שלושת זרמי היהדות - גירסת בית ראשון

למינגית, תנ"ך + כתובות עתיקות + דברי חז"ל + פרשנים מאוחרים + היסטוריונים + היגיון.

בסיום עידן המקרא התישבו אנשי כנסת הגדולה לחבר את הרשימה השחורה של המלכים הגרועים ביותר בתנ"ך. אלו שאין להם חלק לעולם הבא. הם מנו שלושה: ירבעם, אחאב ומנשה. בדיקה מהירה תגלה את המכנה המשותף ביניהם: שלושתם הכניסו לישראל דת חדשה.
ירבעם את פולחן העגלים ובעקיפין את פולחן האשרה. (שניהם פולחנות יהוויסטיים)אחאב את דת הבעל הכנעני ומנשה את הדת הכנענית - אשורית.

על זה נאמר כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

14. המלך שחזר בתשובה

אמון נרצח (אין שום ראיה שרוצחיו היו ממפלגת הנבואיים, הם ודאי היו אנטי דוידיים ועם הארץ - כלומר רוב העם- פרו דוידיים. לכל היותר נוכל להסיק שעם הארץ היה אלילי) והילד הקטן יאשיהו עלה לשלטון. בגיל 16 החל יאשיהו לסגוד מחדש לה' וכחלוף ארבע שנים, משעמד לחלוטין ברשות עצמו, החליט לבער את דת האלילים השלטת ולחזור למונותאיזם הטהור.
הטיהור הראשוני היה חלקי ומרוסן, יתכן שהמלך לא חש חזק מספיק כדי להילחם ישירות בכל העם. אבל בשנת 18 למלכו, כאשר היה יאשיהו בן 26, החליט המלך הצעיר, כחלק מהשקעתו בפולחן ה', לשפץ את בית המקדש. במהלך השיפוץ מצא הכהן הגדול את ספר התורה שכתב משה עצמו והספר היה פתוח בקללות שבדברים.
חלקיהו הכהן ראה בזה אות אפל והחליט להראות את הספר למלך. יאשיהו קרא את הדברים והזדעזע. (גם כשאני קורא את פרשת התוכחה אני מזדעזע.)
הוא החליט להשמיד את כל הע"ז מהארץ. מתודלק במשפטים מצמררים על נשים האוכלות את בניהן יצא המלך למסע בכל גבולות ממלכתו. הוא השמיד כל מזבח אלילי בירושלים, ביהודה ובשומרון. הוא שרף את האשרה שנצבה בבית ה'. הוא החריב את המזבח העתיק שניצב בבית אל והיה המקדש המלכותי מאז ימי ירבעם. הוא ביטל אפילו את הבמות לה' ואיחד את הפולחן.
עוד הוסיף יאשיהו וחתם את הטיהור בברית חגיגית ובחג פסח מרשים שאליו הזמין (שוב) גם את הפליטים מבני ממלכת ישראל, שחלקים ממנה כנראה סופחו ליהודה עם התמוטטות הקיסרות האשורית.
אבל העם נשאר חוטא כמקדם.
חז"ל מתארים זאת באופן ציורי באמרם "ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים ע"ז, ליצני הדור מה היו עושים חצי צורה בדלת זו, וחצי צורה בדלת זו, והיה משלח ב' תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום, כאשר עמדו לצאת, בקשו יושבי הבית, סגרו הדלת בצאתכם! וכשיצאו וסגרו את הדלת הרי שחברו את הפסל."(איכה רבה א, יח, מתורגם)

אריאל
הליצנים היו חלק קטן - תשאל את צבוני.

בעל,

לצערי נדמה לי שלא טרחת לקרוא את מה שכתבתי כאן (אולי בגלל שכבר קראת את זה במקור).

לנוחיותך אעתיק שנית קטע לא ארוך:

תכלית שינוי נשתנו הדברים בדור שאחרי חזקיהו, כאשר מלך בנו מנשה, שלמעשה הוא האשם הישיר בחורבן בית המקדש מספר דורות לאחר מכן. מנשה הצליח במה שקודמיו אף לא ניסו, להחדיר עבודה זרה כפשוטה לכרם בית ישראל, ולסחוף המונים רבים מן העם לעבירה חמורה זו.

אחרי מנשה מלך אמון בנו, וגם הוא הלך "בכל הדרך אשר הלך אביו, ויעבוד את הגילולים אשר עבד אביו וישתחו להם" (שם, כא). מנשה ואמון מלכו יחד חמישים ושבע שנה, ובתקופה ארוכה זו חלו שינויים מופלגים באופיו של חלק מהעם. "עם הארץ", אלו שלא היו תלמידי חכמים או כהנים הקרובים ברוחם לעבודת בית המקדש, התרגלו למצב שנכפה עליהם על ידי מנשה, ואף החלו לחבב אותו, שהרי עבודה זרה גוררת עמה פריקת עול כללית, וההתפקרות נעמה לחיכם של אותם אנשים.

המהפכה החילונית שחולל מנשה ביהודה הייתה בלתי הפיכה. אף שבדברי הימים מסופר שמנשה חזר בתשובה שלמה לאחר שנלכד על ידי האשורים, והקב"ה החזירו לכס מלכותו, שוב לא חזרו הדברים לכמות שהיו בתחילה. מנשה ניסה אמנם להחזיר גם את העם בתשובה, "ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלוקי ישראל" (דה"ב לג, טז), אך העם כבר היה פרוע לשמצה, ולא שמע בקולו לשוב בתשובה (סנהדרין קב:). מנשה הוא המלך היחיד מיהודה, שבנבואות שנאמרו הרבה אחרי מותו, הוזכר שמו לרעה בתור גורם החורבן הראשי, כדרך שהוזכר שמו של ירבעם בן נבט כגורם גלות ישראל, אף שהייתה כשלוש מאות שנה אחרי מותו. הצד השווה שבשניהם, שתוצאות מעשיהם הרעים התקיימו גם אחרי מותם, וההתדרדרות של בני הממלכות רשומה על שמם באופן ישיר. זו הסיבה שבתקופת יאשיהו, שהיה מלך צדיק, מוצאים אנו עובדי עבודה זרה בקרב העם, דבר שלא היה מעולם בתקופת המלכים הצדיקים שקדמו ליאשיהו. גם ארבעת מלכי יהודה האחרונים, יהואחז ויהויקים, יהויכין וצדקיהו, המשיכו בחטאות מנשה ואמון, במידה כזו או אחרת. חטאים אלו כללו מיעוט בלתי מבוטל בעם, ומשום כך נגזרה גזרת החורבן, הגלות והקטל, על יהודה וירושלים.

תוקן על ידי צבוני ב- 06/08/2014 13:58:55

15. בני יאשיהו

מותו הטראגי של יאשיהו בקרב עם פרעה שיצא לסייע לאשור בפרפורי גסיסתה הכה בהלם את הנבואיים בני הדור ההוא. הללו, שהעריצו את יאשיהו וראו בו את המועמד המושלם להיות המשיח שקעו באבל עמוק. (על המתח המשיחי שמתחיל בימי חזקיהו יש מה לכתוב ואכמ"ל)
בניו של יאשיהו לא היו שותפים לחזרתו בתשובה של אביהם. בזה אחר זה מלכו יהואחז, יהויקים ויהויכין שהשיבו את הדת הכנענית - אשורית של מנשה - אלא שעכשיו, בהתאם למעצמה החדשה, בגרסה בבלית של אותה דת. (הדת האשורית והבבלית הן דתות אחיות)
בימי יהויקים אנו רואים שהשרים הם עדיין יראי ה' וכנראה מדובר עוד במינויים של יאשיהו.
אולם יהויקים שב והחדיר את עבודת האלילים במלוא עוזה.
אחרי כניעת יהודה לבבל מינה נבוכדנצר את צדקיהו בן יאשיהו למלך. צדקיהו היה היחיד מבני יאשיהו שדבק במעשי אביו אולם מעמדו הרעוע, כמלך שנכפה על העם, לא אפשר לו להילחם בדת השלטת בקרב העם, שהתחזקה בימי רודנותו של יהויקים.
והן הו דברי רשב"י : בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים נסתכל בדורו ונתקררה דעתו בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיה נסתכל בצדקיה ונתקררה דעתו. בצדקיה נמי כתיב (מלכים ב כד, ט) ויעש הרע בעיני ה' שהיה בידו למחות ולא מיחה (סנהדרין קט.) (יוספוס לעומת זאת רואה את צדקיהו כפחדן וחדל אישים שלא היה לו אומץ לעשות משהו נגד דברי שריו)

16. הגלות ושיבת ציון

שבעים שנות גלות טיהרו את העם. איך? אין לנו מושג אבל עם שיבת ציון, ההנהגה נתונה בידי נבואיים טהורים כעזרא (שהוא הראשון מטיפוס גדול הדור, כלומר, מנהיג רוחני שכוחו אינו מתבטא בנבואותיו או בעזרת המלך כי אם בגדלותו בתורה) ונחמיה. והבעיות הרוחניות הן נשים נכריות וחילולי שבת. אין שום מילה על ע"ז.
אמנם חז"ל מתארים שעדיין התקיימה ע"ז בעם ישראל (וכלשונם 'ועדיין מרקד בינינו' יומא סט)
עד לטקס מאגי שערכו אנשי כנסת הגדולה בו הוציאו להורג את יצר ע"ז.

תוקן על ידי אריאל73 ב- 06/08/2014 14:01:54

בעל, במדרש כתוב כל דורו.

הערה. דברי נכתבים על דברי אריאל הראשונים. עד שכתבתי כבר מלאו אחרים גליונות.

אריאל, תודה על שרטוט ההליך ההיסטורי, ובצידה הערה שהיא תמיד הכרחית, ותמיד מתעלמים ממנה כאן.
צריך לציין את המקור לדבריך, הנ'ך. הספרים נכתבו על ידי אנשים בעלי אידאולוגיה מסוימת. הם מציירים את המציאות על פי הצבעים המתאימים להשקפתם. בעל השקפה אחרת היה בוחר צבעים ודגשים אחרים. גם מתוך תלונותיהם של הכותבים אפשר ללמוד על מגמות אחרות יריבות, שאין להמעיט בערכן.

ארץ ישראל אינה יחידה גאוגרפית מותחמת היטב כמצרים. מאז ומתמיד היא ארץ מעבר, פגיעה מצפון ומדרום. [מבחינה גאופוליטית היא בחירה אומללה]. בהיותה נתונה בין שני מרכזי תרבות גבוהה, האחת של מצרים השניה של אגן הפרת והחידקל, גם של תרבויות מקומיות רבות ערך, היא גם זירת השפעות תרבותיות חזקות. למשל, התחלנו בכתב הפיניקי ועברנו לכתב ארמי, וכתב בוא ביטוי של תרבות. עובדה היא שחלק מתרבותנו נכתב בארמית, ואנו מתיחסים לשפה הזרה הזו ביראת קודש. שני הגורמים האלו, הגאופוליטי והתרבותי חייבים להלקח בחשבון כדי להבין תהליכים תרבותיים בחברה העתיקה שלנו.

אתה כותב, 'עם בוא בני ישראל לכנען נתקלו הפולשים בעם עשיר ותרבותי שהאמין בדת צבעונית ותוססת. קשה היה למתישבים החדשים להתעלם מהפיתויים שהציבו אלים שניתן לראות ולמשש ... יהושע, שחרד מפני העתיד, כרת מספר בריתות בהן התחנן בפני העם לשמור את מורשתם המקודשת אבל נכשל במאמציו'. האם באמת היה עם נושא מורשת מקודשת, או רק קבוצת אנשים בעלי אידאה כזו? ארבעים שנים במדבר הם הרף עין ביחס לזמן הנדרש לגיבוש עם בעל מורשת תרבותית. נשיאת את ארון הברית עם הכרובים שעליו למלחמה בפלשתים כמוהה כנשיאת צלם אלילי. היום, אחר למעלה משלשת אלפי שנים, עדיין יש לנו דת צבעותית עם קברים ותמונות, ורבנים שקדים בפניהם לנשק את ידיהם.

'לאורך קרוב למאה שנה [דוד ושלמה] היתה דת משה הטהורה הדת הרשמית של המדינה. את חטאי שלמה יש לראות כאירוע שולי...'. אינני חושב שהיתה הכרזה מטעם המדינה על דת רשמית. זה מודרני מדי. חטאי שלמה אינם ארוע שולי, אלא המציאות. כאן באה לידי ביטוי המגמה של הסופר לנכס את שני המלכים האלו לאידאולוגיה שלו ולהקנות לה מעמד קובע. 'ארוע שולי זה עורר את זעם העם' – עם שלא היה קיים כלל, אלא אוסף של שבטים, תחת שלטון אישי משותף לזמן קצר. והזעם הוא זעמו של אותו אידאולוג והקבוצה לה הוא שייך.

מכל הסיכום, ומן המודגש במשפט האחרון, עולה תאור חי של התהוות תרבותית והתגבשויות מדיניות, על כל המאבקים האופיניים לתהליכים כאלו, והזמן הארוך מאד הנדרש לתהליכים אלו. אביא כאן הערה העוסקת בתקופה מאוחרת מאד, ויש בה כדי ללמד על סופו של התהליך. ההערה עשויה להפתיע רבים. בספרו 'קץ עידן הקורבנות' מקבל גדליה סטרומזה, מומחה למדע הדתות אשר שמו הולך לפניו, את דעתו של סת' שוורץ בספרו 'אימפריאליזם והחברה היהודית, 200 לפנה'ס – 640 לספירה', [הוצאת פרינסטון 2001]: 'עד למאה החמישית [לספירה] כלל לא היה ברור שהחכמים יצגו הרבה יותר מאשר את עצמם. בארץ ישראל, לכל הפחות, נראה שרוב גדול מהיהודים היו מוכנים להסתפק בדתיות פחות אידאולוגית ובוודאי יותר סינקרטיסטית מאשר המערכת האליטיסטית של הרבנים. רק מאוחר יותר – ובאופן פרדוקסלי, בעקבות התנצרות האימפריה, וביחוד הפיכתה שדל ארץ ישראל לארץ הקודש הנוצרית, – הצליחו הרבנים לכפות את סמכותם על הקהילות היהודיות אפילו בארץ ישראל'. [אפשר שאחרים קבלו עליהם את הנצרות וחלקם, מאוחר יותר, את האיסלם].
עודד

תוקן על ידי 932woland ב- 06/08/2014 14:36:33

עכשיו אתחיל להתמודד עם טענות צבוני (אייקון חוגר חרב ולובש שריון)
אנסה לחלק את זה לנושאים לשם הקלת הדיון:

(1) על ספרי המקרא:

יש להבדיל, כדברי צבוני, בין מלכים ודה"י לנביאי הכתב. מלכים ודה"י באים לסקור כל מלך מנקודת המבט המונותאיסטית - יהודית ולבדוק עד כמה הצליח למלא את תפקידו הדתי כאוכף היהדות.
יש להדגיש כי הציון המוענק למלך הוא לא על חייו האישיים אלא על מצב הדת הלאומית. רק כך ניתן להסביר שאמציהו, שהשתחוה לקוס, זכה לציון "ויעש הישר בעיני ה' רק לא בלבב שלם" בעוד צדקיהו, שלא העז למחות בבני דורו, קיבל את הציון המעליב "ויעש הרע בעיני ה' ".
כפי שהוכחתי, גם בימי מלכים צדיקים התקיימו פולחנות אליליים אלא שבמחתרת (ראה אסא שהסיר האשרים ואחריו יהושפט הסיר שוב את האשרים, ראה יאשיהו, ראה יואש ששב (בהשפעת שריו) לדת האשרה שהיתה אמורה להיות שכוחה מזה 100 שנה) והנביא לא תבע אותם אלא על מעשים גלויים שהיה ביכלתם לשרש. ביסוד זה אשתמש גם בהמשך.

לעומת זאת, נביאי הכתב באים להוכיח את העם ולכן אין הם מדברים רק על הפולחן הלאומי הרשמי אלא גם על עוונות שאירעו בשוליים. ברור שגם שוליים אלו היו רחבים מספיק כדי להוות קטרוג על העם כולו.

(2) הבעל ובית אחאב:

הלשון בספר מלכים היא חריפה מאד לגבי אחאב. (לדוגמא: רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה')
מה בדיוק היה שם?
נתחיל מהדברים המוסכמים: איזבל היתה כנענית אדוקה.
אחאב הלך אחריה.
עכשיו, היות וכתוב שאחאב חטא גם בחטאת ירבעם (לשון הכתוב: ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם. וילך ויעבוד את הבעל) עלינו להסיק שהוא עבד את העגלים (שהם לא כל כך טהורים כמו שעשית אותם אבל עוד נגיע לזה) ואת הבעל. כלומר, היה סינקרטיזם בין שתי הדתות.
היות וכך מובנים דברי אליהו אל ישראל: עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים. אם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו ואם ה' הא-לוהים לכו אחריו.
מכאן נלמד שכל העם נהג פחות או יותר כך.

לעומת זאת, נביאי הבעל המתוארים במלכים הם עובדי הבעל בלבד. במהלך התקופה הם ניסו לרכוש את לב העם שהתנדנד בין שני הפולחנות. בתחרות הריאליטי עם אליהו בכרמל ניצח אליהו והעם צעק לראשונה "ה' הוא הא-לוהים".
450 נביאי הבעל נרצחו. נשארו עוד כהני בעל שונים שהוסיפו להסית את העם עד ההפיכה. יהוא ביצע אותה רשמית כקנאי לה' (וכפי שאמר ליונדב בן רכב) אבל אחרי ההפיכה פיתה את עובדי הבעל המודאגים, אסף אותם לבית אחד והרגם. מכאן שהיו לכל היותר כמה מאות כהני בעל אבל השפעתם גרמה לכל בני ישראל לעבוד את הבעל לעתים פרט ל7000 איש שהיו כנראה נביאי ה' וסיעתם.
אותם 7000 היו קוץ בעיני איזבל, מנהיגת כהני הבעל וסיעתם, שדאגה לרצוח את כל נביאי ה' עליהם ידעה.
בתקופה אפלה זו ירדו כל נביאי ה' למחתרת (כפי שמתאר עובדיה) ורק נביא אחד נשאר לפעול בגלוי. על זה אמר אליהו בכרמל "אני נותרתי נביא לה' לבדי" ושוב אמר לה' "ואיותר אני לבדי ויבקשו גם את נפשי". מבחינת אחאב ואיזבל, מתו כל נביאי ה' ואליהו היה האחרון. לפיכך הם נתבעים על מצב כזה. (היפוך היסוד שכתבתי לעיל - הם נתבעים רק על מעשים גלויים).
בסוף ימי אחאב בוטל צו ההריגה על הנביאים וכולם הגיחו ממערותיהם.

אשר לזקנים עמם ישב אלישע, זקנים הם מנהיגי העם וחכמיו (מקבילים במדה מסויימת לסנהדרין של בית שני שהיתה לפעמים גם צדוקית) ודאי שכפי שכל העם התנדנד בין פולחן ה' לבעל כך היו גם זקניו.

תוקן על ידי אריאל73 ב- 06/08/2014 15:44:33