אויבינו אוהבים את החיים ואנחנו את המוות

בעל בעמיו הצביע על שאלה גדולה, אבל היא קיימת בפני עצמה ללא קשר לכוונת אנשי החמאס בדבריהם. והדוגמא של טרוריסט או לוחם המקריב חייו (להבדיל) היא נושא אחר.

כלומר יש כאן שתי שאלות:

ב. מה מניע אדם המוכן להקריב את חייו למען מטרה. למשל לפוצץ חלק מאויביו, גם אם ימות תוך כדי כך.

א. אם העולם הבא הוא הטרקלין והעולם הזה הוא הפרוזדור, האם לא עדיף להגיע לשם מה שיותר מהר. ואם כן, אז מה ההעדפה שלנו לחיים?

השאלה הזו נוגעת להבטים רבים, החל בשאלה מדוע בנוי לתוכנו הרצון לחיות בכל מחיר (וכל אשר לו יתן איש בעד נפשו, לשון ספר איוב ב ד). האם זו רק טפשות?

השאלה הראשונה הנוגעת לחיילים וכל מי שמסתכן למען מטרה רבת ערך יש לה היבט פסיכולוגי, מה עובר בנפשו של האדם המכריע להסתכן, כגון לרוץ לתוך מנהרה כדי להילחם באורבים או לנסות להציל את חברו החטוף. ויש לה היבט ערכי, האם זה ראוי ומדוע. לגבי ההיבט השני, דומה שזה ברור שמקובל על חלקנו שיש ערכים שדוחים מפניהם את הנאמנות לחיים. וזו, הנאמנות לחיים, טבועה בנו. בדיוק כמו אינסטינקטים אחרים. רק שעל מה שטבוע בנו ניתן לנו להתגבר. מה הם הערכים שמניעים אותנו, זו עוד שאלה. וסבורני שראוי לה אשכול אחר. אבל אפשר בינתים גם כאן.

השאלה השניה היא שאלה של תועלתנות. והיא מצביעה על פרדוקס, כפי שכתב חברנו מקסמן וכפי שפתח בעל בעמיו. עם זאת, השאלה מתפרשת באופנים שונים לפי התיאוריה לגבי המוות ומה שאחריו.

לדוגמא, לפי הרמב"ם האיזוטרי, שמה שמביא את האדם לעולם הבא (-קיום נצחי) הוא ידיעתו הפילוסופית ודבקותו בה, כלומר מחשבתו עליה, ברגע המוות - אם אדם יודע שהוא חולה באלצהיימר ויאבד את יכולתו לחשוב על ה', האם לא נכון לו להתאבד כדי לחשוב על ה' ברגע המוות ולזכות לחיי נצח?

מי שסבור שלאחר המוות יש דין במובן הפשטני יותר שקיים ביהדות (לפחות מאז ימי התלמוד גם למכחישים את עתיקות האמונה הזו) וכפי שקיים להבדיל בדתות אחרות, אזי התאבדות לא תועיל. לאחר המוות משקללים לו לאדם את זכויותיו וחובותיו. ואם יש איסור להתאבד, אזי זה ששלח יד בנפשו יגלה שכל זכויותיו שצבר עלולות להיות פחות מחטא ההתאבדות. לפי מה נקבע מהו חטא ומהו מעשה טוב, זו עוד שאלה ושאלה חשובה מאד. אך לפי גישה הטרונומית (=המצוות נקבעות לפי רצון האלוקים, שיכול להיות שרירותי, ודומה שכך למשל כותב הרב רוזנהיים, בן תקופתו של הרב הירש), זה פשוט נתון. האדם הסובל הרוצה כבר למות קרוע בין הסבל כאן לבין הסבל היותר גדול הצפוי בעולם הבא למי שבורח אל המוות.

***
אני חושב שהשאלה על ההתאבדות היא שאלה חשובה וקשה מאד. איך באמת ניתן לענות עליה? רובנו איננו מגיעים לחשוב עליה עד לגיל מבוגר ונסיון חיים רב. ובינתים דומה שהפרופורציות משתנות.

תשובה אפשרית היא שהשיקלול המבוסס על הנאה מול סבל אינו זה היחיד המניע אותנו. אדם יכול לחיות למען אחרים ולמען ערכים ומצוות בדיוק כפי שהוא חי למען הנאותיו. (ניתן לטעון שאלו ואלו גורמי הנאה אבל זה לא הדבר היחיד).

יש סיפור הנפוץ בעולם הישיבות על ישישה בירושלים, כמדומה בת תקופתו של הגרי"ז (=ר' יצחק זאב סולוביצ'יק), שהיתה מרותקת למטתה ורק פעם בשבוע טיפלו בה עד שיכלה לשבת ולהתפלל ולברך. בשאר הזמן היתה אסורה בתפילה מחמת אי נקיון. אותה פעם, שבה אולי יכלה לענות "אמן" לברכת רב או דומה לזה, היתה בעיניה חשובה מספיק כדי להמשיך לחיות.

בדומה לזה, יתכן שאנו, החל מגיל מסויים, בגרות מסויימת, חיים לא למען עצמנו אלא גם למען זולתנו. הילדים, התלמידים, הסביבה. אדם קם בבוקר לא רק בגלל שיש לו שיר על השפתים וציפיה לאכול, נניח, גלידה, אלא כדי לגרור את רגליו שבקושי סוחבות אותו אל בית הכנסת שפתאום הפך כל כך רחוק, רק כדי לזכות לענות "אמן יהא שמיה רבה". או כפי שאותה סבתא קשישה מוכנה לסבול טיפולים רפואיים בבית החולים כדי להספיק לשרוד לחתונת נכדתה,או אפילו כדי ללוות את הנכדים עוד חודש ועוד שנה עד שיגדלו ויעמדו ברשות עצמם, כדי להעניק להם מעצמה. אלו חיים למען אחרים, אבל אלו גם חיים שיש בהם שמחה של נתינה. ויש לשים לב שגישה כזו יכולה לבוא מתוך אמונה דתית, והיא אכן מצויה אצל מאמיני הדת, אבל היא אינה תלויה בה מבחינה לוגית. יכול אדם לחיות חילוני, אגנוסטי (=ספקן לגבי השאלה אם יש אלוקים ואם אפשר לדעת זאת) או אפילו אתאיסט (=שולל את מציאות אלוקים) ועדיין לסבור שראוי  לחיות למען ערך כלשהו למרות הקשיים הרבים שלנו, העומדים מהצד, נראה שעדיף עליהם המוות.

ואולי כדאי להזכיר שגישה כזו היא גישה של גבורה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

כידוע, בחסידות אשכנז התירו גם להרוג נשים וילדים כדי שלא ימירו את דתם, וכך מתואר בקינות שאמרנו בתשעה באב. האם זה לא מזכיר את רבו של אחרחוק?

וכמובן שצריך לשאול מהי רמת החיים ששווה כל מחיר. לדוגמא המאירי מנמק את הדין שמחללים שבת על חיי שעה, כי שמא זה שמפקחים עליו יספיק להתוודות באותו זמן. למדנו מדבריו, שעל צמח אין מחללים שבת !

ומענין לענין באותו ענין
אדם ל"ע מורדם ומונשם כבר שנתיים ללא הכרה. ברור שפעילות זו דורשת משאבים רבים, הן רפואיים והן ממוניים. כעת השאלה היא האם לטפל בחולה הזה או שלנצל את המשאבים לטיפול בשלושה אנשים צעירים שיש להם סיכוי לחזור לחיים מלאים ובריאים. לכאורה השיקול ההלכתי היבש אומר שאין להרוג את המונשם בידים על ידי ניתוקו מהמכשירים.

האם רק הפורמליסטיקה ההלכתית פועלת כאן? נעזוב לרגע את שיקולי המדרון החלקלק, האם אין שיקולים גלובאליים בהלכה כפי שלמדנו הרב מיכי?

אחרחוק
עיין בספרו של יוסף דן על ר' יהודה החסיד, אתה עלול להיות מופתע.

מוחמד דף מאמין שמה שחשוב הוא הקולקטיב ולא הפרט, ולכן לא מפחיד אותו מות הפרט, אבל מפחיד אותו מות הקולקטיב. למוחמד דף הרבה פחות אכפת ממות חייליו מאשר לחילוני משכיל אכפת ממות חיילינו. מנגד למוחמד דף הרבה יותר אכפת מהיעלמות האומה המוסלמית מאשר לחילוני משכיל אכפת מחשש ההתבוללות.

דף יפחד ממוות המוני של פרטים כי בסופו של דבר עלול להיות מתורגם למות הקולקטיב או לפחות לקריסתו, כפי שקרה לפלסטינים במלחמת העצמאות שלנו.

העתקתי מ