|
|
| נשלח ב-23/10/2015 15:18 |
 |
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת לך-לך היו פעם שני תלמידים שהגיעו אל הרב לשאול שאלה והרב היה באמצע פגישה. הרבנית הזמינה אותם לשבת ולהמתין, ובנתיים הגישה להם מגש עם שתי כוסות מים, שאחת היתה גדולה והשנייה קטנה. שניהם היו צמאים ולא רצו להסתפק בכוס הקטנה, וכל אחד חיכה שהשני יעשה את הצעד, ואז הושיט אחד החברים את ידו, ולקח את הכוס הגדולה, אמר לו השני "אתה לא מתבייש, לא מספיק שלקחת ראשון, אתה לוקח את הכוס הגדולה?" ענה לו החבר "אם אתה היית לוקח ראשון, הרי היית בוחר את הכוס הקטנה? זו בדיוק הכוס שהשארתי לך..." פרשת השבוע פותחת בציווי האלוקי לאברהם "לך לך", צא מהמקום בו אתה גר כעת, "אל הארץ אשר אראך". אברהם אבינו בשלב זה, היה אדם מלומד כבן 75 שכבר פרסם את דבר האלוקות בכל הסביבה שלו וכבר היה מוכר לאנשים. למה החליט הקב"ה להגיד לו פתאום לצאת ממקומו? האם לא עדיף היה שיישאר בסביבתו הטבעית והמוכרת ויוכל להמשיך להפיץ את האלוקות בעולם? מסביר הרבי מליובאוויטש שציווי זה "לך לך" מזכיר לנו שאסור לנו להישאר במקום, אלא עלינו תמיד להיות במצב של התקדמות, ובמיוחד בענייני קדושה תמיד לשאוף קדימה, ולא להסתפק במה שכבר נעשה, גם כשאדם כבר עשה הרבה בחייו, שלא יתרגל למקום שבו הוא נמצא, אלא עליו להמשיך להתקדם. מבואר בספר התניא, על דברי הגמרא כי "מי שלומד כל פרק מאה ואחת פעמים הוא נקרא עובד ה' ומי שלומד רק מאה פעמים לא נקרא עובד ה'". בזמנם היו רגילים לחזור על כל פרק מאה פעמים ולכן מי שלומד כפי הרגילות ומה שמקובל, אינו זוכה למעלת 'עובד השם' ומי שמוסיף קצת מעבר לרגילות הוא זה שנקרא עובד השם. במילים אחרות, התורה דורשת מאתנו לא להתרגל ולהסתפק באיזור הנוחות שלנו, לא להסתפק בכוס הקטנה אלא תמיד להיות במצב של עבודה והתקדמות. גם מה שהיה אתמול מצוין, להיום זה בלתי מספיק, ותמיד צריכים לחפש איך אפשר להמשיך הלאה. זו בדיוק הסיבה לציווי האלוקי לאברהם, ובעצם לכל יהודי אחריו, תמיד עליך להיות במצב של הליכה, אף פעם אל תדרוך במקום, הגעת לדרגה גבוהה, יפה מאוד, אל תתחיל להרגיש נוח מדי ואל תתקבע במקום, עליך להמשיך לעבוד ולהתקדם רק כך תהיה עובד השם באמת. יהי רצון שנזכה תמיד ללכת מחיל אל חיל ולשאוף גבוה, ובזכות השאיפות הגדולות ברוחניות, ייתן לנו הקב"ה הרבה שפע גם בגשמיות, בגאולה אמתית ושלימה בקרוב ממש! שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2015 15:32 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2015 18:13 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת וירא תשע"ו הרבי מליובאוויטש סיפר שפעם נכנס לחדרו של חמו הרבי הקודם, זה היה שעה קלה לפני שהי' עליו לצאת מביתו לתחנת הרכבת בדרכו לעיר הבירה, מוסקבה. בכל פעם כשהיה הרבי יוצא לנסיעה, היו אנשי השלטון בודקים אחריו בשבע עיניים, הם ידעו שהוא עוסק בהפצת היהדות, ורדפו אותו על זה. ולהפתעתו הוא רואה את הרבי הקודם יושב במנוחה וברוגע ולומד, ולא היה ניכר עליו בכלל שום מתח ודאגה ! לא יכולתי להתאפק, מספר הרבי, ושאלתי אותו : עד כדי כך ?! ענה לי הרבי ואמר, ששמע שאדם צריך לעבוד על עצמו, שכאשר הוא עוסק בעניין מסוים, הנה כל ענין אחר – הן ענין שנעשה בעבר והן ענין שצריך להתבצע בעתיד – כאילו אינו קיים כלל בעולם. ואז, אפילו אם יש לו רק זמן קצר, יוכל לנצל אותו במלואו, וזה נקרא ''הצלחה בזמן''. – לנצל את הזמן בצורה מקסימלית, באותה שעה קלה הרבי לא היה מוטרד מהנסיעה המסוכנת – היא פשוט לא הייתה קיימת אצלו. *** בפרשת השבוע אנחנו קוראים על ניסיון העקידה, הקב"ה מצווה על אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו יצחק לעולה בהר המוריה, כאשר הקב"ה פונה לאברהם אבינו אברהם מיד עונה לו "הנני", המילה הנני היא לא רק אני כאן, הנני פירושו הנה כולי שלך אני מוכן לתת את כולי למענך, אם נתבונן נראה שאצל אברהם "הנני" זו דרך חיים לא רק כשהקב"ה קורא לו אלא גם כשיצחק בנו פונה אליו ואומר אבי, אברהם עונה לי "הנני בני" גם בתפקידו כאב הוא לגמרי שם, ושוב כשהמלאך קורא לו התשובה היא הנני, בכל מצב שפונים אליו הוא שם לגמרי כי אדם שהוא אמתי נמצא כל כולו בכל מקום שהוא עם כל האיכויות המיוחדות שלו, ובזה אברהם אבינו מלמד אותנו שסוד ההצלחה של האדם היא בכך שיהיה תמיד במצב של "הנני" להיות כולך בתוך מה שאתה עושה. *** איך באמת אפשר להיות במצב כזה שכל כולי מרוכז באותו דבר שאני אמור להיות בו ברגע נתון זה? מגלה לנו אברהם "ואנוכי עפר ואפר", על מנת שאצליח למלא את תפקידי ושליחותי בעולם אני חייב לבטל את האגו שלי ולדעת שהקב"ה במרכז והוא נתן לי את הזכות להיות שותף שלו בכך שאמלא את הייעוד שלשמו הגעתי לעולם ועל מנת שאצליח למלא את תפקידי בשלימות עלי להיות בכל דבר שאני עושה עם כל הכוחות שלי, לכן לא משנה המקום האישי שלי וכשאני נקרא למשימה אני מכניס את עצמי לגמרי לתוך הדבר ולא נותן לשום דבר להסיח את דעתי. *** כל אחד מאתנו יודע עד כמה בעולם שלנו קשה לאנשים להיות מרוכזים בדבר אחד, כל דבר שנעשה מלווה בהודעת וואטסאפ, טלפון, ידיעה חדשותית "חשובה" וכו' אם אנחנו רוצים באמת להצליח בכל דבר עלינו לדעת להתמקד בדברים החשובים ולדעת שכשהילד שלי פונה אלי התשובה היא "הנני" ואני כולי איתו וכשאני בעבודה אני במצב של "הנני" לגמרי בעבודה וכמובן כשאני מתפלל או לומד ה"הנני" הוא שאני לגמרי שם ללא שום הפרעות אחרות. יהי רצון שנצליח להגיד "הנני" לדברים החשובים בחיינו ונוסיף במצוות ומעשים טובים מתוך שמחה וכך נזכה בקרוב לגאולה אמתית ושלימה. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2015 13:24 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2015 13:27 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2015 20:14 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת חיי שרה תשע"ו באמצע שנות ה90 היה בחור חבדי שהחליט שמכיוון שהרבי מליובאוויטש עודד כל כך הרבה שנשים ובנות ידליקו נרות שבת יהיה מן הראוי לשים בעיתון ניו יורק טיימס בכל יום ששי מודעה עם זמני הדלקת הנרות, בדיקה העלתה שהתענוג יעלה 2000 דולר מדי שבוע, הבחור לא נבהל ולאחר מאמצים השיג איש עסקים שהסכים לממן את המודעה וכך במשך כמה שנים היתה מדי יום ששי מודעה בעיתון המפורסם עם זמני הדלקת נרות, *** יום אחד מיודענו העשיר נקלע לקשיים והודיע לבחור שהוא ייאלץ להפסיק את המימון וכמובן המודעה לא פורסמה יותר. ב1 לינואר 2000 הוציא הניו יורק טיימס את מהדורת המילניום שלו שכללה שלושה עמודים מיוחדים, בעמוד אחד היו חדשות מה1 לינואר 1900, בעמוד השני היו חדשות אקטואליות של אותו יום 1 לינואר 2000 ובעמוד השלישי היו חדשות של העתיד 1 לינואר 2100, *** הבחור החבדניק שלנו מדפדף בעיתון ולהפתעתו הוא רואה שבעמוד של החדשות העתידיות מופיעה מודעה עם זמני הדלקת נרות ליום ששי ה1 לינואר 2100, הוא ביקש להיפגש עם עורך העיתון ושאל אותו לכבוד מה המודעה ותשובתו היתה מדהימה ומיוחדת הוא אמר לו "כל מה שכתבנו בעמוד של 2100 הוא בגדר מדע בדיוני, הדבר היחיד שאני בטוח שיהיה ב2100 זה נשים יהודיות שידליקו נרות שבת! ורציתי שיהיה לפחות משהו אחד אמתי. *** בפרשתנו מסופר שיצחק מביא את כלתו רבקה לאוהל של שרה ומתנחם על מות אמו. על פי המדרש, נחמתו היתה בכך שראה שחזרו הנסים שהיו אצל אמו שרה. אחד הנסים היה, כששרה הייתה מדליקה נר בערב שבת הוא נשאר דולק עד לערב שבת הבאה על אף שהיה נר רגיל המספיק ליום אחד. מה מבטא נס זה? בדרך כלל, העולם מתנהל על פי חוקי הטבע, אך לפעמים הקב"ה עושה לנו נסים מעל הטבע. התרחשות הנסים הללו תלויה גם בנו - אם אנחנו מסוגלים להתעלות מעל הטבע, הקב"ה מעלה את העולם אתנו. *** בהדלקת הנרות ביום ששי, כשנכנסים לאווירת השבת, כל יהודי מתעלה קצת מעל הטבע של היום-יום ומביא את אור האלוקות אל ביתו. האתגר הוא לשמֵּר את ההרגשה המיוחדת של השבת, ולהחדיר את האור האלוקי בימי השבוע האפרוריים. ככל שנשמר את ההתעלות הזו זמן רב יותר - הנר שלנו יידלק יותר. וזה היה עניינה של שרה – היא התעלתה מעל הטבע כל הזמן. האור האלוקי הלך אתה תמיד, ובכל דבר ראתה את הטוב לכן דלק הנר שלה במשך כל ימי השבוע. *** יהי רצון שנזכה גם אנחנו שהנר שלנו יידלק משבת לשבת על ידי המשכתה של אווירת השבת הרוחנית על כל ימי השבוע. נתרגל לראות תמיד את הטוב שבכל דבר ואת הטוב שבכל אדם, נעזור ונסייע לכל יהודי, ועל ידי זה נזכה להמשיך את האור הנצחי של עם ישראל עד לאור הגדול של הגאולה האמתית והשלמה. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2015 23:57 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2015 13:19 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת תולדות תשע"ו רבי נחום מצ'רנובל היה עני מרוד. פעם הגיע אליו אחד מחסידיו, והעניק לו שלוש מאות רובל. בני משפחתו של הצדיק שמחו מאוד, והחלו לתכנן כיצד ישתמשו בכסף להחזר החובות הרבים שהיו להם. בסוף היום רצה הגבאי לקחת את הכסף ולהתחיל להחזיר חובות. להפתעתו גילה כי לא נותרה פרוטה במגרה. "רבי, מדוע לא השארת לעצמך דבר?" שאל הגבאי בתדהמה. השיב רבי נחום: "היום הגיע אליי חסיד וסיפר על מצוקתו – הוא חייב סכום כסף גדול ובתו אמורה להינשא – ולרש אין כול. שאלתי אותו לכמה כסף הוא זקוק, והשיב כי זקוק לשלוש מאות רובל. כששמעתי זאת, החלטתי לתת לו את הכסף שקיבלתי היום. הרגשתי כי מן השמים מסרו לידיי סכום זה כדי להציל משפחה ולזכות במצוות הכנסת כלה. "כבר עמדתי להוציא את הכסף מן המגרה ולמסור לידיו, ואז עלתה בראשי מחשבה – אולי אין לתת סכום גדול כל כך לאדם אחד. הרי בשלוש מאות רובל אפשר לסייע להרבה אנשים! לא ידעתי מה לעשות. הסתגרתי בחדר וחשבתי. אחרי התבוננות הגעתי למסקנה שהרעיון, לחלק את הכסף להרבה אנשים, אינה קולו של היצר הטוב, אלא קולו של היצר הרע – המנסה לעצור אותי, כשאני רוצה לקיים מצוות צדקה. ביקשתי לקרוא שוב לחסיד העני, ונתתי לו את הכסף". *** בפרשתנו אנחנו קוראים על יצחק שמבקש מעשיו ללכת לצוד ציד ולהכין לו אוכל, ובתמורה ייתן לו ברכות. רבקה שומעת על כך, ומיד מצווה על יעקב ללכת להביא לה שני גדיי עזים, כדי שתכין ליצחק מטעמים, וכך יקבל יעקב את הברכות במקום עשיו. יעקב חושש. אם אביו יגלה את התרמית - "והבאתי עלי קללה ולא ברכה", ורבקה מרגיעה אותו: "עלי קללתך בני". וכך יעקב מגיש ליצחק את האוכל. יצחק חושד מעט, וממשש את ידי יעקב. הידיים שעירות למגע, מכיוון שרבקה עטפה אותן בעורות עזים. יצחק מציין בפליאה: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", אוכל מהתבשיל ומברך את יעקב. ואז מגיע עשיו עם תבשילו. יצחק אומר לו: "בא אחיך במרמה וייקח ברכתך". התבוננות בסיפור מעלה תהיָּה - לכאורה טענתו של יעקב - "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" – הגיונית מאוד. האם לא חששה רבקה שבעוד זמן קצר, כשיבוא עשיו ותתגלה התרמית, יהפוך יצחק את הברכה לקללה? *** בתחילת הסיפור מופיע פסוק "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". פסוק זה לא נכתב סתם כדי לתאר רגשות, אלא בא ללמדנו על כל מהלך העניינים. לאורך כל הדרך התנהל ויכוח בין יצחק לרבקה. יצחק הביט על השורש והמקור, וראה שנשמתו של עשיו מגיעה משורש גבוה. לכן חשב שמחובתו לסייע לעשיו. הוא ידע שעשיו אינו הולך בדרך הנכונה שבה התחיל אברהם, ובכל זאת קיווה שאם יקרב את עשיו, ישנה הלה את דרכיו. לכן "ויאהב יצחק" - הכריח את עצמו לאהוב, על אף ידיעתו שעשיו כרגע אינו ראוי לכך. הציד שבפיו של עשיו הטעה את יצחק והדיבורים היפים שלו עודדו את יצחק להמשיך במאמצי הקירוב ולהרעיף עליו אהבה. רבקה ראתה את המרמה של עשיו. היא הבינה שגם אם רוצים לקרב את עשיו, הרי שאסור להפקיד בידו את הברכות. מקבל הברכות יהיה ממשיך הדרך של אברהם ושל יצחק, ובעניין גורלי כל כך אין מקום להימורים. אסור להסתכן. אי אפשר להישען על תקווה קלושה – שמא ישפר עשיו את מעשיו. רבקה עשתה הכול כדי שיעקב הצדיק, איש תם ויושב אהלים, יהיה הממשיך. למרות חששו של יעקב, יצחק לא התחרט על הברכות. הוא הבין לבסוף שעשיו מרמה אותו ושרבקה צודקת ולכן לא כעס על יעקב, אלא להיפך, אמר לעשיו: "בירכתי את יעקב 'גם ברוך יהיה'". *** בכל אחד מאתנו יש יעקב ועשיו, הצד המוביל אותנו לטוב ולהבדיל הצד המוביל אל הרע. הפרשה מלמדת אותנו שעלינו ללמוד לזהות את הקולות - איזה צד אומר אמת ואיזה צד הוא "רמאי" - מה טוב ומה רע. רק כך נדע להפנות את הברכות ואת הכוחות המיוחדים שיש לנו לכיוון הטוב ולעשיית טוב. כל יהודי טוב במהותו. כל יהודי רוצה לעשות טוב. אך לפעמים אנו עלולים לטעות בזיהוי - 'עשיו' שבתוכנו עשוי לבוא אלינו בתחפושת של צדיק, ולשכנע אותנו לעשות דברים שלא באמת היינו רוצים לעשות. אם נשכיל להפנות את הברכות והכוחות לכיוון הנכון, ל'יעקב' שבתוכנו, נצליח לחיות נכון ונזכה להוסיף במעשים טובים ובמצוות שיביאו את כולנו לגאולה אמתית ושלמה. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2015 17:01 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת ויצא תשע"ו פעם הגיעה לאוזנו של נפוליון שמועה – קבוצת חיילים מאחת הפלוגות יוצאת בכל לילה לבלות באחד מבתי המרזח באזור. נפוליון החליט שהוא חייב לראות במו עיניו את המחדל. לבש בגדים פשוטים, התיישב בבית המרזח וחיכה לבואם של החיילים. ואכן בשעה אחת בלילה החלו החיילים להיכנס זה אחר זה ולשתות עד כדי שכרות. לפנות בוקר צעק אחד החיילים: "חברה, חייבים לחזור לבסיס!" וכולם קמו ורצו לכיוון הבסיס. אבל מרוב שכרות נפלו בדרך ונרדמו זה אחרי זה. נפוליון עקב אחריהם. הוא עצר ליד החייל האחרון, שנפל ונרדם סמוך מאוד לבסיס, התכופף אליו וסימן לו סימן על הכובע. *** בבוקר הגיע נפוליון לבסיס וקרא לחיילים למסדר. ממקום עומדו ראה את הסימן על כובעו של החייל, קרא לו ושאל: "היכן היית הלילה?" והחייל ענה: "הייתי איפה שכולם היו". "ואיפה היו כולם?" חקר נפוליון. לא נותרה לחייל ברירה, והוא הודה שהם הלכו לבלות. נפוליון כעס מאוד וציווה להושיבו בכלא. החייל המסכן פנה לנפוליון ואמר: "יש לי שאלה. אני יודע שכבודו יסודי מאוד, וודאי עקב אחרינו. אני בטוח שכבודו ראה שאני הגעתי הכי קרוב למחנה לפני שנפלתי, ולמה בחר דווקא בי?" ענה לו נפוליון: "אתה צודק. אכן ראיתי שאתה נפלת הכי קרוב, אבל ראיתי שכולם נפלו כשפניהם למחנה, ואילו אתה - נפלת כשגבך למחנה ופניך לבית המרזח, הדבר מוכיח שגם כשחזרת למחנה הראש שלך עדיין בבית המרזח ולכן קראתי דווקא לך..." *** בפרשת השבוע אנחנו קוראים על יעקב אבינו שיוצא מבאר שבע בדרכו לחרן, יעקב יוצא כרגע מהחממה של בית יצחק שם עבודת השם באה בקלות והוא הולך לחרן לביתו של לבן הארמי, מרכז של עבודת אלילים ומדות רעות, הוא יודע ששם יהיה לו הרבה יותר קשה אך יעקב לא נבהל מהקשיים, הוא מודע לכך שבעולם שלנו האתגר הוא לא להישאר בבית יצחק אלא לצאת לחרן וגם שם להתנהג בדרך הנכונה, בדרכו לחרן נותן לנו יעקב שיעור איך יהודי אמור להתכונן להתמודדות עם מקום כמו חרן, הוא לוקח מאבני המקום ושם מראשותיו, מסביר רש"י "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות" נשאלת השאלה, למה יעקב מגן רק על ראשו, האם לא היה עליו להגן על כל גופו? מסביר הרבי מליובאוויטש שהפחד של יעקב לא היה מחיות רעות גשמיות, אלא מחיות רעות רוחניות, יעקב יודע שהוא מגיע לבית לבן ושם הוא ייצטרך להתמודד עם הכוחות הרעים, לכן מקיף יעקב את ראשו באבנים כסמל להחלטתו שהראש שלו תמיד יישאר במקום הנכון וגם כשישקיע כוחות בשמירה על צאן לבן ובהתעסקות עם ענייני העולם הראש יישאר נקי לעבודת השם. *** לכל אחד מאתנו יש התעסקויות בענייני העולם ואי אפשר לשבת כל היום בבית הכנסת, אך עלינו לזכור להשאיר את הראש במקום הנכון ולהישמר שגם בהיותנו בעולם, נשאר מעליו. יהי רצון שנראה את ברכת השם בכל מעשינו ונזכה לשלב נכון בין החיים הגשמיים ובין הרוחניות השזורה בתוכם. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2015 23:03 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת וישלח תשע"ו מעשה בבחור צעיר, שסיים לימודי ציור ורצה לבחון את יכולותיו בתחום. הוא צייר ציור מושקע מאוד, הניח אותו על כן ציור באחד הקניונים המקומיים, וכתב מתחת לציור: "אני צייר מתחיל, ואשמח לקבל ביקורת על הציור שלי. כל מי שרואה כאן בעיה, טעות בפרופורציה או במשחק הצבעים וכד' - שייקח בבקשה, את העט השחור שהשארתי למטה, ויסמן לי איקס על המקום הבעייתי". למחרת הגיע ידידנו הצייר המתחיל לקניון, וחשכו עיניו - הציור מלא איקסים, כמעט עד אפס מקום, בבושת פנים הוא הוריד את ציורו וחשב לעצמו: "אין לי עתיד בציור". הוא לקח את הציור למורה, וסיפר לו על הניסיון המר. שאל אותו המורה: "האם תוכל לצייר ציור זהה לציור הזה?" "בוודאי", ענה הצייר המתחיל, וניגש מיד למלאכה. כעבור שלושה ימים הציור השני היה מוכן, זהה לחלוטין לקודמו. הצייר והמורה לקחו את הציור החדש, הניחו אותו על כן ציור בקניון אחר, וכתבו למטה כמעט אותו נוסח: "אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי". אך הפעם הורה המורה לכתוב, בשונה מהפעם הקודמת: "מי שרואה פה בעיה כלשהי, ירגיש בבקשה חופשי לתקן ולשפר, השארתי סט של צבעים ומכחולים לשימושכם..."למחרת הגיע הצייר, ונוכח לראות שאף אחד לא נגע בציור, גם שבוע לאחר מכן אף אחד לא תיקן כלום, חודש חלף ושום תיקון לא בוצע. אמר לו המורה: "רואה אתה את ההבדל? להגיד מה לא בסדר - כולם יודעים, אבל לתקן כמעט אף אחד לא יכול." *** בפרשתינו אנחנו קוראים על כך שיעקב שולח שליחים לעשיו והוא מורה להם לומר לעשיו "כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי... ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה..." בתורת החסידות כתוב שביאת הגאולה תלויה בעבודה של כל אחד ואחד מאתנו בתיקון העולם ושימוש בכל חלקיו לקדושה, לכן יעקב אומר לעשיו ויהי לי שור וחמור וכו' שאני מצדי השתמשתי בכל הדברים הגשמיים בצורה הנכונה והטובה ובזה העליתי לקדושה את כל החלקים שלי בעולם ויעקב מקווה שגם עשיו עשה את עבודתו ואז באמת אפשר לצעוד יחד לעולם יותר טוב עולם של גאולה, אך השליחים חוזרים ואומרים לו באנו אל אחיך אל עשיו" אמנם מבחינתך הוא אחיך אבל מבחינתו הוא עדיין עשיו כי עוד לא עשה את החלק שלו בתיקון העולם ולכן לא יכולה עדיין לבוא הגאולה. *** לכל אחד ואחת מאתנו יש את החלק שלו בעולם שעליו לתקן ולפעמים קל לנו להסתכל ולהיגד כמה רע יש כאן ולמה הקב"ה ברא עולם כזה מקולקל אבל התורה מלמדת אותנו שבמקום להגיד כמה רע פשוט עלינו לקחת את המכחול ולתקן ולהיות חלק מעולם מתוקן שיביא לגאולה. *** ביום שלישי הקרוב יחול התאריך י"ט בכסלו ראש השנה לחסידות, תורת החסידות מלמדת אותנו על הכוחות האדירים שיש לכל אחד מאתנו וגורמת לנו לפעול בעולם בצורה נכונה, במקום לשים איקס על המקומות הלא טובים שבעולם, פשוט לקחת את המכחול ולצייר אותם מחדש באור יפה ובהיר, וכפי שהרבי מליבואוויטש לימד אותנו, במקום להסתכל על מדינות מסוימות בעולם ולהגיד כמה חושך יש שם הוא שלח שליחים להאיר אותם וכך גם כל אחד מאתנו יכול, במקום להתלונן על כך שאין אחדות בארץ לפתוח את הדלת לשכן השונה ממני ובמקום לבכות על הרע שיש לנו פשוט לנסות לתקן אותו. ימים אלו הם ימים טובים להחלטה על הוספה בלימוד בתורת החסידות ויהי רצון שניקח את הכוחות של תורה זו ונשתמש בהם כראוי להכין את העולם לגאולה שלימה שתבוא בקרוב ממש. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2015 23:25 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2015 10:16 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת וישב תשע"ו האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך נקלעו פעם לעיירה, הייתה איזושהי אי הבנה ושמו אותם בבית הסוהר. באמצע הלילה ר' זושא מתעורר ושומע את אחיו אלימלך בוכה, שואל ר' זושא את אחיו "מדוע נפלה רוחך?" ור' אלימלך עונה "אני מסתכל על החדר ורואה שבאמצע החדר יש דלי שבו עושים האסירים את צרכייהם, בחדר כזה אסור להתפלל, מה נעשה כשנצטרך להתפלל שחרית עוד מעט?". משיב לו ר' זושא "זו דווקא סיבה להיות בשמחה! מה הסיבה שאנחנו מתפללים כל יום כי הקב"ה ציווה עלינו להתפלל. את המצווה להתפלל כל יום זכינו לקיים הרבה פעמים אבל את המצווה שלא להתפלל במקום כזה עדיין לא זכינו אף פעם לקיים וכי זו לא סיבה לשמוח?" רבי אלימלך הסכים איתו ושניהם החלו לשמוח ומתוך השמחה החלו לרקוד. האסירים שהתעוררו שמחו על הרעיון לשבור שיגרה והצטרפו לריקוד. הסוהרים התעוררו מהרעש ופתחו את האשנב לראות מה קורה. לתדהמתם הם רואים את כל האסירים על הרגליים לפנות בוקר רוקדים, מיד פתחו את הדלת ושאלו מה קרה כל האסירים הצביעו על האחים הקדושים, האחים הצביעו על הדלי, אמרו הסוהרים "זה מה שמשמח אתכם?" לקחו את הדלי והוציאו אותו ואז האחים יכלו להתפלל. בפרשת השבוע נקרא על יוסף שחולם על כך שאחיו ישתחוו לו, על האחים שמתנכלים אליו ומוכרים אותו לעבד ובסופו של דבר הוא מוצא את עצמו משנה למלך מצריים. פעמים רבות בחיינו אנו מגיעים למצבים בהם יש לנו את כל ה"סיבות", לכאורה, להיות עצובים או להיות בלי מצב רוח בא יוסף ומלמד אותנו אם אתה מעוניין לצאת מהמצב הזה, אתה תצליח עם אמונה ושמחה ובנוסף גם כשתראה מישהו לידך עצוב אל תאמר 'זה טבעי שיש אנשים פחות שמחים', גש אליהם ותראה איך תוכל לעזור. באופן דומה, אנחנו רואים גם בחג החנוכה היוונים נכנסו לבית המקדש וטימאו את כל השמנים. היו היהודים יכולים להגיד "אין מה לעשות! אין שמן טהור נדליק, בשמן טמא..". ואפילו לאחר שמצאו את כד השמן היו יכולים להגיד, בכל מקרה זה לא יספיק ל8 ימים אז למה להדליק?! אבל הם מצידם היו באמונה שימצאו ובאמונה שהם מצידם צריכים לעשות ככל יכולתם מבלי לאבד תקווה וה' מצדו עזר להם ונתן להם למצוא את הכד שבסופו של דבר דלק שמונה ימים בנס. יהי רצון שנזכה להמשיך את אור החנוכה לכל ימי השנה בבריאות שמחה ונחת. שבת שלום וחנוכה שמח! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2015 11:57 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2015 12:29 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2015 12:13 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת מקץ וחג החנוכה השולטן הטורקי בא פעם בימי החנוכה לבקר בביתו של הרופא היהודי שלו מר נסים רחמים. היהודי הזמין אותו לשבת ליד הנרות הדולקים וכיבד אותו בסופגניות ולביבות. השולטן שמע מהרופא בקשב רב את סיפורם של נרות החנוכה, כשסיים שאל השולטן מהו הנר הגבוה שעומד שם מעל כל הנרות. אמר לו נסים "זהו השמש, איתו מדליקים את כל הנרות", אמר לו השולטן "אם רק זה היה התפקיד שלו לא הייתם משאירים אותו דולק ועוד שמים אותו מעל כל הנרות, אני יודע שיש כאן סוד שאתה מסתיר ממני בגלל שאינני יהודי, יש לך שלושה ימים להגיע לארמוני ולגלות לי את הסוד..." השולטן קם בכעס ויצא מהבית. נסים הרופא נבוך מהעניין. גם כך היו הרבה מאנשי הארמון שלא אהבו את קרבתו אל השולטן ורק זה חסר לו שעכשיו הכעס יצא על כל היהודים.. ירד הרופא לרחוב להסתובב קצת ולהפיג את המתח. עם צאתו מהבית ניגש אליו יהודי זקן ובירכו במאור פנים. הזקן פנה לרופא ואמר לו "אתה לא נראה טוב, ספר לי מה מעיק עליך; דאגה בלב איש - ישיחנה". החליט נסים לשתף את הזקן, סיפר לו את הקורות עם השולטן ואמר לו "אינני יודע מה אוכל להגיד לשולטן שיניח את דעתו" חייך הזקן ואמר לרופא "לך אל השולטן ואמור לו שסוד גדול צופן השמש! השמש אומר לכולנו הביטו וראו, אני בשונה מכל הנרות לא נמצא כאן בשביל עצמי, אני כאן רק כדי להדליק את כולם לחמם ולהאיר אותם ולתת להם את הכוח להאיר גם הם, זו הסיבה ששמים אותי מעל כולם. וכך גם אנחנו בני האדם צריכים לדעת שככל שנעזור לאחרים כך נתעלה יותר." התפעל הרופא ואמר לזקן "עכשיו אני מוכן עם תשובה שבטוח תניח את דעתו של השולטן" אנחנו קוראים על יוסף שסוף סוף שר המשקים נזכר בו ומספר לפרעה על נער הפלא שפתר להם את החלומות בהיותם בבית הסוהר ופרעה מזמין את יוסף. ניתנת כאן ליוסף הזדמנות פז לפגישה אישית עם המלך וזה הזמן להרשים את המלך במוכשרותו של יוסף וביכולותיו המיוחדות על מנת שהמלך ישתכנע להשתמש בכוחותיו. במקום זה אנחנו רואים שכאשר פרעה מדבר עם יוסף על כך ששמע שהוא יודע לפתור חלומות, יוסף מיד עונה "האלוקים יענה את שלום פרעה" וממשיך לאורך כל השיחה עם פרעה לדבר על אלוקים במקום לדבר על עצמו. הסיבה היא שיוסף רוצה להיות "שמש". הוא יודע שאם הוא באמת רוצה להתעלות ולצאת ממצבו הקשה, עליו להדגיש את כוחו של ה' ואת האפשרות שלו לקיים את רצון ה' ולעזור לכל באי העולם. ואכן פרעה מבין את המסר ואומר לו "אין עוד איש אשר רוח אלקים בו כמוך". על מנת להצליח לעבור את שנות הרעב ולא להשאיר אף אחד רעב צריכים איש אשר רוח אלוקים בו, אדם שמבין מטרתו היא לא הגדלת עצמו אלא סיוע לזולת. זו בעצם היתה המלחמה של החשמונאים נגד היוונים. אדם שהיה עוקב אחרי היוונים בכניסתם לבית המקדש, היה נדהם לראות שהם לא שברו כל דבר שנקרה בדרכם. הם הסתובבו ופתחו מכסים של כדי שמן, אף שכלל לא שפכו את השמן. המלחמה שלהם היתה בעיקר על הכנסת האלוקים לכל דבר. לא היה אכפת ליוונים שיש לעם היהודי תרבות, הם מאוד אהבו תרבות, אבל הם לא יכלו לסבול את זה שהתרבות הזו היא על טבעית. הדלקת המנורה בבית המקדש היא דבר יפה, אך ההקפדה על כך שהשמן יהיה טהור - זה לא מובן בהגיון האנושי, ועם כך הם לא יכלו להסכים. לכן כשעם ישראל חזרו לבית המקדש חיפשו דווקא את פך השמן הטהור שיסמל את הניצחון ואת האפשרות להדליק בצורה על טבעית. וכאשר עם ישראל נהגו בצורה על טבעית, לא חשבו על עצמם אלא על תפקידם בעולם, גם אם העשיה היא למעלה מהגיונם, זכו הם עצמם להתעלות, שגם משמים נהגו איתם בצורה על טבעית והשמן הספיק לשמונה ימים. נזכור להקשיב לסיפורם של הנרות ובמיוחד לסודו של השמש שמזכיר לנו שכל תפקידנו בעולם הוא לתת, להאיר ולחמם את זולתנו ובזכות זה נתעלה גם אנחנו. חנוכה שמח ושבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
