|
|
| נשלח ב-28/1/2016 22:33 |
 |
| |
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2016 15:31 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת משפטים תשע"ו שמעתי פעם סיפור מאדם בשם בועז: בילדותי, הייתי בגינת המשחקים עם חברי ושיחקנו, לפתע הגיע לגינה ילד עם ארגז בידו והכריז "מי רוצה?" כולנו רצנו אליו וצעקנו "אני" מבלי לדעת מה בארגז, הילד פתח את הארגז ולהפתעת כולנו הארגז היה מלא בחפיסות שוקולד שלימות, כולם שלחו את ידיהם והחלו לאכול בהנאה, רק אני, שהייתי ילד עם חוש צדק מפותח, לא הסכמתי לקחת לפני שאברר את העניין, פניתי לילד בשאלה, "מאיפה השוקולדים?" "מהחנות", ענה הילד, קנית אותם? שאלתי, והילד אומר "לא בדיוק", "אלא מה גנבת?" "לא, לקחתי", הסתכלתי עליו בנסיון להבין, לקח הילד שתי חפיסות שוקולד ואמר לי "בא ואסביר לך, אם תבין, בסדר, ואם לא,יישארו לי יותר", התיישבנו בצד והילד מסביר לי "כאשר מתמחרים מוצר,התמחור מורכב מכמה מרכיבים, העלות הבסיסית של המוצר, השכר של החנווני, עלות שכירות של החנות וכו', יש עוד מרכיב אחד שמוסיפים בין 5 ל10 אחוזים על גניבות ובלאי שיש בחנות, תאר לעצמך שבחנות הזו אף אחד לא גנב, יוצא שבעל החנות גונב מהלקוחות שלו 5-10 אחוז, כשאני לוקח מפעם לפעם משהו מהחנות אני עוזר לו לא לגנוב", מסיים אלי את סיפורו ואומר "מה שמדהים זה שאני אכלתי את השוקולד בידיעה שבדקתי לפני כן שזה בסדר.. שלא כמו שאר הילדים שאכלו בלי לבדוק, *** בפרשת השבוע אנחנו קוראים את הפסוק "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים", בפשטות מדובר על השופט היושב למשפט והתורה אומרת לו שלא ייקח שוחד כי אפילו אם הוא פיקח השוחד יעוור אותו והוא לא יוכל לראות את הדברים נכונה ויסלף את הדברים גם אם הצדק הוא שונה, *** בחסידות מתייחסים לשוחד גם כשוחד של האדם עם עצמו, לכל אחד מאיתנו יש מערכת של שכל ורגש, פעמים רבות השכל והרגש חלוקים ומשום מה הרבה יותר קל לנו ללכת בעקבות הרגש, ולהתעלם משיקולים וחשבונות, באה התורה ואומרת לנו שלא ניקח שוחד, כי ברגע שאני מאוד רוצה משהו, אני משוחד ולא רואה את המציאות בצורה הנכונה, ברגע שאני רוצה את השוקולד אמצא כל הצדקה כדי שהוא יהיה כשר, ברגע שהתאהבתי קשה לי לראות את החסרונות, הרגש שלנו הוא כמו תינוק שהוא טהור וחמוד אבל חייב מבוגר אחראי לידו וזה תפקידו של השכל להיות המבוגר שיוביל את הרגש למקום הנכון, ורק אז יוכל האדם להתחבר למעשיו בצורה הנכונה הן בשכל והן ברגש. *** וכשקשה לי להחליט זה המקום לקיים את דברי חז"ל "עשה לך רב" לקחת אדם שאני סומך עליו ולהתייעץ איתו שיגיד לי בצורה אובייקטיבית מה נכון לי לעשות. *** יהי רצון שנזכה באמת לחיות את החיים בצורה הנכונה בהרמוניה טובה בין שכל לרגש וכך ניתן קצת יותר ביטוי לנפש האלוקית השוכנת בתוכנו ובזכות העבודה עצמית שכל אחד מאיתנו יעשה עם עצמו נזכה בקרוב ממש לגאולה אמיתית ושלימה. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2016 15:34 |
|
| |
שכויח!
אהבתי את הסיפור... כמה שהמוח שלנו לא אובייקטיבי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2016 12:45 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת תרומה תשע"ו במרוקו חי יהודי אחד, שהיה עני ואביון. יום אחד רצה אותו יהודי לאכול קוסקוס – מאכל שהיו הכול אוהבים לאכול בארצו. ואולם כדי שמאכל זה יהיה טעים, צריך לבשלו בכלי מיוחד עשוי חרס. מה עשה אותו עני? עבד ימים רבים, עד שהשיגה ידו לקנות כלי חרס כזה ולהביאו לביתו. ראה שכנו העשיר את הכלי שביד אותו עני, לגלג עליו ואמר: "הכלי שבידך יפה הוא, ועתיק כל כך, אולי תיתן אותו מתנה למלך פרס? בטוח אני כי המתנה תמצא חן בעיניו ואתה תתעשר עושר רב". האמין העני התמים לדברי שכנו, קם והלך דרך ארוכה ארוכה, עד פרס, והביא את הכלי מתנה למלך פרס. ראה המלך את המתנה וחשב בלבו: אם טרח האיש והביא את הכלי הזה ממרוקו הרחוקה עד כאן, נראה שכלי יקר ועתיק הוא. ציווה המלך על עבדיו לתת ליהודי שק מטבעות זהב ושילח אותו בכבוד לביתו. חזר היהודי מפרס למרוקו. בבואו לביתו שאל אותו שכנו העשיר מה היה בפרס. סיפר לו היהודי את כל שקרה לו. אמר העשיר בלבו: אם שכני נתן למלך מתנה זולה כל כך והתעשר, אכבד אני את המלך במתנה יקרה ואתעשר שבעתיים... מכר העשיר את כל רכושו ובכסף שקיבל עשה כיסא מזהב משובץ באבנים יקרות. כעבור שנה נסע גם הוא אל מלך פרס, לתת לו את הכיסא במתנה. קיבל המלך את הכיסא היפה ואמר בלבו: מה אתן ליהודי הזה תמורת מתנתו? ודאי שאין הוא צריך לכסף ולזהב, שהרי הביא לי כיסא שכולו זהב. מותר שאכבד אותו במתנה יקרה אחרת. לקח המלך את כלי החרס שקיבל במתנה מן היהודי העני ומסר אותו ליהודי העשיר ושלחו בכבוד לביתו. בפרשת השבוע אנחנו קוראים על התרומות שעם ישראל תורמים לבית המקדש והתורה מונה סוגים רבים של דברים שאנשים תרמו ומהם נעשה המקדש, מתחיל מזהב כסף ונחושת. נשאלת השאלה - מדוע לא נבנה המשכן רק מזהב? הרי זהב הוא המתכת היקרה ביותר ולכאורה הכי ראויה לבנות את בית השם.. מסביר על כך הרבי מליובאוויטש שכל אחד מהחומרים שאתם נבנה המשכן מסמל סוג מסויים של יהודים. ישנם יהודים שהם נמשלים לזהב שהוא המתכת היקרה ביותר, הם אנשים שלכאורה החיים שלהם חלקים וקלים, הם עשירים וחיים חיי רווחה בגשמיות או ברוחניות. ישנם אנשים שנמשלו לכסף שהוא עובר לסוחר, אפילו יותר מהזהב; אלו אנשים שיש להם את כל מה שצריך כדי לחיות בסדר, אולי הם לא עשירים אבל מסתדרים. וגם ברוחניות אלו אנשים שלא מתקשים יותר מדי, אולי הם לא צדיקים אבל הם חיים ועושים את מה שצריך ללא יותר מדי התמודדויות. לעומתם, רובנו נמשלנו לנחושת שהיא מתכת פחות יקרה ויותר מצוייה, היא מסמלת את האדם הפשוט שעובר קשיים בגשמיות ועובר התמודדויות ברוחניות וחייו מאתגרים. כאשר באים לבנות בית להשם הקב"ה נותן לנו את המסר שהוא רוצה שהבית שלו יכלול את כל הסוגים, זה לא בית רק של העשירים ושל הצדיקים זהו בית של עם ישראל שכולל בתוכו את כולם ולפעמים דווקא מתנתו של העני שווה זהב למרות היותה נחושת. מבניית המשכן אנחנו למדים שכשאנו רוצים את השראת השכינה עלינו לכלול את כל הסוגים שבעם ישראל. על העשיר לדעת שללא תרומתו של העני הבית לא מושלם ועל העני לדעת לא להגיד לעצמו 'מי צריך אותי' אלא דווקא ביחד איתו יקום ויהיה המשכן. יהי רצון שנזכה לתת כל אחד את המקסימום שיש לו בדרגתו הוא ונשכיל להכיר בכוח המיוחד של עם ישראל בהיותו מאוחד ובזכות זה נזכה להשראת השכינה בבית המקדש השלישי שייבנה בקרוב ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2016 13:09 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת תצווה תשע"ו עשיר גדול יצא פעם לטיול רגלי, בדרך נקרעה לו סוליית הנעל, ראה צריף עלוב ובו מעין סנדלרייה, ונכנס פנימה. הסנדלר לקח את הנעל, חתך, הדביק ותפר. כשעמד העשיר לנעול את הנעל הבחין שהתפירה של הסוליה עקומה והתיקון מכוער. "מה קורה לך? זאת עבודה של בעל מקצוע? אתה סנדלר אתה?" גער בו העשיר. "אנא, סלח לי," פנה אליו הסנדלר, "אני עני ובקושי מתפרנס למחייתי, יש לי שמונה בנים ובנות - שיהיו בריאים - הבת הגדולה הגיעה לפרקה, ואין לי כסף לחתן אותה. ראשי מלא דאגות ואינני מסוגל להתרכז בעבודה", לקח העשיר את הסנדלר לביתו, הכניס אותו, ניגש לכספת והוציא משם כיכר זהב. "בכל פעם שתצטרך לחתן מישהו מילדיך, פרוס לך פרוסת זהב." אחז הסנדלר בהתרגשות בכיכר הזהב, הלך לביתו ושמר אותה במקום מסתור. מאותו היום החל הסנדלר לעבוד בשמחה, חסר כל דאגה ליום המחר. יכולתו השתפרה ללא הכר, ושמע עבודתו המדויקת יצא למרחקים. החלו לבוא אליו אנשים מכל הכפרים והעיירות שמסביב, ובמשך הזמן הקים הסנדלר מפעל לנעליים, והפך לאחד מעשירי הארץ. יום אחד יצא הסנדלר העשיר לטייל בשוק, והנה הוא רואה אדם ממרר בבכי. שאל אותו הסנדלר על מה ולמה הוא בוכה, הסביר לו האיש שהוא עני ואין לו ולילדיו מה לאכול, הזמין אותו הסנדלר לביתו ונתן לו את כיכר הזהב. "כשתצטרך כסף, פרוס לך פרוסת זהב מכיכר זו, מכור אותה ולא תצטרך לדאוג יותר". לקח האדם את כיכר הזהב כשהוא מלא בספיקות, כשהגיע לביתו הכה עליה בפטיש. להפתעתו רק ציפוי דק של שכבת זהב היה על הכיכר, ומתחת למעטה הזהב הדק היה גוש ברזל חלוד. נדהם וכועס רץ האדם לביתו של הסנדלר העשיר וקרא בכעס: "מדוע רימית אותי? כיכר זו כולה ברזל, רק הציפוי שלה זהב!". התבונן הסנדלר באיש ובכיכר הברזל שבידו, ולאחר רגע של שקט אמר לו: "מעניין, גם אני קיבלתי ברגע של ייאוש את כיכר הזהב הזו, אלא שהגישה שלי הייתה שונה משלך. אני האמנתי במתנה ואילו אתה היטלת בה ספק. אתה מבין," פנה הסנדלר לאיש, "לא הזהב הוא זה שמפרנס אותנו אלא האמונה, כיכר הזהב הזו אמנם אינה כולה זהב אבל אם היית מאמין היא היתה מאירה את חייך, האמונה היא כיכר הזהב האמתית, ואני בזכות אמונתי הצלחתי להגיע למה שהגעתי". בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מעשה המנורה עבור המשכן. חז"ל אומרים לנו שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה והקב"ה אומר לו להשליך ככר זהב לאש ואז תצא המנורה. היו הרבה כלים במשכן ובכולם נראה שמשה הסתדר בעשייתם, מדוע דווקא בעשיית המנורה כתוב שמשה התקשה? מוסבר על כך בתורת החסידות, המנורה הייתה עשויה מזהב גשמי ותפקידה היה להאיר את העולם באור רוחני, כ"עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". משה מתפלא איך אפשר לקחת זהב גשמי ולהאיר אתו באור רוחני? על כך אומר לו הקב"ה אתה צודק שאדם בכוחותיו לא יכול לעשות כזה אור. את האור מביא הקב"ה, האדם צריך רק לקחת את הזהב ולהשליך לאש ואז הקב"ה יעשה מזה מנורה שמאירה באור רוחני. לכל יהודי יש בתוכו משכן פנימי ובתוכו מנורה שצריכה להאיר את העולם, אומר לנו הקב"ה - אתה צריך לקחת את הגשמיות שלך ולזרוק אותו לאש הרוחנית, להקדיש את כל השפע שהקב"ה נותן לך כאן בעולם ככלי לעבודת השם ואז תראה שגם זהב גשמי יכול להאיר באור רוחני. יהי רצון שהקב"ה ייתן לנו שפע גדול בגשמיות ונצליח להשתמש בו בצורה הראויה להוספת רוחניות וקדושה בעולם. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2016 12:21 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת כי-תשא תשע"ו שני אנשים אשר חלו במחלה קשה, חלקו את אותו החדר בבית הרפואה... מיטתו של האחד הייתה סמוכה לחלון והשני שכב בצדו האחר של החדר. בשל מצבם הם היו מרותקים למיטותיהם בלא יכולת לקום. מידי יום בצהריים, כאשר היו מושיבים את החולה במיטה שליד החלון כדי שיוכל לאכול, הוא היה מתאר לשותפו לחדר את כל מה שרואה מבעד לחלון. החולה ששכב במיטה השנייה הקשיב בקשב-רב לתיאוריו של חברו, והיה מתמוגג מהפעילות והצבע של העולם שבחוץ - דרך החלון נשקפו אגם עם ברבורים, ילדים השיטו את סירות הצעצוע שלהם, אנשים הסתובבו וצחקו, פרחים בשלל צבעים, באופק ניתן היה לראות את קו הרקיע... התיאורים הללו עוררו אותו מחוליו, הוא היה עוצם את עיניו ומדמיין את העולם שבחוץ... כך חלפו ימים, שבועות וחודשים, בוקר אחד נכנסה האחות כדי לבדוק את השניים והופתעה למצוא את הגבר ליד החלון ללא רוח חיים. לאחר כמה ימים פנה החולה ששכב במיטה שליד ושאל: "האם אוכל לעבור למיטה שליד החלון?" "בשמחה" אמרה האחות והעבירה אותו למיטה שליד החלון. שמח האיש שמחה גדולה ולאט לאט, בכאב רב, הוא הרים את עצמו על מרפקיו וניסה להביט, לראשונה מזה הרבה זמן, בעולם האמיתי שבחוץ, לראות ולא רק לדמיין את התיאורים המופלאים... הוא הגיע אל החלון אך להפתעתו, ראה קיר לבן ואטום. כשהגיעה האחות בשנית אמר לה החולה: "החלון הזה אטום! שותפי לחדר נהג לתאר לי דברים נפלאים שהיה רואה מהחלון, וכל מה שאפשר לראות מהחלון הוא קיר לבן...!" האחות, הביטה בו בחמלה והשיבה: "שותפך המנוח היה עיוור, ואפילו את הקיר הלבן הוא לא היה יכול לראות..." בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שמשה רבנו מבקש מהקב"ה לסלוח לעם ישראל על חטא העגל וכשהקב"ה מתרצה וסולח. מנצל משה את ההזדמנות ואומר "אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך". מסבירה הגמרא במסכת ברכות שמשה רבינו שואל את הקב"ה איך זה שיש צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם אולי הקב"ה יוכל להסביר לו את דרכיו ואת הדרך שבה הוא מנהל את העולם, והקב"ה אומר לו "גם את הדבר הזה אעשה כי מצאת חן בעיני... אני אעביר כל טובי על פניך... הנה מקום איתי ונצבת על הצור... ושכותי כפי עליך... וראית את אחורי ופני לא יייראו". במבט ראשון הפסוקים האלו לא כל כך מובנים אבל קיים הסבר נפלא שמסביר לנו את דברי האלוקים. הקב"ה אומר למשה אכן מצאת חן בעני ואתן לך פעם אחת לעמוד בנקרת הצור, בנקודת המבט האלוקית "ואני אעביר כל טובי על פניך", כשתסתכל מנקודת המבט שלי תראה שהכל טוב ושאין רע יורד מלמעלה, אבל אני נותן לך את הזכות הזו רק לזמן קצר ואחר כך אמשיך להסתיר את הדברים מעיניך; "וראית את אחורי", לפעמים תוכל להסתכל אחורה ולהבין למה הדברים קרו כפי שקרו ולהגיד עכשיו אני מבין למה זה היה לטובה, "ופני לא ייראו", להסתכל קדימה ולהבין למה דברים קורים כמו שקורים לא תמיד תוכל לדעת כי אדם לא יכול לחיות בצורה כזו שידע עתידות. במילים אחרות הקב"ה אומר למשה בעולם שלנו הכל טוב רק שאנחנו עיוורים ולא באמת יכולים לראות פנימה וכאן הבחירה שלנו להתעצב ולכעוס למה הקב"ה לא תכנן את הדברים כמו שאנחנו רצינו או לבחור להסתכל על העולם בשמחה ולהבין שהעולם יכול להיות נפלא אם אתבונן בפנימיותו ואבין שאין רע יורד מלמעלה. יהי רצון שנזכה לראות את הטוב בצורה הכי גלויה הן בחיים הפרטיים של כל אחד ואחת והם בחיינו כעם בגאולה אמתית ושלימה תיכף ומיד ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2016 15:42 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2016 21:52 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת ויקהל תשע"ו השבוע כמידי חודש קיימנו סדנת מודעות למטיילים צעירים, במהלך הסדנה ניגשה אליי אחת המשתתפות ושאלה אותי, האם באמת הפרטים הקטנים כל כך חשובים לאלוקים? האם באמת משנה לו אם אדליק את האור בשבת? או אחכה דווקא שש שעות אחרי אכילת בשר? *** סיפרתי לה על הרב אהרון מוס מאוסטרליה, שיש לו אתר לשאלות ותשובות ביהדות, מישהו מהגולשים שאל אותו את השאלה הזו, והוא לא ענה, כשעברו כמה ימים, כתב לו אותו גולש "בדרך כלל אתה עונה מיד, האם עלי להסיק שהפעם אין לך תשובה?" תשובתו של הרב לא איחרה לבוא "האמת היא שמיד כשהגיעה השאלה ישבתי לכתוב תשובה, אבל כשהקלדתי את כתובת המייל שלך, בטעות כתבתי "gmailcom" ושכחתי את הנקודה באמצע, וכמובן שהמייל לא הגיע ליעדו, כששאלתי את טכנאי המחשבים שלי למה זה חזר והוא אמר לי שזה בגלל הנקודה החסרה, שאלתי אותו, "זה לא נראה לך קטנוני להחזיר מייל בגלל נקודה? הרי זה ברור שכוונתי הייתה לג'ימייל, והוא הסביר לי שבשפת האינטרנט כל נקודה חשובה ובלעדיה המייל לא יעבור, לכן אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה באינטרנט -לך תלמד אינטרנט, אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה הקטנה ביהדות, את חשיבות הפרטים הקטנים- לך תלמד יהדות! *** הסברתי לאותה מטיילת שהקשר שלנו עם אלוקים הוא פריבילגיה מיוחדת ומתנה גדולה! ואך טבעי הוא שכמו שאדם פשוט לא יוכל להיפגש עם המלך ולהתחבק איתו אלא אם כן המלך יחפוץ בכך, כך גם האפשרות שלנו לקשר עם הקב"ה היא רק בזכות זה שהוא רצה ואיפשר קשר איתנו. קשר זה מותנה בכך שזה יהיה בדיוק בצורה שהוא ציווה עלינו. הוא נתן לנו את מספרו האישי "613" ואמר לנו שבאמצעות 613 המצוות האלו נוכל להתחבר איתו - באמצעות כולם יחד ובאמצעות כל פרט ופרט ממצוות אלו. זה החיבוק שלנו עם המלך. לכן דווקא אם נקיים את הסיסמא מבלי להחסיר אות או ספרה אחת יווצר הקשר בצורה הנכונה. *** זו בדיוק הנקודה שאנחנו רואים בפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו. אנחנו קוראים על הציווי לבנות משכן ועל הבנייה בפועל. התורה מפרטת על המשכן ועל כל כליו, בדיוק את גודלם וצורתם ומאיזה חומרים הם צריכים להיות, עם הרבה הרבה פרטים שלכאורה לא נראים משמעותיים, משה אומר לעם ישראל על פי ציווי השם, כי גם אם לפעמים כשמסתכלים על התמונה הכללית, לא שמים לב לחשיבות הפרטים, הרי כשמתקרבים נשים לב שכל פרט חשוב, כשאתם הולכים לבנות בית ומשכן להשם, שימו לב לפרטים הקטנים שיבואו לידי ביטוי, לא רק במשכן שתבנו אלא גם בחייכם הפרטיים, וכך תזכו להשראת השכינה בתוככם . *** יהי רצון שנזכה לבנות את המשכן בתוכנו ולראות את אלוקים בכל הפרטים הקטנים בחיינו. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2016 15:20 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת פקודי תשע"ו מלך אחד החליט פעם לבדוק אם יש מי מאזרחיו ששמח בשמחה אמיתית, לבש בגדים אזרחיים והחל לשוטט בין העיירות והכפרים בממלכתו, הטה אוזן למתרחש, בכל מקום הוא שמע אנשים שמתלוננים על צרותיהם וקשייהם, עד שהגיע לבית אחד קטן ומט ליפול, שבו ישב יהודי ליד שולחן ערוך עם סעודה צנועה, כינור בידו הוא מנגן להנאתו ונראה מאושר, שאל אותו המלך "למה אתה שמח?" אמר היהודי "ב"ה לא חסר לי כלום". "ממה אתה מתפרנס?" שאל המלך, "אני עובר מדי יום בין הבתים ומתקן מה שצריך, ומזה אני מקבל כמה זהובים שמספיקים לי לסעודה הקטנה שלי", למחרת הוציא המלך כרוז שאסור לתת לזר לתקן דברים, מי שנשבר לו משהו יתקן בעצמו. היהודי שלנו מסתובב כרגיל בין הבתים ואנשים אומרים לו שאסור להם לתת לו לתקן, הלך היהודי וראה איש עשיר חוטב עצים, אמר לו, "אולי תיתן לי לחטוב עבורך ותוכל לנוח בשקט", העשיר הסכים ובסיום העבודה שילם לו כמה זהובים, בערב שוב ישב לו היהודי כהרגלו בסעודתו, הגיע המלך ושואל אותו "איך התפרנסת היום?" והיהודי מספר שהוא החל לחטוב עצים ומתפרנס בסדר, למחרת אסר המלך לחטוב עצים, הלך היהודי שלנו והשכיר את עצמו להיות חייל בצבא המלך תמורת תשלום יומי של כמה זהובים, ובערב שוב ישב לאכול, והמלך שוב מגיע ושומע ממה התפרנס היום, למחרת ציווה המלך לשר הצבא שהיום לא ישלם לחיילים, היהודי הגיע לקבל את משכורתו היומית אך המפקד הסביר לו שלא יוכל לתת לו ושיחכה למחר, הלך היהודי פירק את להב החרב שלו ושם במקומה עץ, את החרב עצמה הוא משכן וכך היה לו כסף לסעודתו הלילית. המלך מגיע בלילה ורואה את היהודי יושב ושמח, שאל אותו "נו? איך התפרנסת היום?" והיהודי מספר לו שהיתה בעיה והוא ניתק את להב החרב ושם עץ במקומה, חזר המלך לארמון וביקש משר הצבא שימצא מחר מישהו שמגיע לו עונש מוות, ויצווה על החייל היהודי להרוג אותו בחרבו, למחרת, קרא שר הצבא ליהודי והורה לו להוציא להורג חייל שלא היה ממושמע, עמד החייל היהודי מול כל החיילים, עצם את עיניו ואמר "ריבונו של עולם, אני הרי לא יודע אם החייל הזה זכאי או חייב, מבקש אני ממך, אם הוא זכאי, עשה עמדי נס והפוך את להב חרבי לעץ" שלף את החרב מנדנה, הניף אותה באוויר, ולתדהמת כולם החרב אכן הפכה לעץ... המלך, שצפה מרחוק במתרחש, ניגש ליהודי ואמר לו בחיוך, "עברת את כל המבחנים, שמחתך היא שמחת אמת". אנחנו היום נכנסים לחודש אדר ב', וידועה אמרת חכמינו "משנכנס אדר מרבים בשמחה" מלשון חז"ל מובן שהמצב הרגיל של יהודי הוא, שהוא צריך כל הזמן להיות בשמחה, אלא שבחודש אדר צריכים להרבות בשמחה, השאלה הגדולה היא, האם זה בכלל אפשרי לדרוש מיהודי להיות בשמחה תמיד, הרי לא תמיד הכל עובד בדיוק כפי המתוכנן, ופעמים רבות יש דברים שמעציבים אותנו? האם יש דרך לשמור על השמחה למרות הקשיים? בתלמוד מסופר על גדולי ישראל שכל דבר שהיה קורה להם, היו אומרים שזה לטובה! בידיעה שהקב"ה הוא זה שמשגיח בהשגחה פרטית על כל דבר שקורה, ולכן כל מה שקורה הוא לא תאונה, אלא תוכנית אלוקית שבוודאי מטרתה לטובה, אבל כדי שנצליח להפנים את זה, ולחיות את זה, עלינו לבטל את האגו שלנו ולהתרגל לעובדה שאני לא מנהל את העולם, רק כך נצליח לשמור על שמחה גם אם לא הכל עובד כפי שרצינו. וכפי שמסופר שפעם דיברו ביניהם תלמידי הבעל שם טוב אמר אחד אם הייתי אלוקים הייתי עושה שלא ימותו אנשים, השני אמר הייתי עושה שלא יהיו עניים וכו' קם הבעש"ט ואמר להם אם אני הייתי אלוקים הייתי עושה בדיוק כמו שהוא עושה כי הייתי רואה את מה שהוא רואה. תפקידו של יהודי הוא אכן להיות בשמחה בכל השנה כולה! אך בחודש אדר, באמצעות זה שאנחנו מרבים בשמחה, אנחנו מקבלים כוחות מיוחדים להמשיך את השמחה לכל השנה. יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות השמחה בהידור ומשמיים יזמנו לנו את כל הסיבות לשמוח והעיקר שבקרוב נזכה לשמוח בשמחת הגאולה שתבוא מיד ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 14:14 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת ויקרא ה'תשע"ו התנא הגדול רבי עקיבא, היה בתחילת דרכו רועה צאן, איש פשוט שאפילו לא ידע קרוא וכתוב, הוא התחתן עם בתו של אחד מעשירי ירושלים, לאחר חתונתו הפצירה בו אשתו רחל, שהאמינה ביכולותיו, שילך ללמוד תורה, עקיבא היה מאד סקפטי, "בגיל 40 את רוצה שאתחיל ללמוד לקרוא?" שאל בפליאה, אך רחל לא ויתרה והוא יצא לדרכו בחששות גדולים. באמצע הדרך ראה עקיבא סלע גדול שבמרכזו נפער חור עגול, שאל שם עקיבא את אחד האנשים, מי הצליח לעשות חור כזה גדול בסלע? אמרו לו שים לב יש מים שמטפטפים כאן וכך נוצר החור, חשב עקיבא שהם צוחקים עליו, עמד אחד האנשים והסביר לו "אמנם המים רכים אבל טיפה ועוד טיפה שמטפטפות בהתמדה מצליחות לחדור אפילו אבן קשה", אמר עקיבא לעצמו, אם סלע כל כך חזק, לא יכול לעמוד בפני ההתמדה של טיפות המים העדינות, גם ליבי הקשה יימס בפני התמדתי בלימוד התורה, ובסוף היא תחדור אליו, הלך ללמוד תורה ונהיה לגדול בדורו. השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא המדבר על הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, את הקרבת הקורבנות התחילו וסיימו כל יום עם קרבן התמיד, קרבן התמיד היה קרבן זול שהיה מורכב מכבש אחד ומעט שמן, קמח וסולת, כל עם ישראל היו שותפים במימונו של קרבן זה, וכך יצא שבזכות זה שכל אחד שילם סכום קטן פעם בשנה, היה הקרבן נקרא גם על שמו והיה שותף בקרבן ה"תמיד", ונחשב לו כאילו הוא תמיד במצב של הקרבת קרבן, ובזכות זה היה מתברך. גם היום עבודת הקורבנות קיימת בנפשנו, ומקרבן התמיד אנחנו לומדים שלא דורשים מהאדם לתת לקב"ה את כל מה שיש לו, אבל את הקצת שהוא נותן שייתן מכל הלב ובשמחה! וכמו ש"קרבן התמיד" הוקרב רק בבוקר ובערב ובכל זאת הוא נקרא "תמיד", כך גם אצל האדם, למרות שבסדר היום שלו יש הרבה דברים שלאו דווקא קשורים עם הקרבת קרבן רוחני כזה או אחר, הרי שהשעה שהוא מקדיש ללימוד התורה, או ההתנדבות השבועית שלו לעזור לזולת, הם צריכים להיות החלק המרכזי של חייו ועליו להרגיש שבזה הוא עסוק תמיד, אך כדי שיוכל להרגיש כך עליו להתמיד ולעשות את זה כדבר קבוע! ולא כמשהו מזדמן רק כשיוצא לו. כשיהודי מתחיל את היום באופן קבוע באמירת "מודה אני" ומודה לקב"ה שנתן לו את חייו, זה יוצק בכל היום תוכן מיוחד, ומשאיר אותו מחובר לעשייה נכונה גם בדבריו היומיומיים, ומסייע לו שגם בענייני החולין הוא יזכור את הקב"ה ויפעל בדרך הנכונה. את ההתמדה הזו אנחנו רואים גם אצל מרדכי הצדיק שהקהיל את עם ישראל ללמוד תורה גם בזמן גזירת המן, אפשר להבין את זה שעם ישראל לא חשבו להמיר את דתם ח"ו כדי להנצל מגזירתו של המן אבל לכאורה היו אמורים להתחבא בביתם ולשמור על שקט, בא מרדכי ואסף את כולם ועודדם להמשיך בלימודם כאילו אין גזירה, בידיעה שדווקא ההתמדה והשמירה על החיבור האמתי שלהם עם הקב"ה הם אלו שיגרמו לגאולה כפי שאכן קרה בסוף. יהי רצון שנזכה להתמיד במצוות ובמעשים טובים ונזכה שכמו בימים ההם כך גם בזמן הזה נראה את הנסים והנפלאות בגאולה שלימה בקרוב ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2016 12:49 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת צו ה'תשע"ו ליהודי עשיר אחד, מבוגר למדי,, היה בן יחיד - ילד צעיר. יום אחד קרא האיש למשרתו ואמר לו: "אני מרגיש שימיי אוזלים, ולכן אני רוצה לכתוב צוואה. אתה תוציא אותה אל הפועל ביום מותי". הגיש לו המשרת דף ועט, ובעל הבית החל לכתוב: "למשרתי היקר, לאחר פטירתי תן לבן שלי מה שתרצה מרכושי, ואת השאר תיקח לעצמך". העבד הסתכל ולא האמין למראה עיניו, אבל העדיף לשתוק... עברו כמה שבועות והאב נפטר. העבד הוציא את כתב הצוואה והראה אותו לבן. הבן ההמום הלך מיד לרבו ואמר לו: "אני בטוח שנפלה כאן טעות. אבא אהב אותי מאד, ולא ייתכן שהיה נוהג כך". קרא הרב למשרת וביקש לראות את הצוואה. לאחר שהתבונן בצוואה שאל את המשרת: "ובכן, מה החלטת לתת לבן?" "החלטתי לקחת תשעים וחמישה אחוז מהנכסים, ולתת לו חמישה אחוזים", השיב המשרת. חייך הרב ואמר לו: "אם כן, תן לבן תשעים וחמישה אחוז, וקח לך חמישה אחוזים, שהרי האב כתב: 'תן לבן שלי מה שתרצה מרכושי'.. רוצה אתה תשעים וחמישה אחוז? את זה תתן לבן..." ••• בשבועות אלו החלנו לקרוא בתורה את ספר ויקרא, המדבר על עבודת הקרבנות בבית המקדש. התורה פותחת במילים "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ". לכאורה היה נכון יותר לומר "אדם מכם כי יקריב", ולא "אדם כי יקריב מכם". מסביר בעל התניא שהתורה מדברת אתנו בעיקר על הקרבת הקרבן הפנימי שלנו. לכל אחד מאתנו יש שתי נפשות: האחת - נפש אלוקית, שכל רצונותיה הם לחשוב, לדבר ולעשות כרצון ה', והשנייה היא נפש בהמית, עם רצונות חומריים ואנוכיים. באה התורה ומלמדת אותנו: "אדם כי יקריב" - כאשר ברצוננו להתקרב לה', "מכם קרבן לה' " - עלינו להקריב את הבהמה שבתוכנו, זאת אומרת לבטל את רצוננו מפני רצון ה', כפי שהמשנה אומרת: "עשה רצונך כרצונו" - את מה שאתה רוצה, תן לקב"ה. כשהרצון שלנו מתנגש ברצונו של הקב"ה, נוותר על רצוננו ונמלא את רצונו. כל אחד מאתנו חווה בחייו ניסיונות וקשיים. אצל האחד זה בא לידי ביטוי בהיותו מהיר חמה, אצל האחד בקושי לתת לזולת, ואצל השלישי בחוסר יכולת לדון לכף זכות. הנפש הבהמית שלנו תסביר לנו בדרך כלל למה לא מגיע לזולת שנדון אותו לכף זכות, או למה אי אפשר לצפות מאתנו לא לכעוס וכו'. באה התורה ואומרת: אם רצונכם באמת להיות קרובים לה', ותרו על הרצון העצמי, שמעדיף 'חיים קלים', ובחרו בחיים נכונים ואמתיים; התחברו לרצון האלוקי, ובזה תצליחו להשרות את השכינה בתוככם. יהי רצון שנצליח כולנו למצוא בתוכנו את הכוחות ולעשות את רצוננו כרצונו של הקב"ה, ואז נזכה שהוא ימלא את רצוננו ויביא לנו את משיח צדקנו מיד ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2016 13:40 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2016 12:12 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת שמיני ה'תשע"ו מספר הרב וילהלם, שליח הרבי בבנגקוק תאילנד: בלילות שבת אצלנו בבית חב"ד בבנגקוק, יושבים עד מאוחר ביחד, ותמיד יש סיפורים מעניינים ותובנות מיוחדות שאפשר לשמוע רק ממטיילים במזרח. לפני כמה שנים הייתה אצלנו מטיילת בשם רעות, ששיתפה אותנו בסיפורה: "מאז שהייתי קטנה" מספרת רעות "ידעתי תמיד שיש לי פחד גבהים, כל טיול משפחתי היה צריך להיות מתוכנן היטב כדי לוודא שאין במסלול מקום גבוה מדי, ובכל פעם שהיינו מתקרבים למקום מעט גבוה, כל המשפחה הייתה נלחצת מהמחשבה איך לעזור לי לעבור את זה בשלום, וכל אחד בדרכו היה מייעץ לי איך להתמודד". "כשטסתי למזרח לבדי, תכננתי כמובן את הטיול במקומות לא גבוהים מדי, באחד הימים יצאתי לטיול, ובאמצע המסלול הגעתי לגשר גבוה מאוד שלא ידעתי עליו, ברגע הראשון נלחצתי ולא ידעתי מה אעשה, אבל אחרי נשימה עמוקה ודקה של מחשבה אמרתי לעצמי 'אף אחד כאן לא מכיר אותי, אף אחד לא יודע שיש לי בעיה ואף אחד לא מלחיץ אותי, אולי אוכל לעבור את זה בשלום', שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר ופשוט התחלתי ללכת, סיימתי לחצות את הגשר הארוך עם חיוך על הפנים, ומאז כבר הספקתי לעשות טרק בנפאל לאחד המקומות הגבוהים בעולם ושכחתי מהבעיה שהייתה לי, מסתבר שהפחד שלי לא היה מגבהים אלא מההרגל שלי לראות את עצמי כך". בפרשתנו אנחנו קוראים על תחילת העבודה במשכן. אהרון צריך להתחיל בעבודה אבל הוא חושש, הידיעה שהוא היה שותף לחטא העגל לא מרפה ממנו והוא חושש שאינו ראוי לתפקידו במשכן. משה רבנו פונה אליו ואומר לו "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך", משה לא נכנס איתו לשיחה על כך שאולי הוא לא באמת אשם בכך שעם ישראל חטאו בעגל או על כך שהקב"ה כבר סלח לעם ישראל, משה אומר לו בא תעשה ועם העשייה יגיע גם הביטחון העצמי. כשהתורה מצווה אותנו על בניית המשכן היא אומרת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - לא כתוב "בתוכו" אלא "בתוכם", מסבירים לנו חז"ל שהכוונה היא בתוך כל אחד ואחד מישראל, לכל אחד מאיתנו יש משכן פרטי שלו, בתוכו, שזה עבודת השם האישית שלו; וגם אנחנו, כמו אהרן, לפעמים חסרי ביטחון לגבי העבודה שלנו, האם אני ראוי? האם אצליח לעמוד במשימה? באה התורה ואומרת לנו קום תעשה! ותראה שעם העשייה יגיע גם הביטחון העצמי וההצלחה בעשייה. יהי רצון שנזכה לעמוד ללא חשש במשימות הרוחניות שהקב"ה נותן לכל אחד מאיתנו, כדי שנצליח לבנות את המשכן האישי שלנו וכך נזכה שהקב"ה יבנה לנו את המקדש השלישי שייבנה בקרוב ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 16:35 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת תזריע ה'תשע"ו בכפר קטן בפרברי לונדון, חי אדם שהיה כייס מומחה, הוא הצליח לגנוב מכל אדם ואף פעם לא נתפס. אט אט הכפר הקטן כבר לא הספיק לו, והוא החליט לעבור ללונדון העיר הגדולה. כשהגיעה הרכבת ללונדון, הוא ירד אל הרציף וסקר את סביבתו בהתרגשות. לפתע הוא קולט שכייסו ממנו את הארנק. הוא החל להסתכל מסביב בעיני הכייס הרגישות שלו, ומיד עלה על איזו אישה שמכייסת מאנשים. הוא הלך וכייס בחזרה ממנה את הארנק שלו... ואז פנה אליה ואמר לה "הסתכלתי עלייך וראיתי שאת כייסת מאוד טובה, גם אני כייס טוב, אבל שנינו רק למדנו את 'מקצוע הכייסות' בואי נתחתן ונביא ילד לעולם שיגדל על ברכי הכייסות, ואז הוא יהיה יותר טוב משנינו". הסכימה הכייסת והם התחתנו. שנה אחר כך נולד להם בן ולשמחתם לא היה גבול, אלא שאז הרופא הגיע והודיע להם בצער שהתינוק נולד עם מום מוזר, כף ידו הימנית סגורה וצמודה לחזהו וכל נסיונות הרופאים לפותחה עלו בתוהו. זוג הכייסים נעצבו מאוד, חלומם התנפץ, איזה כייס הוא יהיה אם ידו סגורה... הם החלו לחפש אחר רופאים שירפאו את הבן עד ששמעו על רופא גדול שנמצא בעיר רחוקה. הם נסעו לשם, הרופא השכיב את הילד על המיטה, לקח את שעון הזהב שלו והחל להעביר מול עיניו של הילד כדי לבדוק את עירנותו. להפתעת הרופא וההורים, מיד כשראה הילד את השעון חיש מהר פתח את ידו והושיטה כדי לקחת את השעון ואז נפתרה התעלומה, מהיד נפלה טבעת היהלום של המיילדת... *** פרשת השבוע, פרשת תזריע, מתחילה במילים "אשה כי תזריע וילדה זכר... ואם נקבה תלד", שמדברים על דיני הטהרה בלידה. פסוקים אלו באים בהמשך לפרשה הקודמת המסתיימת בפסוק 'והתקדשתם והייתם קדושים', המדבר על כך שעל היהודי לקדש את עצמו בכל תחום בחייו. מפרשי המקרא מסבירים שהפסוקים הללו כתובים בסמיכות בכוונה, כדי ללמדנו, שלפני שאיש ואשה בונים בית, ורוצים לגדל ילדים לחיים של טוב וקדושה, עליהם להתחיל בהם עצמם, על ההורים להחליט איזה ילד הם רוצים להביא לעולם, ואיך הם רוצים לגדל אותו, כי הילד יגדל בדיוק להיכן שיכוונו אותו. מלמדת אותנו התורה שגידול הילדים מתחיל הרבה לפני הלידה, בהתקדשות האדם בחיי היום יום שלו. חינוך הילדים מתחיל בחינוך עצמי, ואת הערכים שאתה רוצה להנחיל לילדיך, עליך לחיות לפיהם בעצמך, הדרך הטובה והיעילה ביותר לחנך ילד היא לא בדיבורים אלא במעשים, באמצעות הדוגמא האישית. ככל שנכניס את אלוקים יותר לחיי הנישואים שלנו ולחינוך הילדים שלנו כך גם ילדינו ישמחו לראות את אלוקים בחייהם. כשנרצה לראות איך אנחנו נראים נסתכל איך נראים הילדים שלנו ונדע שזה מה שאנחנו משדרים להם, לכן ככל שנרבה בהתקדשות ובעשיית טוב נראה ילדים טובים ומחונכים יותר כפי שאנחנו רוצים. יהי רצון שנזכה להתקדש ולהיות עסוקים במצוות ובמעשים טובים ובזכות זה נראה הרבה נחת מילדינו לאורך ימים ושנים טובות. שבת שלום וחודש טוב! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2016 12:03 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת שבת הגדול, פרשת מצורע ה'תשע"ו משה היהודי היה שוכר מהפריץ בית מרזח ומזה היה מתפרנס. יום אחד הגיע הפריץ לבקרו ושאל לשלומו ענה משה "ב"ה הכל בסדר", שאל הפריץ "איך הפרנסה?" שוב שיבח משה את הקב"ה ששולח לו פרנסה, אמר לו הפריץ "אם אני לא הייתי מפרנס אותך היית גווע ברעב ולמה אתה לא אומר ברוך הפריץ במקום להגיד ברוך השם?"... אמר לו משה "יש אלוקים, הוא זן ומפרנס לכל, והוא החליט לשלוח לי את הפרנסה דרכיך אבל התודה מגיעה לו". חרה הדבר לפריץ, פיטר את היהודי ואמר לעוזריו עכשיו נראה אם הקב"ה ימשיך לפרנס אותו. היה זה כמה ימים לפני פסח והיהודי נשאר ללא פרנסה וללא אפשרות לקנות את צרכי החג. למחרת היום נכנס הפריץ לחדר הכספות שלו בליווי קוף המחמד שלו, לקח ארגז מטבעות וצחצח אותם, מפעם לפעם נקש עם מטבע על שיניו כדי לראות שאינו מזוייף, הקוף שראה את מעשיו של הפריץ חשב שהפריץ אוכל את המטבעות, ומיד כשיצא הפריץ עשה הקוף מה שהפריץ עשה, שם מטבעות בפיו, בלע אותם ונחנק למוות. מאוחר יותר חיפש הפריץ את קופו האהוב ולחרדתו הרבה ראה את הקוף מת, נעצב הפריץ מאד וצווה למשרת שיזרוק את הקוף המת ומעלה הסירחון לבית היהודי, "שיהיה לו מה לאכול בחג שלו", המשרת זרק את הקוף לבית היהודי, בטנו של הקוף נקרעה, היהודי המבוהל רץ לראות מה נפל וראה פגר של קוף ומטבעות זהב בתוך בטנו וכך היה לו צרכי פסח בהרחבה. בליל הסדר החליט הפריץ לראות אם משה כבר למד את הלקח ויסכים להודות שפרנסתו מאת הפריץ ולא מהקב"ה. הגיע הפריץ לביתו של משה וראה אותו יושב מסביב לשולחן עם אורחים ויש לו את כל צרכיו בשפע, נכנס הפריץ לביתו של משה ושאל בפליאה מהיכן? סיפר לו היהודי שזרקו לו קוף לביתו, בהתחלה נבהל אבל אז ראה שהבטן של הקוף מלאה במטבעות וכך קנה את צרכי החג, השיב לו הפריץ ש'עכשיו אני רואה שאתה צודק שהשם זן ומפרנס לכל ואם הוא רוצה שהפרנסה תבוא ממני הוא ימצא את הדרך שאני עצמי אעזור לך גם אם אינני רוצה..' השבת הקרובה נקראת שבת הגדול, על שם הנס הגדול שהיה במצרים, כאשר בני ישראל החלו להכין את הכבש לקרבן הפסח וסיפרו למצרים שעוד מעט תבוא מכת בכורות וכל בכורי מצרים ימותו, נלחצו הבכורים והחלו במאבק למען שחרור היהודים ממצרים, וכשזה לא הועיל, המאבק נהיה אלים והם החלו להילחם בהוריהם ולהרוג בהם, כדי שישלחו את עם ישראל ממצרים ועל שם נס זה שקרה בשבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הזו "שבת הגדול" כלומר שבת שבה נעשה נס גדול. הרבי מליובאוויטש שואל מהו הנס הגדול, הרי אחרי שראו תשע מכות בהם כל דבריו של משה התקיימו במילואם ברור שכשהבכורים שומעים שהם הולכים למות הם יילחמו בכל הכוח כדי למנוע את המוות הקרוב, אם כך מה פה הנס? מסביר הרבי שתכלית הבריאה איננה בכך שהטוב ינצח את הרע אלא בהפיכת הרע עצמו לחלק מהטוב ובלשון הקבלה "אתהפכא חשוכה לנהורא" שהחושך יהפוך לאור. כל המכות שהמצרים קיבלו עד לשלב זה היו מכות שהטוב הנחית על הרע, המכה העשירית סימנה את תחילת ההפיכה של הרע עצמו לטוב, כשהבכורים, שסימלו את הכוח החזק של מצריים, נלחמים בעמם שלהם כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצריים ולהגיע לארץ ישראל, זהו נס גדול שהרע עצמו מסייע לטוב ומשלים את תכלית העולם. לכל אחד מאיתנו יש את המצריים שבתוכו ולמרות שתחילת העבודה היא לתת לטוב לנצח את הרע הרי שהשאיפה שלנו היא להצליח לקחת את הכוחות החזקים שיש לרע ולהשתמש בהם עצמם לטוב, כך נביא לעצמינו גאולה פרטית בכל מה שנצטרך. גם בזמננו אנו עדים לתופעה של "מכה מצרים בבכוריהם", כאשר שונאי ישראל עסוקים בלהילחם האחד בשני, בינהם עצמם. יהי רצון שכשם שבמצרים זו היתה המכה האחרונה שסימלה את היציאה מהגלות, נזכה גם אנו לראות בימים אלו של חודש ניסן את יציאת עם ישראל מהגלות לגאולה אמתית ושלימה. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
