלה. המכשיר היה קסדת אופנוע שעליה הרכיב אלקטרודות שבלחיצת מתג יוצרות שדות מגנטיים חלשים באיזור האונות הרקתיות של חובש הקסדה. הוא עצמו שלט מרחוק בעוצמת השדות המגנטיים. הוא הושיב מתנדבים בחדר סגור ושקט, כיסה את עיניהם, שם את הקסדה על ראשם, הציב מולם מצלמה ולידם מיקרופון. מלבד שליטה בשדות המגנטיים שהקסדה יוצרת, לא היתה לו שום דרך להעביר אל החדר מסר כלשהו.
במהלך הניסוי הנבדקים ישבו, ומפעם לפעם פרסינגר הפעיל את השדות המגנטיים ותיעד את התגובות. "התוצאה היתה שחזור כל מרכיב בחוויה האלוהית שאי פעם תועד בהיסטוריה", אומר פרסינגר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "כמה מהנבדקים, בעיקר אתאיסטים, דיווחו רק על תחושות מוזרות ולא על התגלות אלוהית. היתר תיארו התעלות רוחנית, תחושת אחדות עם היקום, אקסטזה, חוויה חוץ־גופית, חוויה שלאחר המוות, כמו אלה שמדווחות לפעמים על ידי אנשים שחזרו ממוות קליני, תחושה שמישהו ניצב מאחוריהם ו'מתבונן אל נשמתם', ותחושה שאותה הם הגדירו ממש כ'שהייה במחיצת אלוהים'. מצאנו מתאם בין דיווח עצמי שלהם על נטייה לאמונה לבין עוצמת החוויות וסוגיהן, דיווח שגם תאם כמה תכונות דומות שהיו למאמינים באונה הרקתית.
"מטרת הניסוי הזה לא היתה להוכיח שאין אלוהים, אלא להתגבר על אחד המכשולים האחרונים בתפיסה האנושית, על האשליה שאם אלוהים קיים, אז קיומו אבסולוטי ונסי, ונפרד לחלוטין מהמוח האנושי. בפועל, מידת הרגישות הדתית ועוצמת החוויה הדתית מושפעות מתכונות המוח".
הנסיין הידוע ביותר שחבש את "קסדת האלוהים" של פרסינגר הוא פרופ' ריצ'רד דוקינס, מחבר רבי המכר העולמיים "הגן האנוכי", "השען העיוור" ו"האם אלוהים קיים?", ואחד האתאיסטים המפורסמים בעולם. במהלך הניסוי דוקינס דיווח בעיקר על סחרחורת והתכווצויות, ובסופו אמר: "דווקא קיוויתי להרגיש את תחושת האחדות עם היקום שרבים כל כך מדברים עליה. אבל מה שאני יכול להעיד הוא שבשלב מסוים עברה בי תחושת רוגע מיוחדת, שלא היתה עוברת בי בסתם לילה שקט".
פרסינגר מאמין שלעיקרון שמפעיל את קסדת האלוהים שלו עוד יימצא יום אחד יישום מסחרי, אבל הוא עצמו אינו מתעניין בכך. "אני רק רוצה לעזור לנפץ אשליות, ולהציג את ההיבט הגופני הארצי שיש גם לחוויות שאנשים מחשיבים כעל־טבעיות", הוא אומר.
מצווה עוזרת לשמוח תמיד
אז אם, כטענת המדענים האתאיסטים, אין באמת אל שמנהל את העולם על בסיס יומיומי ושהתגלה בפני אבות האנושות, ואם העולם אינו מלא בישויות על־טבעיות, כפי שדתות אחרות גורסות, אז למה נולדנו עם תשתית מוחית שנועדה להאמין שכן? מדוע האבולוציה חיווטה את מוחותנו לפתח רגשות דתיים?
וונק גם יודע לספר על מחקר שזיהה קשר בין תפקוד של אזורים מסוימים במוח לבין אדיקות יתר ותחושת התעלות דתית. "במחקר אחד נמצאה התאמה בין נטייה להתנהגות דתית מוחצנת ולדיווחים על התגלות אלוהית לבין הצטמקות ההיפוקמפוס שבאונה הרקתית הימנית במוח. הצטמקות כזאת מאפיינת גם סוג מסוים של חולי אפילפסיה, ואכן יש תיעוד של אין ספור חולי אפילפסיה מסוג זה שטענו כי חוו התגלות.
חוקר אחד הרחיק לכת אף יותר, ובאחד מניסויי חקר המוח המפורסמים ביותר בעשור החולף הצליח להצביע על האזור במוח שבו אלוהים "שוכן", ועל דרך לעורר אותו. החוקר הוא פרופ' מייקל פרסינגר, והניסוי הוא ניסוי "קסדת האלוהים", שבתחילת העשור הקודם כיכב בשעריהם של כמה ממגזיני המדע והטכנולוגיה הנחשבים בעולם.
התחלה לתשובה אפשר למצוא בסדרת מחקרים שהאחרון בהם מגיע מאוניברסיטת הרווארד. פרופ' רוברט פוטנאם מהחוג למדע המדינה בהרווארד פרסם בשנה שעברה את תוצאותיו של מחקר מקיף שנערך בכמה עשרות קהילות במערב, שגילה שאנשים שמקיימים בקהילתם אורח חיים דתי מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מחייהם. "לא מצאנו עדות לכך שהם מאושרים דווקא בגלל תחושת הקשר עם אלוהים", אומר פוטנאם בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט". "ההשערה שלנו היא שההשתתפות בטקסים הדתיים עוזרת למאמינים ליצור קשרים חברתיים בקהילה, וליהנות מרשתות חברתיות שמעניקות תמיכה וחברות".
במחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה הסיקה הפסיכולוגית החברתית סוניה ליובומירסקי שאנשים שמקיימים אורח חיים דתי נהנים מבריאות טובה יותר לעומת הממוצע באוכלוסייה. "הנתונים שהצטברו מלמדים שמאמינים מחלימים מטראומות טוב יותר מאשר אנשים לא מאמינים. סיכוייו של דתי אדוק שחי בקהילת מאמינים לשרוד חצי שנה אחרי ניתוח לב גבוהים פי שלושה מאלה של אתאיסט. אחד ההסברים לכך הוא שאנשים בעלי אמונה חזקה רואים בטראומות הזדמנות לצמיחה רוחנית, ולתפיסה כזאת, בשילוב תמיכה קהילתית עוטפת, יש השפעה על מנגנוני הריפוי בגוף", היא מסכמת את הממצאים, שמופיעים גם בספרה "The How of Happiness" שהתפרסם ב־2007.
העדויות להשפעתה של אמונה דתית על הבריאות נרחבות, ולא כולן זכו להסבר מדעי פשוט. בשנות התשעים, למשל, גילתה חוקרת האיידס פרופ' גייל איירונסון מאוניברסיטת מיאמי מתאם גבוה בין אמונה רוחנית חזקה של נשאי HIV לבין עיכוב בהתפתחות מחלת האיידס בגופם. "זה התחיל כשהבחנתי שנשאים שלא פיתחו את המחלה דיברו איתי על הרוחניות והאמונה שהכניסו לחייהם", היא נזכרת בשיחת טלפון מביתה. "אז התחלתי לבדוק את זה". לדבריה, היא גילתה שנשאים שלאחר אבחונם פנו לדתות שונות או החלו לעסוק במדיטציה הראו עומס ויראלי נמוך משמעותית מהממוצע ורמה גבוהה יותר של תאים חיסוניים. "למעשה, דתיים שאיבדו את אמונתם בעקבות האבחון איבדו את התאים החיסוניים שלהם בקצב מהיר פי 4.5 מאלה שפנו לאמונה. ומדהימה מזה היתה העובדה שהרבה מהנשאים המאמינים הפסיקו לקחת את התרופות שלהם, ועדיין המחלה לא התפרצה אצלם. אני לא ממליצה לזנוח את התרופות, אבל המספרים שאני ראיתי מלמדים בבירור שהשפעתה של אמונה יכולה להיות גדולה מהשפעתן של תרופות".
"המדע לא יכול לאשר את קיום האל, ולא יכול להפריך אותו", מסכם פרופ' פרסינגר, יוצר "קסדת האלוהים". "כשאדם מתבונן בציור מתרחשת במוחו פעילות, וגם אותה אפשר למפות ולומר 'האזור הזה בקליפה הוא שמחולל את ההתרגשות מאמנות'. הניסוי שלי בסך הכל הראה שהתרגשות יכולה להגיע ממקור שחיצוני לנו, אבל גם להתחולל אך ורק בתוך המוח. הרי מנקודה מסוימת ואילך, כל תחושת המציאות שלנו מתרחשת בתוך ראשינו. לגלות מה אמיתי, זה כבר סיפור אחר".
תוקן על ידי eli_s ב- 04/08/2014 14:33:10
