התבוללות והתבלבלות

"אין מלמדין אלא בעברית, דברי חכמים. פלוני אומר: בעברית ובתרגום ובכל לשון. אלמוני אומר: דברים שביהדות – בעברית, ושאינם יהדות – בכל לשון. אמר ר' פלמוני: אין מלמדין אלא ביהודית בלבד" – והמפרש שלעתיד לבוא יפרש: "ביהודית – כלומר, עברי-טייט"ש, שדיברו בה היהודים במקומו ובזמנו של ר' פלמוני, ואין זו יהודית שבמקרא, שהיא עברית; דאם כן, מה בין ר' פלמוני לתנא קמא?"


הלכה זו שלמעלה, המובאת לדוגמא, אינה יוצאת מן הכלל, כמוה חבילי חבילות. ובכלל תמיהני אם יש הלכה, שלא תהא לה אחיזה מרובה או מועטת בעולם האצילות, יניקה מאידיאה עליונה: אישית, חברתית או לאומית. סוף-סוף הרי ההלכה אינה אלא אחת מן הצורות שמתלבש בה רוחו היוצר של האדם – ומי יודע דרך הרוח?

"לא יצא האיש (בשבת) לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח... רבי אליעזר אומר: תכשיטין הם לו[2] (ומותר לצאת בהם); וחכמים אומרים: אינן לו אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" – הרי לכם מושגי יופי וכיעור במלבושים – ומתוך מה? מתוך דברי נעים הזמירות וגדול החוזים; ולעניין מה? לעניין טלטול בשבת. כל דקדוקי מסכת ברכות אינם אלא כלים ולבושים לדעה נשגבה של "לה' הארץ ומלואה" ולרגש ההתפעלות התמידית, החדשה בכל יום, מפני הדר הטבע וחליפותיו.

"רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך 'יוצר אור', שוקעת ואינו מברך 'מעריב ערבים', אוכל ושותה ואינו מברך; אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואים וששומעים" (תנחומא, וזאת הברכה). "על בריות נאות ואילנות נאים מברכין: 'ברוך שככה לו בעולמו'"; ו"מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל, שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית, וראה נכרית נאה ביותר, ואמר – בתורת ברכה -: 'מה רבו מעשיך ה'!" ו"האומר: כמה נאה פת זו, ברוך שבראה; כמה נאות תאנים הללו, ברוך שבראן – זוהי ברכתן" (תוספתא ברכות). כמה עֵרוּת הלב והחושים!

ואותה ההלכה הקשה והאכזרית שאסרה את האבלות בשבת, ולנחם אבלים התירה רק בקושי – היא שאמרה בהרגשה עדינה: "הבוכה בשבת להקל צערו – זהו עונג שבת שלו" (רבי עקיבא בבריתא).


לא. ההלכה אינה בשום פנים שלילת הרגש, אלא כיבושו; לא בטול מידת הרחמים במידת הדין יש בה, אלא צירוף שתיהן כאחת. אכזריותה – היא זו של כח יוצר ומקיים, בחינת גבורה שבחסד, שהיא מידת ה"תפארת". וכך יפה לה בהתאם לתכונתה המעשית. וכי יש לך גזר דין קשה ממיתת בית דין, ואף על פי כן "כי קללת אלהים תלוי", דמות איקונין של מלך, צלם אלהים, תלוי. ו"בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי! קלני מזרועי!" השכינה, כביכול, חבלה בעצמה וקובלת על עצמה. יש רחמים, ויש רחמים גבוהים עליהם, רחמי אב, שצופים בעין שלמעלה וכובשים את עצמם לשעתם בשביל העתיד, ואלו ואלו רחמי אלהים חיים. שאל תינוק ויגדך: "ה' ה' אל רחום וחנון", ואף על פי כן: "האומר בתפלתו: על קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו", שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן אינן אלא גזרות, רחמים למעלה מרחמים, צפיה לעתיד.

הרי לא לחנם הביאה האומה הישראלית, על כל פנים ברובה הגדולה, את צוארה בעול הברזל של ההלכה; ולא עוד, אלא שבצאתה לנדודיה בחרה לקחת עמה לדרך משא כבד של חוקים והלכות "ועזבה מפניהם – כמאמר שד"ל – את השירים המשמחים לב ונפש". המראה הזה הביא את שד"ל בשעתו לידי התפעלות, עד שקרא: "כמה קדושה אומה זו!"

ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא"

(ח. נ. ביאליק, "הלכה ואגדה")

תוקן על ידי פתיאמי ב- 20/08/2014 16:27:28

חשבתי שאתה מבין לבד
אצל הרפורמים הערך העליון הוא האדם והתורה תידחה בנימוק שגם אם זה מה שכתוב "עבר זמנו"
באורתודוקסיה אם אי אפשר להימלט מהדין אין נמלטים.
(עיינת שם בחזו"א?)

מדרש רבה ויקרא לב' ח':

ד"א "ויצא בן אשה ישראלית" הה"ד (קהלת ד,): "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים" דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים.

והנה דמעת העשוקים אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון כך אביו של זה בא על הערוה זה מה חטא ומה איכפ' לו?

ואין להם מנחם אלא מיד עושקיהם - כח מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן על שום לא יבא ממזר בקהל ה' ואין להם מנחם אמר הקב"ה עלי לנחמן לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת אבל לע"ל אמר זכריה אנא חמיתיה אלו כורסוון כולו דהב נקי"

פתיאמי יישר כח גדול על דברי ביאליק, תענוג צרוף.
תודה