שופר - זכר ליציאת מצרים?

בעל
מ"ש מהמדרש של "חוטא מה עונשו" - מדובר על עונש וכפרה כדאיתא שם, אבל לעשות תשובה - זה פשיטא. וכי מותר לאדם להרגיש מרוצה מעבירה שהוא עשה?
ומ"ש מהספר חסידים לא הבנתי איך זה נוגע למה שכתבתי. זה שאפשר לעשות טקסים של סיגופים זה ודאי - בדיוק כמו טקס הקרבן. אבל אין זה עיקר התשובה, אלא עיקר התשובה הוא החרטה והרגש המתלווים לטקס. כל עוד הם מתלווים לטקס - הרי שהטקס הוא דבר טב ורצוי וכל המרבה הרי זה משובח. אלא שאסור שהטקס יאבד את משמעותו על ידי ריקונו מתוכן התשובה.

עיין בהלכות תשובה לרוקח ותראה כיצד הוא מגדיר תשובה.

בעל

הרוקח לא מגדיר מה היא תשובה, הוא רק מציין סוגי תשובה כגון "תשובת המשקל" וכל אלה, המילה תשובה אצלו יכולה להתפרש גם כביטוי כללי לתהליך שעובר בעל התשובה, ולא הגדרה מילונית. ראה למשל ציטוט מתוכו (סעיף יב)"וכן אם רבע בהמה או חיה או עוף יתענה ולא ירחץ עד ישוב בתשובה שלמה" - משמע שהתשובה עצמה איננה התענית. 
מה שאמרתי לעיל הוא שתשובה פירושה לא להיות מרוצה מהעבירה, וממילא יבואו מעצמם כל חלקי התשובה וגם טקסי הוידוי והקרבן ואולי גם הסיגופים. כמובן זה יכול להילמד, אבל עיקרו זה להרגיש לא נוח עם העבירה שנעשתה, וזה לדעת כולם.

עיין בבית אלוקים להמבי"ט דמשמע כאליקים

תוקן על ידי אריאל73 ב- 26/08/2014 13:59:06

לגבי המרכזיות של עשיית מצוות המזכירות את יציאת מצרים,

(וכן לנסות להבין את שיטת החזקוני בראש האשכול)

הנה כמה הנחות בהקשר לכך:

א. הרעיון שעומד בבסיס המצוות הוא לעשות הישר והטוב.

ב. אלוקים החליט שהדרך היעילה להביא אותנו לעשות זאת היא - להשתמש בחוויה המכוננת שלנו כעם. שחזור חווית העבדות.

ג. מתוך הפסוקים משמע שלולא העובדה שאלוקים "התערב" והוציא אותנו ממצרים - היינו כביכול פטורים מהמחוייבות איליו, עד כדי כך שעבודה זרה לא היתה איסור, הוא היה מקבל בהבנה את האדיקות שלנו לאלילים הפופולריים. (אולי בהמשך אביא פסוקים המוכיחים זאת)

ד. מלבד החינוך למחוייבות, נאמנות, והכרת הטוב - יש בזכירת יצי"מ גם חינוך לענווה, הבנת החלש, העני והגר.

ה. המועדים הינם טקסי שחזור לחוויית העבדות (והחירות הפתאומית):
פסח - המצה והחיפזון
שבועות - עצם העצירה באמצע הקציר
ראש השנה - התרועה המבשרת חירות לעבדים
יום הכיפורים - התענית, חזרה לתחושת הרעב של העבד במשך יום העבודה
סוכות - היציאה מהבית הנוח לדירת עראי.

נדמה שהקושי הגדול של בן ימינו הוא באמת להרגיש מלא תודה על משהו שקרה לפני אלפי שנים.

ואולי לכך כיוונו חז"ל במאמרם: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

כאן החסידות (והניו אייג' בכלל) עוזרת לאדם לתרגם זאת ל"יציאת מצרים האישית שלי" וכו', האם זה עוזר? האם זה רצון האלוקים? יש לדון