|
|
| נשלח ב-5/8/2014 23:36 |
|
| |
| צבוני כתב: |  | .
2. תנ"ך + "דורות הראשונים" - תקופת המקרא + דברי חז"ל + הגיון. |
|
הרוב זה התזה של דורות ראשונים וחייבים לדעת שהדורות ראשונים דיבר מהבטן. אני לא אומר את זה מצד האקדמיה אני אומר את זה מצד היהדות המקורית. כל תלמיד חכם שרק מציץ בדורות ראשונים רואה ומרגיש את זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 23:40 |
|
| |
| צבוני כתב: |  |
נענשו בעונש כלשהו, בקיצור ימים ושנים ובמיתה מוקדמת כזו או אחרת. רק שבעת אלפי הצדיקים הגמורים נפטרו על מיטתם לאחר כאמור, דרכה של מידת הדין האלוקית לתבוע תביעות חמורות ביותר, ולהאשים את כל הקשור לחטא, אף בקשר דק כחוט השערה, כאילו חטא בגוף העבירה ובאופן החמור ביותר. כך הואשם עם ישראל כולו בחטא העגל, למרות שהחוטאים בפועל היו רק כשלושת אלפי איש. כך הואשמו משה ואהרן שחטאו במי מריבה באשמה החמורה של חוסר אמונה, וכך הואשם שלמה המלך, שהניח לנשיו לעבוד עבודה זרה, כאילו הוא עצמו עבד אותה. כך הואשם ראובן בגילוי עריות, וכך גם הואשמו בני עלי באשמה כזו, אף שכל חטאם הסתכם בעיכוב קרבנות הנשים. נמצא אפוא, ששורש הפער העצום בין האופן בו מתייחסים אנו לחטא לבין האופן בו מתייחסים אליו הנביאים, נעוץ בקלות הדעת שבה מתייחסים אנו לחטאים ולעוונות. אילו היינו מבינים את חומרתם העצומה, היינו מבינים מדוע מכנים הנביאים עם של צדיקים ועובדי ה' בכינוי "עוזבי ה'". אילו היינו קולטים את גודל התביעה ללב נקי וזך, היינו מבינים כיצד ניתן לכתוב על גדולי הדור בתורה ובמצוות "לא ידעוני". אכן, דברים אלו בדיוק בא התנ"ך ללמדנו, ולכן הוא נוקט בשפה כזו ובמונחים כאלו בדברו על מעשי עם ישראל בתקופת הבית הראשון.
|
|
כב וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כג וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם רָעִים, מֵאֵת כָּל-הָעָם אֵלֶּה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 23:55 |
|
| |
מקסמן,
שאתה תדבר על "דיבורים מהבטן"?!...
שלישישי,
כל הטיעונים שלי מופנים בעיקרון רק לאלו שמקבלים את דברי חז"ל. עם זאת, אם זו הבעיה היחידה שמצאת בדבריי הארוכים, האם זה אומר ששאר הדברים מסתדרים עם הדעות שאינן מקבלות את חז"ל באופן מחייב?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 23:59 |
|
| |
בלי נדר אני אמשיך עוד מחר. צבוני, אני לא רוצה להגיב לפני שאקרא את כל דבריך אבל מתוך היכרות עם דורות הראשונים אני יכול לומר שהוא אמנם גאון אבל בנושא הזה לדעתי הוא קצת חיפף. תגובה מפורטת יותר תגיע מחר בל"נ.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 00:07 |
|
| |
צבוני דבריך הם בגדר לימוד זכות. מאות כהני בעל מספיקים בהחלט כדי שינהו אחריהם הרבה מאוד מהעם. אתה למעשה מוציא את כל פשט הכתוב, ודוחק אותו לומר כמוך. זה כמו לומר שדוד לא חטא בבת שבע. למרות שהתנ"ך זועק שכן. לא רק נתן הנביא שמאשים את דוד בלקיחת אשה מבעלה (הכבשה מהעני), אלא גם העובדה שהעונש שהשם בחר הוא להרוג את הממזר.
האם אתה באמת חושב שהשם שרף את ההיכל והגלה אותנו מהארץ רק כי 200 איש עבדו עבודה זרה? בנסותך ללמד זכות על ישראל, אתה מוציא לעז על הקב"ה. מה גם שלא שבקת חיי לכל בריה. האם גם עלינו מרחף כעת עונש מוות בגלל שרוב העם לא שומר שבת? גם לפני הממלכות עם ישראל עבד עבודה זרה. כשגדעון ניתץ את מזבח אביו, קמו עליו בני העיר להורגו. מתוך האלף שירדו איתו למלחמה נשארים רק 300, מי שלא כרע כדי לשתות. מדברי חז"ל אנו יודעים כי הם עובדי הבעל. שים לב לאחוזים 70% עובדי בעל!
ספר מלכים מלא בתיאורי עבודה זרה. מהם עבודה זרה גמורה (עבודת הבעל), ומהם עבודה בשיתוף - מזבחות לה' ואשרות. האם באמת כל התיאורים האלה, הם רק מיעוט העם? אם כן למה הם מקבלים כזו במה בספר מלכים (שהוא ספר היסטורי ולא נבואי)?
אליהו בהר הכרמל קורא לכל העם (!) שלא לפסוח על שני הסעיפים. והוא הנביא היחיד שמעז לעשות זאת.
אין ספק שהיו תקופות ללא עבודה זרה בעם, תקופת אסא, חזקיה ועוד מלכים כשרים שביהודה. אבל למחוק את כל העבודה זרה שהסתובבה בארץ בכל שאר התקופות? במלכים ב' פרק יז, יש תוכחה קשה מאוד על ישראל. עם ישראל מתואר שם כעם קשה עורף שזנח את אלוהיו, מקטיר בבמות ולאשרות ועוזב את מצוות ה'. פשוט אי אפשר לקרוא את הפסוקים האלה כמדברים על מיעוט העם. אני מעתיק כאן וירא הקורא
וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ח וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשׂוּ. ט וַיְחַפְּאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא-כֵן, עַל-ה, אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר. י וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. יא וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה ה מִפְּנֵיהֶם; וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים, לְהַכְעִיס אֶת-ה. יב וַיַּעַבְדוּ, הַגִּלֻּלִים, אֲשֶׁר אָמַר ה לָהֶם, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. יג וַיָּעַד ה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶםוַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. יד וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּה אֱלֹהֵיהֶם. טו וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו, וְאֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אֲבוֹתָם, וְאֵת עֵדְוֹתָיו, אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ, וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם, אֲשֶׁר צִוָּה ה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. טז וַיַּעַזְבוּ, אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה, שנים (שְׁנֵי) עֲגָלִים; וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבָּעַל. יז וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים, וַיְנַחֵשׁוּ; וַיִּתְמַכְּרוּ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי הלְהַכְעִיסוֹ. יח וַיִּתְאַנַּף ה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו: לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. יט גַּם-יְהוּדָהלֹא שָׁמַר, אֶת-מִצְוֹת ה אֱלֹהֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. כ וַיִּמְאַס ה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִיםעַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם, מִפָּנָיו. כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה: לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה. כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר ה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 00:09 |
|
| |
| צבוני כתב: |  | מקסמן,
שאתה תדבר על "דיבורים מהבטן"?!...
|
|
אתה בעצמך יודע את זה, אז אנא בלי דמגוגיות. כל התזה שלו בנויה על דברי חז"ל שצדיקים דורשים לטוב ורשעים דורשים לגנאי. כל בר בי רב יודע שהדורות ראשונים הוא ספר השקפתי ותו לא, כך שמי שרוצה לדעת בקירוב את ההיסטוריה ולהבין לעומק למה באמת מאשימים הנביאים את החוטאים בכל חומר הדין ? צריך להבין מהו חטא בכלל !! בני הכהנים חטאו ועוד אייך וגם בני שמואל הנביא חטאו ולכן דרשו מלכות ומשם עד קרע המלכות והכחדת עשרת שבטים מהאומה והחרבן והגלות ?! הדרך קצרה מאוד !! וזה חטאם הגדולה.
אותו דבר האלפיים שנות גלות, אומר שבכל דור אנו חוטאים, וחז"ל אומרים את זה דיי במפורש "דור שלא נבנה בית המקדש ?! כאילו נחרב בדורם. כך שכל ניסיון לסנגר על עובדי אלילים האלה ?! לא מקובלת על אף נביא !!
התורה אמרה מראש מהי אלוהים אחרים ומה מביא את כל קללות התורה. כך שלא תעזור שום דמגוגיה של הדורות ראשונים ושאר הדפוקים שלא מבינים בכלל מהו חטא. החטא היחיד שיש לנו היא אלוהים אחרים, כך זועק הספורנו והוא צודק לגמרי.
תוקן על ידי maxmen ב- 06/08/2014 00:12:30
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 00:42 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | הבמות שהקים שלמה שרדו אפילו את חזקיהו ונהרסו רק בתקופת יאשיהו. |
|
מזה מוכיח המלבי"ם שהמזבחות לא שימשו בפועל לע"ז אלא רק הוקדשו לע"ז. בפועל לא הספיקו הנשים לעבוד עליהן אם בשל התנגדות העם, חרטה של שלמה (לא סביר כי הנביא היה מזכיר זאת) או כל סיבה אחרת. לכן לא ראה חזקיהו צורך להסירן. יש אולי ראיות קלושות שחלק מהאלילים לא נותצו ע'י חזקיהו אלא רק הושלכו לנחל קדרון ואם כן נוכל לומר שכן היה גם דין מזבחות שלמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 00:45 |
|
| |
קישור חטאת ירבעם. דת המדינה של ממלכת ישראל שהתקיימה במקביל לפולחן האשרה / פולחן ה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 04:40 |
|
| |
אריאל, תודה על הסיכום המעניין והמחדש.
יש להעיר ולהוסיף על כמה נקודות, ובעיקר להזכיר את מציאות זרמים שונים המתועדים בספרי המקרא. איסור הבמות הוא חידוש של ספר דברים, וההיסטוריוגרפיה הדבטרונומיסטית חוזרת ב"כפייתיות" על אי ביצוע חוק זה, והיא אנוסה להודות שגם רוב המלכים ה"צדיקים" לא יישמוהו. אליה הנביא בתלונתו באוזני ה' על בני ישראל שפנו עורף לעבודת ה', מזכיר גם "את מזבחותיך (לשון רבים) הרסו" (ואם נפרש כוונתו על מקדשי ירבעם, הרי שנביא צפוני זה החשיבם לגיטימיים וקדושים).
עבודת ה' בבמות אינה קשורה לעבודה זרה או פולחנים אסורים, אם כי ניתן לשער שיכלו לחדור לבמות בקלות יותר צורות פולחן עממיות ואף אסורות.
איסור נטיעת האשרה וכל עץ אצל מזבח ה' אף הוא חידוש של ספר דברים. אומנם ברור שגם המקורות האחרים לא הרשו נטיעת אשרה לשם פולחנה המיוחד. אבל נטיעת עץ כפולחן היתה מקובלת גם בקרב עובדי ה', וכן הצבת מצבה (שגם היא נאסרה בס' דברים), וכך מסופר בספר בראשית על אברהם שנטע אשל פולחני (וכך כבר פירש שם ר' מיוחס), ויעקב שהציב מצבה. ברור שבחוג הדבטרונומיסטים ראו את כל אלה כאסורים. אבל מסתבר ששאר העם הכיר פולחנים אלה כמנהגים עתיקים וראויים.
לא הבנתי את החילוק בין סיעת ירבעם שהאמינה שהאל שוכן בעגלי הזהב, ובין "הנבואיים המונותאיסטים הטהורים". במקרא כתוב כמה פעמים שהאל שוכן במשכן/מקדש, בקדש הקדשים, על כרובי הזהב, ומשם נשמע קולו, ועל שם זה נקרא האל "יושב הכרובים".
תוקן על ידי בן_קוהלת ב- 06/08/2014 04:49:59
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 09:07 |
|
| |
אריאל תרוצו של המלבי"ם דחוק לענ"ד. וכלום מלך צדיק היה משאיר פרובוקציה כזו בירושלים?
וכמובן, ייש"כ על העבודה המקיפה.
צבוני קראתי את מאמרך המקורי. מקור פרסומו הוא לא סוד.
בדברי הימים מתוארים שלוחי יהושפט, מלך צדיק בנו של מלך צדיק.
ב יז,ט וילמדו, ביהודה, ועמהם, ספר תורת יהוה; ויסבו בכל-ערי יהודה, וילמדו בעם
כנראה שבערי יהודה לא שמעו על תקנת משה.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 06/08/2014 09:27:16
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 10:13 |
|
| |
בעל,
גם בתקופה מאוחרת הרבה יותר היו מאות כפרים שלא הייתה שם קריאת התורה בימים שני וחמישי (ומסתמא גם בשבת) והיו נכנסים (מי שהיה מעוניין) לערים הגדולות בימי הכניסה לשמוע קריה"ת.
הוכחת אפוא שגם בימי יהושפט היו יישובים של עמי הארץ. מה המסקנה מכך? שכולם עבדו עבודה זרה כפשוטה?!
מקסמן,
צר לי. אין אפשרות לערוך דיון עם אדם שדוחה את הדברים בקש. הלוי שבעקבותיו צעדתי הביא הוכחות ברורות מתוך התנ"ך לדבריו. אם תרצה אעלה גם את חלקו הראשון של המאמר, שבו מוכח שרוב העם שמר תורה ומצוות. אם אחר כך יהיו לך טיעונים לגופו של עניין אתה מוזמן להציגם, אבל להתריס שהלוי לא ידע מה זה חטא ולא הבין את התנ"ך, זה לא מתאים לפורום מכובד כעצכ"ח...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 10:40 |
|
| |
צבוני נתחיל שאתה מודה במקצת ששמירת המצוות היתה רפויה בגלל עמארצות, כעת אתה חייב שבועה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 11:44 |
|
| |
| צבוני כתב: |  |
מקסמן,
צר לי. אין אפשרות לערוך דיון עם אדם שדוחה את הדברים בקש. הלוי שבעקבותיו צעדתי הביא הוכחות ברורות מתוך התנ"ך לדבריו. אם תרצה אעלה גם את חלקו הראשון של המאמר, שבו מוכח שרוב העם שמר תורה ומצוות. אם אחר כך יהיו לך טיעונים לגופו של עניין אתה מוזמן להציגם, אבל להתריס שהלוי לא ידע מה זה חטא ולא הבין את התנ"ך, זה לא מתאים לפורום מכובד כעצכ"ח... |
|
אני חושב שקיים אשכול בעניין כך שלא התכוונתי לדון ולהוכיח את טענתי, רק אמרתי מה שידוע לכל ולי שהוא ספר השקפתי ולא מחקר רציני. (נדמה לי שגם הרב נויגרשל טוען כך, אולי תשאל אותו באמת)
עכשיו אני שאול אותך שאלה דיי פשוטה. האם אנו היום יראי שמים ? בוא אני אשאל אותך אחרת. כידוע, מיהם השורדים כיהודים בכל הדורות ? בוודאי היראי שמים !! כלומר כל מתבולל הוא צאצאי יראי שמים מהדור הקודם או שלושה דורות. כך שבחשבון פשוט בכל דור חייב להיות יראי שמים, כך שזה אמור להיות מספיק למשיח ולאלוהים. ואז נשאלת השאלה, אייך זה שאנו עוד בגלות אחרי שלוש אלף שנות צדיקים גמורים בכל דור ודור ??? הרי מוכרח להיות שהם צדיקים גמורים, אחרת לא היו שורדים ?!
זאת שאלה שאמור להטריף כל בר דעת וכל יראי שמים. אז או שנעשה את התורה כשקרית ח"ו ואת הנביאים כשקרנים ח"ו. או שפשוט נודה שאנו לא מבינים מהי חטא.
אני ורבותי חיפשנו וחקרנו והגענו למסקנה שמה שחטא אצלינו הם לא חטאים, ומה שמצוות אצלינו הם הם החטאים ולכן אנו עוד בגלות. כך שהצלנו את האלוהים ואת התורה ואת הנביאים ובעיקר הגענו למסקנה שאנו חוטאים כך שנדע לתקן ולזכות לגאולה.
אייך לדעתך נתקן את תקופת ההשכלה ? אייך לדעתך נתקן את תקופת השואה ? יותר מיזה האם מישהו חשב לקחת אחריות על המאות האחרונות ? כן כן, מי הוא האחראי על הפסד 90% מהאומה להתבוללות בתקופת ההשכלה ?? מי הוא האחראי לשואה ??
אומרים חז"ל שאנו אשמים ואנו צריכים לקחת אחריות. נווו וראינו מישהו שלוקח אחריות ? או ממשיכים לגרש את צאצאינו מקהל השם על מנהגי שטות ועל תקנות ?! מי כבר מדבר על הבעלי גאווה מסוג וועדי איכלוס וועדי הורים במוסדות ??
זועק ר' חייא ואומר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות
ר' חייא מדבר על גדרי חז"ל כמו לנגן על כלי זמר בשבת, יעקב אבנו לא זרק את בנו ראובן אפי' ששכב עם אשתו שמה יבדק בעשיו = כורת בנו וכרת עצמו.
לסיום: אנו לא מקיימים את התורה, וההוכחה היא הגלות הארוך והפסד צאצאינו בכל דור ודור = כרת. אז יש לך שני דרכים, 1, לומר שאנו חוטאים ואולי נתקן 2, לומר שתורה והנביאים שקר ח"ו. ולא נתקן לעולמים ולא ניקח אחריות על מעשינו ונפסיד את צאצאינו בכל דור ודור כפי זעקת ר' חייא.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 12:13 |
|
| |
ידיעת התורה בממלכת ישראל
בעל, איני מודה במקצת שבמקצת. אצרף כאן קטעים נוספים העונים על טענתך:
מה היה יחסם של השבטים שעבדו עבודה זרה ללימוד התורה, וכיצד התייחסו ללומדי התורה, החכמים והנביאים שחיו בדורות ההם?
ראשית ננסה לברר האם בני הממלכה הצפונית, שהתנתקו מבית המקדש ומעבודתו, ומן הכהנים והלויים מורי התורה, ידעו את התורה והכירוה במלואה? האם ספר התורה היה מצוי אצלם והם היו הוגים בו, או שמא את המצוות שהוכחנו שהם קיימו, קיימו כמנהגים שעברו אליהם כמורשת אבות, אך את התורה הכתובה לא ידעו ולא הכירו?
התשובה הברורה לכך נמצאת בספרי כל הנביאים שהתנבאו על ממלכת ישראל. הנה למשל הושע, שהתנבא בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, וחלק גדול מתוכחותיו מופנות לממלכה הצפונית הקרויה בפיו "אפרים", התנבא כך: "הרבה אפרים מזבחות לחטוא... אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (ח, יא-יב). כאן מקונן הנביא, שעל אף שכתובים לאפרים דברי התורה הגדולים והנכבדים, עם כל זאת הוא מתייחס אליהם כזר, ומרבה להקים מזבחות לחטוא. הרי לנו שספר התורה היה מצוי בידי שבטי ישראל, אף בתקופות שעבדו עבודה זרה. מסתבר גם, שאילולא הייתה התורה מצויה בידם, לא היו נענשים כה חמורות על מצוות וחוקים בל ידעום. רק מכיוון שהם ידעו היטב את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה, תבעו מהם הנביאים לקיים את כל התורה ללא כל סטיה שהיא.
אכן, גם ירמיהו הנביא, המתאר בספר מלכים את הגלות הסופית של ממלכת ישראל בידי מלך אשור, סוקר את מאות השנים שבהן התקיימה הממלכה וכותב כך: "ויהי כי חטאו בני ישראל לה' אלוקיהם... וילכו בחוקות הגויים... ויעבדו הגילולים... ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי... שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצוותי חוקותי ככל התורה אשר ציוויתי את אבותיכם... ולא שמעו... וימאסו את חוקיו ואת בריתו... ויתאנף ה' מאוד בישראל" (מ"ב יז, ז-כ). גם בהמשך הוא מתאר שה' כרת ברית עם ישראל, "ואת החוקים ואת המשפטים והתורה והמצווה אשר כתב לכם תשמרון לעשות... ולא שמעו" (שם, לז;מ). פסוקים אלו מלמדים שהעם ידע היטב את התורה שבכתב, הכיר במלואה את התורה שבעל פה, הלא הם החוקים, המשפטים והמצווה המוזכרים כאן, ונתבע לשלם את חובו על אי עמידתו במה שנדרש ממנו על פי תורות אלו.
ואם כך הדברים בממלכת ישראל, על אחת כמה וכמה בממלכת יהודה, שלא פסקה מהם התורה לרגע קט. ירמיהו מוכיח וקורא: "אין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי... איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו..." (ח, ו;ח). עמוס התנבא: "כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו" (ב, ד). גם הושע מתריע באוזני אנשי יהודה, כי האויב עתיד לבוא "כנשר על בית ה', יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו". מכל הנבואות הללו ואחרות מבואר באופן ברור, כי התורה הייתה ידועה היטב לבני יהודה, ועל כן הם נתבעו על כך שעברו עליה ולא שמרו את חוקיה כנדרש.
ידיעת התורה של העם הייתה ידיעה מקיפה. לא רק את המצוות והחוקים הכירו בני ישראל על בוריים, אלא את כל סיפורי התורה, בדיוק כפי שהם בתורה המסורה בידינו, הכירו בני העם וידעום בידיעה ברורה. רק משום כך יכול היה הושע להזכיר בנבואתו הקשה לעם ישראל סיפורים שלמים מן התורה ברמזים ובמילים ספורות ביותר. לאחר שהוא טוען כלפיהם כי "ריב לה' עם יהודה, ולפקוד על יעקב כדרכיו" (יב, ג), הוא נתפס לשם יעקב שהזכיר, ומפרט את הסיבה לתביעת הכרת הטוב מאת יעקב: "בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים, וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו... ויברח יעקב שדה ארם, ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר" (שם, ד-ה;יג). מילים ספורות אלו רומזות לסיפורים שלמים בתורה, החל מלידת יעקב ועשיו, דרך עשרים שנות שהות יעקב בבית לבן, מאבקו עם שרו של עשו, וכלה בהתגלותו של האלוקים ליעקב בבית אל. אילו לא ידעו שבטי ישראל את סיפורי התורה לפרטיהם, היו מילים אלו חסרות כל פשר, ונבואת הושע הייתה כקול קורא במדבר. אך מכיוון שהסיפורים היו ידועים ומפורסמים, יכול היה הושע לאזכרם במילים ספורות אלו, ולתבוע מן העם הכרת טובה לאלוקים בעד טובותיו ליעקב אבי השבטים.
כיוצא בזה מיכה המורשתי, שהתנבא על שומרון בימי פקח בן רמליהו והושע בן אלה, מלכי ישראל האחרונים, פונה אל העם במילים נרגשות: "עמי, מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי, כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל" (ו, ד-ה). הנה מפורש, שמלבד יציאת מצרים לפרטיה, אותם הכיר העם ללא ספק, ידע העם על בוריה את פרשת בלק וקורות בלעם, ורק משום כך ניתן היה לדרוש ממנו "זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור". אילו היו שבטי ישראל בדורות ההם נבערים מדעת וריקים מתורה, לא היה משפט סתום זה אומר להם מאומה, שהרי מאורעות אלו התרחשו יותר משבע מאות שנה קודם זמנם, ומזה כשלוש מאות שנה הם נטשו את התורה ושוב אין להם כל קשר עמה. ברור אפוא שאין הדבר כן, אלא בכל התקופות ידע העם היטב את סיפורי התורה לפרטיהם, והנביאים השתמשו בסיפורים אלו על ידי מילים ספורות, במטרה לעורר את העם לעזיבת חטאיהם ולהתקרבות לעבודת ה' בשלמות.
מוטיב חוזר ונשנה בתוכחות הנביאים, הוא השוואת עם ישראל לתושבי סדום ועמורה. כך ישעיהו המקונן "לולי ה' צב-אות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו", ומתריע "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוקינו עם עמורה" (א, ט-י). כך ירמיהו המתאר בכאב "ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר, וחזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו, היו לי כולם כסדום ויושביה כעמורה" (כג, יד), וכך יחזקאל (טז, מו-מט) ועמוס (ד, יא). מכאן ברור, כי סיפורי חומש בראשית היו גלויים וידועים לפני העם, ורק משום כך יכלו הנביאים לנסות ולזעזע אותם בהשוואתם לסדום ועמורה, הערים שנהפכו ונמחו, ולא נותר מהם כל זכרון מלבד בספר התורה שבו נזכרו לדיראון עולם.
הנה כי כן, אין עוד ספק באשר להמצאות ספרי תורה בקרב עשרת השבטים, כמו גם בקרב ממלכת יהודה, וברור שרוב ככל העם ידע היטב את האמור בהם, החל מסיפורי התורה וכלה במצוות, בחוקים ובמשפטים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2014 12:14 |
|
| |
עוד עלינו לברר האם העיסוק בתורה היה מקרי, ושבטי ישראל הכירו את התורה באופן שטחי בלבד, או שמא נלמדה התורה בהעמקה ובשקידה, ותלמידי חכמים למאות ולאלפים היו מצויים בקרב שבטי ישראל ויהודה, אף באותן תקופות שכמתואר בנביאים, עבדו בהם בני העם עבודה זרה.
לשם בירור זה נפנה לתקופה האפלה ביותר בתולדות ממלכת ישראל. התקופה בה עבדו לא רק את עגלי הזהב של ירבעם, אלא אף את הבעל ואת האשרה. התקופה היחידה בה נרדפו נביאי ה' והמעטים ששרדו מהם נאלצו להיחבא על נפשם במערות צורים. כוונתנו לתקופת מלכותו של המלך אחאב ואשתו איזבל בת אבתעל מלך צידונים. דווקא תקופה חשוכה זו תלמדנו רבות על תפוצתו העמוקה של לימוד התורה בקרב ישראל בדורות ההם.
ראשית, בנביא מסופר כי גם אחרי שהכריתה איזבל את נביאי ה', עדיין נותרו בממלכת ישראל מאה נביאים שהחביא עובדיה במערה. מכך ניתן להסיק, שבתקופות רגועות יותר היה מספר הנביאים גבוה לאין שיעור ממספר זה של פליטי החרב. מכך נוכל גם להסיק על קיומם של בתי מדרש רבים בכל ערי ישראל, שכן אם מוצאים אנו מאות אנשים שהגיעו לדרגת נבואה, ברור שהיו אלפים שלא הגיעו למדרגה זו, אך היו קרובים אף הם במידה כזו או אחרת למעלה עצומה זו. אין ספק שנביא אינו יכול לצמוח בחלל ריק, וכל נביא גדל ועמל רבות בתורה, בטרם הגיע לדרגת נבואה או קרוב לה. אם כן ניתן לקבוע בוודאות, שלימוד התורה בעמקות ובטהרה היה נפוץ מאוד בקרב שבטי ישראל, גם לאחר התפלגות הממלכה.
למעשה אין צורך להניח הנחות ולהסיק מסקנות, כי הדברים כמעט מפורשים בתנ"ך. כך למשל, כאשר עלה אליהו בסערה השמימה, היה זה אך זמן קצר אחרי רדיפת איזבל את נביאי ה', עליה העיד אליהו "אני נותרתי נביא לה' לבדי" (מ"א יח, כב), ובדברו עם ה' קבל כי "את נביאיך הרגו בחרב" (שם יט, י). למרות זאת, כאשר צעדו אליהו ואלישע אל מקום ההסתלקות, הם פגשו בבית אל, עיר העבודה זרה העיקרית, קבוצה של בני נביאים, שסיפרו לאלישע על סילוקו הצפוי של אליהו. לאחר מכן כאשר עברו ביריחו, העיר שנבנתה באיסור על ידי חברו של אחאב, שוב יצאה קבוצת נביאים ושוחחה עם אלישע. לאחר מכן, הלכו אליהו ואלישע אל הירדן, וקבוצה של חמישים מבני הנביאים שביריחו צעדה בעקבותיהם לחזות במה שיקרה. מתוך הכתוב נראה, שקבוצת הנביאים שביריחו מנתה יותר מחמישים האנשים שצעדו אחרי אליהו ואלישע. אין זה מקרה שגם בבית אל וגם ביריחו פגשו הנביאים הגדולים קבוצות נביאים. הרד"ק כבר מציין, כי "מה שהיו בני הנביאים בבית אל וביריחו - כן היו בערים אחרות, אלא זכר אלה, לפי שהיה דרכם עליהם" (מ"ב ב, ג). הדבר גם מסתבר בהחלט, שהרי אין כל סיבה להניח שיריחו ובית אל היו חדורות באהבת תורה ונבואה יותר משאר ערי ישראל. הרי לנו, שעוד באותו דור של אחאב ויהורם בנו, כבר חזרו ופעלו בכל עיר ועיר עשרות או אף מאות של בני נביאים, שכאמור, צמיחתם לא תיתכן ללא חברת לומדים רחבה הרבה יותר, שהלא מכל אלף שנכנסים לתורה יוצא לבסוף נביא אחד. יתירה מכך, על פי טבעו של עולם, האיש המתגלה לבסוף כנביא מתגדל ומתחנך לכך כבר מנעוריו, בהשראת הוריו ובהכוונתם. אם כן, בעם ישראל היו אז אלפי משפחות של יראי ה' ואוהבי תורה, ששלחו את בניהם לתלמודי התורה וללימודי נבואה, ומתוכם יצאו בכל עיר ועיר כמה עשרות נביאים או יותר. ברור אפוא, שלימוד התורה עם כל סולמות ההתעלות שהיא כוללת, היה נפוץ ביותר בכל עיר ועיר בכל תקופה ותקופה.
מעניין להיווכח שאף בעיר החטא הראשית, העיר שומרון, פעל בית מדרש מעמיק, ובו למדו ולימדו תורה ברבים. בנביא מתואר כי בעת מלכותו של יהורם בן אחאב היה רעב נורא בשומרון, ויהורם הגיע לבית אלישע לאיים עליו כדי שיפעל להסיר את הרעב: "ואלישע יושב בביתו, והזקנים יושבים אתו" (מ"ב ו, לב). בכל התנ"ך המילה "הזקנים" משמשת למשמעות אחת בלבד: תלמידי חכמים. לפיכך משמעות המתואר כאן כי אלישע ישב עם תלמידי החכמים של שומרון. הרי לנו, שבעיר החטאים שומרון הייתה קבוצה נכבדה של תלמידי חכמים, עמם ישב אלישע ללמוד תורה. קל וחומר שבשאר המקומות שבהם לא הגיעה למיצויה השפעתו הרעה של בית עומרי היו תלמידי חכמים רבים, לעשרות, למאות, וכאמור, סביר שאף לאלפים רבים, ומתוכם יצאו נביאי הדורות.
אכן, חז"ל כבר מלמדים כי מניין הנביאים שעמדו לישראל בתקופת הבית הראשון היה "כפליים כיוצאי מצרים", כלומר מיליון ומאתיים אלף נביאים (מגילה יד.). אם נחלק מספר זה למספר הדורות שמיציאת מצרים עד גלות בבל, נמצא בכל דור יותר משלושים וחמישה אלף נביאים. נבואתם לא נכתבה, ועל כן אין לנו כמעט כל מידע עליהם. כאמור, דווקא מתוך קורותיה של האפלה שבתקופות, בה מוצאים אנו אלפי נביאים הפזורים בערי ישראל, נוכל להסיק עד מה רב היה מניינם בתקופות השלוות יותר. ברור אפוא שבכל הדורות הללו היו מאות אלפי תלמידי חכמים עצומים בעם ישראל, שמתוכם צפה ועלתה שכבה מובחרת של אלפי נביאים. הנה לנו בסיס מוצק לקביעתנו בראשית המאמר, כי מעולם לא הייתה תקופה רוחנית טובה יותר בעם ישראל מאשר תקופת התנ"ך.
 |
|
|
|
|
|