פתרון חידת חיבור התורה

בימינו כבר מאמינים מבקרי המקרא שבספר ה׳ מופיע גם שם אלוקים ובספר אלוקים מופיע שם ה׳

יש סתירות שגם ההמצאה הזו לא תיישב אותם, כמו לטענת כמה ממבקרי המקרא לסתירה בין שתי פרשיות בריאת האדם.
ב. לגבי לפני מלוך מלך , האב"ע כבר מביא הרי פירוש כזה שמדובר בתוספת מאוחרת ודוחה זאת על הסף, וכל הראשונים, כל אחד מסביר לפי דרכו, ורשב"ם טוען שאכן לפי סדר הדורות אותם מלכים מלכו בזמן כתיבת התורה.

וכן כל הקושיות יש להם תירוצים, אבל זה כאשדר מבינים שמדובר בכתיבה עליונה שמעבר למימד הזמן. ולא "עוד" חיבור הדומה לחיבורים בהם עוסקים אותם חוקרים.

רק לכל התאוריות הללו יש שאלה אחת פשוטה, כיצד בדיוק התקדשו כל החלקים הנוספים, אם לדבריהם ספר התורה שכתב משה הכיל חלק מהחמישה חומשי תורה, מתי בדיוק נשכח הדבר ואומה שלימה קידשה חמשה חומשים?

דרום, אפשר כמה מלים בנימה אישית?

דרום, השאלה היא אם החילוק בין ה' לאלוקים אינו נובע ממניעים ספרותיים. כידוע, יש חילוקים כאלה ברחבי העולם הקדום, כששמו הפרטי של האל מופיע בז'אנרים מסויימים ושמו הכללי באחרים. כמו כן, פרשת המבול שחלקה מצויין בה' וחלקה באלוקים מקורה בסיפור המבול של גילגמש שכולל הן את מקור J והן את מקורE גם יחד. (רק שאצלו אין לא ה' ולא אלוקים כי אם אא, אנו ושאר האלים השומריים הקדומים)
נ.ב. יתכן שהן סיפור המבול והן סיפור גילגמש שאבו שניהם מטקסט קדום יותר ואכמ''ל.

אריאל

כל מה ששאלת כבר ערכנו על כך אשכולות ארוכים מני ים

מגילות ספר התורה
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=1432443&forum_id=14109

כיצד נכתב ספר התורה
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=1678457&forum_id=14109

לפני שנעתיק קצת משם, נכתוב כמה מילים

מבקרי המקרא אינם מורגלים בעיון תורני, אלא בעיון מחקרי, הם מחפשים סממנים זיהוי, ועל פיהם הם מפתחים תיאוריות. אולם דא עקא, לפעמים מי שלא ירד לעומק הבנת הנושא שלפניו מפספס את הנקודה, ואילו הבין את הנושא הנידון, גם סממני הזיהוי שמצא היו מתפרשים אחרת.

במה דברים אמורים, מבקרי המקרא אינם מבינים מהו שם אלהים, ומהו שם הויה, לפיכך גם התייחסותם לשינוי שם ה' לוקה בחסר, והם מגששים באפלה.

ב"ה זכינו להבין מה המשמעות של שמות ה', הויה אלהים, ובעקבות אותה הבנה נפתח לפננו עולם ומלואו, יש בתורה סדר בפרשיות בראשית, הם לא נכתבו סתם כך, איך שיזדמן, פעם בשם הויה ופעם בשם אלהים, אלא יש כללים, אימתי כותבים כל שם משמות ה'.

***

קצת על שמות ה' ופירושיהם.

אלהים- בעברית פירושו החזק, השולט, כמו שנאמר "ואת אילי הארץ הוליך בגולה" (מלכים ב כד,טו), כלומר החזקים שבאותה ארץ, והושאל שם זה- לה' למלאכים ולשופטים, אבל עיקרו השליט החזק.

''הויה''- בעברית פירושו הקיים אשר לא יחדל להיות קיים, המילה משורש ה.ו.ה בגוף שלישי אומרים יהיה YIHYE, ובגוף ראשון אומרים אהיה EHYE, ה' אמר למשה בגוף ראשון אהיה אשר אהיה, כלומר הקיים אשר לא יחדל להיות קיים, ואילו כאשר נקבע שם ה', נקבע הדבר בגוף שלישי יהיה YIHYE, והוחלפה האות י' באות ו' כך שקיבלנו ''הויה'' YIHVE, ואם תרצו YIHWE.

בעיון קל יובן, ששם הויה הוא יותר מגדיר את ה', הוא מתייחס למציאותו של ה' שהיא נצחית, ואילו שם אלהים מתייחס לחוזקו של ה', אבל עד מציאותו הוא לא הגיע.

למען האמת פירוש זה אינו חדש, כבר כתבו מיני קדם הרשב"ם.

הפסוקים מספר שמות
ג,יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. ג,יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. ג,טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הויה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

אם נשים לב, הפסוקים קוראים לה' בשמות, אהיה אשר אהיה, אהיה, הויה, ומהפסוקים משתמע שכל השמות זהים. הא כיצד? כפי איך שביארנו בשם הרשב"ם. 

ביאור שם ה', הוא מחלוקת עתיקה בין מפרשי המקרא, ואני דרכתי בדרכו של הרשב"ם.

לפי דעת הרמב"ם במו"נ, איננו יודעים מהי משמעותו של שם ה' (שלא כרשב"ם), וגם איננו יודעים כיצד לבטאו, והדבר הוא סוד עצום אשר מלמדים אותו לראויים פעם בשבע שנים.

***

ביאור חז"ל לשם הויה ואלהים
< לענין שם אלקים ושם הוי'. שם אלקים הוא דין, ודין מגביל הפעולות ולענינינו שהקב"ה נמצא בהעלם. ושם הוי' הוא חסד ורחמים היינו שהקב"ה מתגלה. ולכן כשמתקרבים לגאולת ישראל ולגילוי האלקי במתן תורה משתשמת התורה בשם הוי'. >

ביאור זה אמרוהו חז"ל והוא מפורסם בעולם.

***

כעת אעתיק מה שכבר כתבתי למעלה, ואבאר 2 פרשיות בתורה.

הביאור בדרך הפשט לשמות ה'

שם אלהים מורה על שלטון, והוא נכתב בתורה בפרשיות אוניברסליות, כגון תיאורי הדורות, או בפרשיות שיש בהם כעס ומרירות, כגון בלידת בני לאה, בכל מקום שאין צורך לייחד את ישראל דוקא.

שם הויה מורה על מציאות עליונה שלא תיפסק, והוא נכתב במקומות המיוחדים לישראל, כשבאים להראות את חיבתו של ה' אליהם, או כשעוסקים בדברים הקשורים ליחוד הנהגתו של ה' בעולם.

***

לכאורה אין הרבה הבדל בין הפירוש שכתבתי, לפירוש של חז"ל, וצדקו האומרים שמאז מתן תורה, רבתה התגלותו של ה' בעולם, ושם הויה הוא המתאים לכך, ולכן הוא העיקרי בכל הפרשיות.

אבל נדקדק בדברים יותר

לפי חז"ל זהו תרשים הזרימה
אלקים = דין = דין מגביל את הפעולות כלומר הקב"ה נמצא בהעלם.
הויה = חסד ורחמים = הקב"ה מתגלה.

לפי הפירוש שכתבתי זהו תרשים הזרימה
אלהים = שלטון = נכתב בתורה בפרשיות אוניברסליות, כגון תיאורי הדורות, או בפרשיות שיש בהם כעס ומרירות, כגון בלידת בני לאה, בכל מקום שאין צורך לייחד את ישראל דוקא.

הויה = מציאות עליונה שלא תיפסק = נכתב במקומות המיוחדים לישראל, כשבאים להראות את חיבתו של ה' אליהם, או כשעוסקים בדברים הקשורים ליחוד הנהגתו של ה' בעולם.

נחקור יותר

לפי חז"ל, הויה = חסד ורחמים, איננו מגדיר את שם הויה פירוש מילולי, כי אם סימן שימוש, משתמשים בו במקומות שבהם מגלה ה' את חסדיו ורחמיו, וגם המעבר להנהגת ה' את ישראל איננו ברור, אלא אנו מסתמכים על הגילוי, להורות שגם אצל ישראל ה' מתגלה.

ואילו לפי הפירוש שכתבנו, הויה = מציאות עליונה שלא תיפסק, יש כאן הגדרת פירוש מילולי של שם הויה (לפי דעת רשב"ם), וגם המעבר להנהגת ה' את ישראל ברור, כי ה' מנהיג את ישראל בצורה פרטית, ומציאותו העליונה היא המתאימה לכך ביותר, וגם היכן שמדובר ליחוד הנהגתו של ה' בעולם שם זה הוא המתאים.

כך שההגדרה שכתבנו יותר ממוקדת, על פני הגדרות אחרות.

כעת נבחן את הגדרת שם אלהים

לפי חז"ל, אלקים = דין, איננו מגדיר פירוש מילולי של שם אלהים, אלא מורה היכן משתמשים בשם זה, וגם העובדה שמשתמשים בשם זה בזמן העלם, איננה ברורה, כי כאשר מתגלה ה' בדין, הוא מתגלה אבל בחרון אף ובעונשים, ואין כאן העלם.

ואילו לפי הפירוש שכתבנו, אלהים = שלטון, יש כאן פירוש מילולי של שם אלהים, וגם השימוש בשם זה בפרשיות אוניברסליות מתאים, כגון תיאורי הדורות, כי שם כללי המורה על שלטון הוא המתאים לפרשיות אלה, ואין צורך להשתמש בשם יחודי, המבטא יחוד הנהגת ה' בעולם.
גם בפרשיות שיש בהם כעס ומרירות, כגון בלידת בני לאה, שם זה מתאים, כי השלטון יש בו כעס ומרירות, כרגשותיהם של בני האדם.

כך שגם בשם אלהים, ההגדרה שכתבנו יותר ממוקדת, על פני הגדרות אחרות.

כעת נבין יותר, מדוע מחצי ספר שמות השתמשה התורה בשם הויה, כי מציאותו העליונה של ה', הנמצא שלא יפסק, מציאות זו היא המתאימה להנהגת ה' את ישראל. ולא בדרך דרש הסברנו את הדברים, כי אם לפי עומק הפשט.

מכיוון שהגענו עד הלום, יקל עלינו להבין מדוע הפרשה הראשונה של בריאת העולם, השתמשה בשם אלהים, הפרשה היא אוניברסלית, ה' כרגע בורא את העולם ומלואו, העולם שייך לכולם ולא רק לישראל, רק שם אלהים הוא המתאים לכך.

שמחה גדולה (בהשאלה) היתה לפני הקב"ה בבריאת העולם, כל אשר עשה טוב מאוד, אין כאן דין וכעס, כי אם אוניברסליות, שם המורה על שלטון וכוח, אין צורך להשתמש בשם יחודי, ודוקא השם הכללי הוא המתאים, ולכן כך עשתה התורה, כל הגדרה אחרת של הדבר נראית לי מחטיאה את המטרה.

נעבור לפרשה השנייה שבתורה, מעשה גן עדן, השם השולט בפרשה הויה אלהים, זהו המקום היחיד בכל התורה שהשתמשו ב-2 השמות כאחד, מדוע? והתשובה, כעקרון הפרשה היא פרשת הויה, יש כאן יחוד של הנהגת ה' בעולם, ה' מתייחס בצורה פרטנית לאדם ומשפחתו, שם אלהים הכללי איננו מתאים כאן, שם הויה היחודי מתאים יותר, אז מדוע כל הפרשה נושאת שם נוסף מיותר, הויה אלהים? והתשובה, משום כמה פסוקים המופיעים בפרשה, שלא יתכן לכתוב בהם שם הויה, אפילו לא בהשאלה.

להלן הפסוקים החריגים בפרשה, שמופיע בהם רק שם אלהים.

ג,א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה הויה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

ג,ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּןאָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן.

ג,ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.

רק בפסוקים אלה נזכר שם אלהים לבדו, מדוע? בפסוקים א' ג' הסיבה- מכיון שהנחש והאישה אמרו דברים מוטעים שלא ציוה אותם הויה אלהים.
ובפסוק ה' הסיבה- מכיון שלא שייך לומר אפילו לא בדרך ההטעיה, והייתם כהויה אלהים, ולכן נכתב והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.

על פי כל האמור יובן מדוע הוסף שם אלהים לשם הויה בפרשה שלנו, בכדי שבפסוקים ג,א-ה יהיה ניתן להשתמש רק בשם אלהים, ולהשמיט את שם הויה.

סוף דבר, בהודעה האחרונה פרסנו לפני הקורא אפס קצהו מהעיון התורני העמוק והפשוט על שמות ה', ובעזרת עיון זה, הצלחנו לבאר את דברי התורה בצורה מדוייקת, וידענו מדוע השתמשה התורה בשמות ה' כפי שהשתמשה.

שם אלהים מורה על שלטון, והוא נכתב בתורה בפרשיות אוניברסאליות, כגון תיאורי הדורות, או בפרשיות שיש בהם כעס ומרירות, כגון בלידת בני לאה, בכל מקום שאין צורך לייחד את ישראל דוקא.
ולכן נכתבה הפרשה הראשונה של התורה בשם אלהים, הפרשה מתארת את בריאת העולם, הפרשה היא אוניברסאלית, ה' כרגע בורא את העולם ומלואו, העולם שייך לכולם ולא רק לישראל, ולכן רק שם אלהים הוא המתאים לכך.
אין לפרש את שם אלהים שבפרשה, שה' ברא את העולם במידת הדין (כפי דעת חז"ל), כי שמחה גדולה (בהשאלה) היתה לפני הקב"ה בבריאת העולם, מקרא מלא דיבר הכתוב "כל אשר עשה טוב מאוד", אין כאן דין וכעס כי אם אוניברסאליות, שם המורה על שלטון וכוח, אין צורך להשתמש בשם יחודי, ודוקא השם הכללי הוא המתאים, ולכן כך עשתה התורה, כל הגדרה אחרת של הדבר מחטיאה את המטרה.

***

שם הויה מורה על מציאות עליונה שלא תיפסק, והוא נכתב במקומות המיוחדים לישראל, כשבאים להראות את חיבתו של ה' אליהם, או כשעוסקים בדברים הקשורים לייחוד הנהגתו של ה' בעולם.

השם השולט בפרשת מעשה גן עדן הוא "הויה אלהים", זהו המקום היחיד בכל התורה שהשתמשו ב-2 השמות כאחד. מדוע? התשובה: כעקרון הפרשה היא פרשת הויה, יש כאן יחוד של הנהגת ה' בעולם, ה' מתייחס בצורה פרטנית לאדם ומשפחתו, שם אלהים הכללי איננו מתאים כאן, שם הויה היחודי מתאים יותר. אז מדוע כל הפרשה נושאת שם נוסף מיותר, הויה אלהים? והתשובה: משום כמה פסוקים המופיעים בפרשה, שלא יתכן לכתוב בהם שם הויה, אפילו לא בהשאלה.

להלן הפסוקים החריגים בפרשה, שמופיע בהם רק שם אלהים.
ג,א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה הויה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.
ג,ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּןאָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן.
ג,ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.

רק בפסוקים אלה נזכר שם אלהים לבדו, מדוע? בפסוקים א' ג' הסיבה- מכיון שהנחש והאישה אמרו דברים מוטעים שלא ציוה אותם הויה אלהים.
ובפסוק ה' הסיבה- מכיון שלא שייך לומר אפילו לא בדרך ההטעיה, והייתם כהויה אלהים, ולכן נכתב והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.

על פי כל האמור יובן מדוע הוסף שם אלהים לשם הויה בפרשה שלנו, בכדי שבפסוקים ג,א-ה יהיה ניתן להשתמש רק בשם אלהים, ולהשמיט את שם הויה.

***

יש כאן שני תיאורים של הבריאה, פרק א בבראשית, תיאור הבריאה בצורה אובייקטיבית רשמית וקצרה, ואילו פרק ב תיאור הבריאה בצורה זורמת בתוספת מילות התפעלות, כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, כי טוב העץ למאכל, כי לא המטיר.
בבראשית א נאמר שהעצים נבראו ביום השלישי והאדם ביום השישי, ואילו בפרק ב נאמר שקודם נברא האדם ואח"כ הצמחים.
כמו כן בפרק א נאמר שקודם נבראו בעלי החיים ואח"כ האדם, ואילו בפרק ב נאמר שקודם נברא האדם ואח"כ בעלי החיים.
כל תיאור מתיאורי הבריאה נכתב בשם ה' שונה, נמצא שיש לפנינו שתי מגילות המתארות את בריאת העולם.

***

פרשת המבול

לפי גירסת מגילת אלהים, אלהים מברך את נח כשיצא מן התיבה גם בלי שיקריב קרבן, ואילו לפי גרסת מגילת הויה, ה' אומר אל ליבו בעקבות ריח הניחוח, שלא יוסיף להכות את כל חי (ח,כ-כב). וראה עוד להלן ט,יא במגילת אלהים, שאלהים מקים את בריתו עם נח ובניו, שלא יכרת כל בשר שוב ממי המבול, ודבר זה הוא כפילות לאמור ב- ח,כא, ושם הוזכר הדבר ככריתת ברית, וב- ח,כא הוזכר הדבר כדברי ה' בעקבות ריח הניחוח.

***

סיפור המבול כולל בתוכו 2 מסורות, מסורת ראשונה- המבול היה 40 יום מירידת הגשם, ובאו אל נח אל התיבה 7 זוגות מבעלי החיים הטהורים, ושם ה' הוא הויה. מסורת שנייה- המבול היה 150 יום מפתיחת מעיינות תהום וארובות השמים, ובאו אל נח את התיבה 2 איש ואשתו, ושם ה' הוא אלהים.

סיפור המבול בעיקרו הושתת על המגילה הנושאת את שם אלהים, מכיון שבמגילה זו התיאור ארוך ומפורט, והובלע בו תיאור שונה ממגילה הנושאת את שם הויה.

כמובן שניתן לדקדק ולדחות את הדבר- למשל ב- ז,ח נזכר בהמות טהורות וטמאות בתיאור שם אלהים (החוקרים רגילים לספח פסוק זה למגילת אלהים)?
כמו כן בתיאור שם הויה לא נזכר שבא נח את התיבה? ואל תשיבני שנזכר הדבר ב- ז,ז (החוקרים רגילים לספח פסוק זה למגילת הויה), כי אנו הסמכנו פסוק זה לפסוקים הסמוכים אליו והחשבנוהו משם אלהים, ולפי זה חזרה השאלה שלא נזכר בשם הויה שבא נח אל התיבה?
והתשובה כנגד שאלות אלה, כי דרך מי שבולל שני תיאורים לתיאור אחד, להביא גם פסוקים בודדים שאין להם משמעות ולחברם עם פסוקים בודדים ממגילה אחרת בכדי לקבל נוסח אחד מתמשך, ולכן את פסוק ז,ז החשבנו ממגילת אלהים, ואת פסוק ז,ח החשבנו ממגילת הויה.
וההוכחה הניצחת שיש כאן שני נוסחים אומרו ב- ח,ו ויהי מקץ ארבעים יום, והכוונה לאחר ארבעים יום של ירידת הגשם, ויש כאן המשך תיאור מה קרה לאחר המבול לפי נוסח הויה, ולא מסתבר שכל כך הרבה מילים בפרשה מצטרפים לכדי תיאור שני של המבול, בדיוק באותם מקומות שהם לכאורה כופלים את מה שכבר סופר. ראה עוד לדוגמא ז,א-ה שה' מצווה לנח לבוא אל התיבה, וכבר קודם לכן ציווהו בצורה מפורטת לבנות תיבה ולבוא אליה, ושוב מה מקום לכפול בא אל התיבה. וראה עוד ו,כב ז,ה שנכפל שעשה נח כפי שציווהו אלהים או ה', שוב כפילות מיותרת.

נראה שמכיוון שלא יכל הכותב להכריע בין 2 מסורות המבול שהגיעו לפניו, והוא גם לא רצה לכותבם זו אחר זו כי אז הדבר היה מוכיח ששיטה אחת מהם היא שקרית, לכן הוא הצפין אותם היטב כשהם בלולות זו בזו, והאדם המשכיל יבחין בדבר, כך לא תאבד שום מסורת ממסורות המבול מהעולם. כמובן שדעת ה' הסכימה לדעתו של משה, כי הוא לא בא ללמדנו היסטוריה או מדע, אלא בני האדם יסברו את הדברים שהורה להם שכלם.

***

סיפור המבול מגילת אלהים
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=1432443&forum_id=14109#r_6

סיפור המבול מגילת הויה
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=1432443&forum_id=14109#r_7

לוּחַ אַחַד-עָשָׂר
וַיַּעַן אוֹתוֹ גִלְגָּמֶשׁ וַיֹּאמֶר לְאוּת-נַפִּשְׁתִּים שׁוֹכְנִי-הַמֶּרְחַקִּים:
"עֵינַי הָרוֹאוֹת אוֹתְךָ, אוּת-נַפִּשְׁתִּים,
וְאַתָּה אֵינְךָ גָּדוֹל מִמֶּנִּי.
דָּמִיתָ לִי כִּדְמוֹת אָב לְיוֹצְאֵי-חֲלָצָיו,
נִבְרֵאתָ כַּאֲשֶׁר נִבְרֵאתִי אָנִי.
אָכֵן אָדָם גַּם-אַתָּה כָמוֹנִי.
זָר לְרוּחִי מַרְגּוֹעַ, לִקְרָבוֹת נוֹצַרְתִּי;
וְאַתָּה יוֹשֵׁב בָּטֵל מִתְפַּרְקֵד עַל-גַּבֶּךָ.
אֵיכָה בָאתָ בְּסוֹד הָאֵלִים,
בִּקַּשְׁתָּ וַתִּמְצָא חַיֵּי-עַד?"

עָנָה אוֹתוֹ אוּת-נַפִּשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לְגִלְגָּמֶשׁ:
"גִּלְגָּמֶשׁ, סִפּוּר נֶעְלָם לְךָ אוֹדִיעַ,
אֶחָד סוֹד-אֱלֹהִים אֲגַלֶּה לָךְ.

הֲלֹא יָדַעְתָּ אֶת-שׁוּרִיפַּק, אֶת-הָעִיר הַבְּנוּיָה לְחוֹף-פְּרָת?
עַתִּיקָה הָעִיר, וְהָאֵלִים נָטוּ לָהּ חֶסֶד.
פִּתְאֹם חָרְצוּ הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים
לְהָבִיא עָלֶיהָ סוֹעַת-מַבּוּל.

נִקְבְּצוּ בָאוּ: אֲבִיהֶם אַנוּ,
הַיּוֹעֵץ בָּהֶם הַגִּבּוֹר אֶנְלִיל,
כָּרוֹזָם שֶׁלָּהֶם נִינִיב,
הַגְּבִיר לָאֱלֹהִים אֱנוּגִי.
בְּסוֹדָם גַּם אֵנָה, בְּהִיר-הָעֵינָיִם.
לְסֻכַּת-קָנֶה הוֹדִיעַ אֶת-עֲצַת הָאֵלִים:
"סֻכַּת-קָנֶה! סֻכַּת-קָנֶה! כֹּתֶל! כֹּתֶל!
שִׁמְעִי, סֻכַּת-קָנֶה, הַאֲזִינָה, כֹּתֶל!
אַתָּה, אִישׁ שׁוּרִיפַּק, בְּנוֹ אוּבָּרָה-תּוּתוּ,
בְּנֵה לְךָ בֵּית-עֵצִים,[4] אֳנִיָּה תַעֲשֶׂנָּה,
נְטֹשׁ עֹשֶׁר! דְּרשׁ חַיִּים! בְּזֵה כְבֻדָּה, מַלְּטָה חַיִּים!
זֶרַע-חַיִּים לְמִינֵהוּ קַח אֶל הָאֳנִיָּה.
וְהָאֳנִיָּה אֲשֶׁר תִּבְנֶה
אָרְכָּה וְרָחְבָּה בְּמִדָּה יִשָּׂאוּ.
הֲבִיאֶנָּה אֶל הַיָּם וְסָפַנְתָּ אֶת-מִכְסֶהָ!"

הֲבִינוֹתִי וָאֹמַר לֵאלֹהַי, לְאֵאָה:
"כָּל אֲשֶׁר אָמַרְתָּ, אֲדוֹנִי, אֶעֱשֶׂה,
וּפְקֻדָּתְךָ תִּנְצֹר רוּחִי בְכָבוֹד.
וְלָעִיר מָה אֹמַר, לָעָם וְלַזְּקֵנִים?"

וַיִּפְתַּח אֵאָה אֶת-פִּיהוּ וַיֹּאמֶר לִי, לְעַבְדּוֹ:
"בֶּן-אָדָם, כֹּה תֹאמַר לָהֶם:
אֲבָל אֶנְלִיל נַפְשׁוֹ שָׂנְאָה אוֹתִי,
כִּי לָכֵן לֹא אֶחְפֹּץ לָשֶׁבֶת בְּתוֹכְכֶם,
וְלֹא אוֹסִיף לִרְאוֹת אֶת-אַדְמַת אֶנְלִיל.
אֵלְכָה-לִי אֶל יָם-הַקֹּדֶשׁ
וְאֵשֶׁב לִפְנֵי אֵאָה אֲדוֹנִי.
וְהוּא יְבָרֶכְכֶם בְּעֹשֶׁר וּבְכָל-טוּב,
בִּרְכוֹת מוֹקְשֵׁי-צִפֳּרֵיכֶם, בִּרְכוֹת מִכְמְרוֹת-דְּגַתְכֶם.
בִּרְכוֹת מַמְּגוּרָה וְקָצִיר,
עַד בּוֹא הָעֶרֶב וְיַמְטִירוּ עֲלֵיכֶם
הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחֲשַׁכִּים אֶת-הַמָּטָר הָאָיֹם."

וַיְהִי אַךְ הֵאִירָה אַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר
וָאַעַשׂ כִּדְבַר אֵאָה וָאֶגַּשׁ אֶל הַמְּלָאכָה.
בָּאתִי אֶל יָם-הַקֹּדֶשׁ, הֵבֵאתִי אֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הַכֹּפֶר,
חָשַׁבְתִּי אֶת-תַּבְנִית הָאֳנִיָּה,
הִתְוֵיתִיהָ, עֲשִׂיתִיהָ לְפָנָי.

וְכָל-בְּנֵי-בֵיתִי עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.
הָיָה הַחַלָּשׁ נוֹשֵׂא חֹמֶר,
אֲשֶׁר כֹּחוֹ בְמָתְנָיו הֵבִיא כָל-הַנָּחוּץ.
בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי עָשִׂיתִי אֶת-תַּבְנִית הַתֵּבָה.
מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמַת כְּתָלֶיהָ,
מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה עַד פְּאַת מִכְסֶהָ.
אֲנִי עָשִׂיתִי תַבְנִיתָהּ, הִתְוֵיתִי:
תַּחְתִּיִּים, שְׁנִיִּים, שְׁלִישִׁיִּים וּרְבִיעִיִּים,
חֲמִישִׁיִּים וְשִׁשִּׁיִּים לַתֵּבָה:
שְבִיעִיִּים לַתֵּבָה מִבַּחוּץ,
תְּשִׁיעִיִּים לַתֵּבָה מִבִּפְנִים.
כְּפִיסִים וְקוֹרוֹת תָּקַעְתִּי בְקִרְבָּה,
תַּרְתִּי לִי מוֹט וָאָשִׂים בָּה כָּל-כֵּלֶיהָ.
שִׁשָּׁה כוֹרִים חֹמֶר שָׁפַכְתִּי בַתַּנּוּרִים,
שִׁשָּׁה כוֹרִים כֹּפֶר שָׁפַכְתִּי בָם,
שְׁלֹשָׁה סָרִים[5] שֶׁמֶן הֵבִיא הָעָם,
מִלְּבַד סָרֵי הַשֶּׁמֶן, שֶׁאָכְלָה הָעוֹלָה,
וּשְׁנֵי סָרֵי הַשֶּׁמֶן שֶהִצְפִּין תּוֹפֵשׂ-הַהֶגֶה.

יוֹם יוֹם זָבַחְתִּי בָקָר,
טָבַחְתִּי רְחֵלִים, צֵיד אֲנָשָׁי;
תִּירוֹשׁ וָשֶׁמֶן, מִיץ-פְּרִי וְדַם-עֵנָב
הִשְׁקֵיתִי אֶת-עַמִּי כְּמֵי-נָהָר לָרֹב.
עָשִׂיתִי מִשְׁתֶּה כִּבְיוֹם רֹאשׁ-הַשָּׁנָה.
פָּתַחְתִּי אֶת-אַרְגַּז הַמְּשָׁחוֹת,
כַּפִּי שָׁלַחְתִּי לַמִּשְׁחָה.

עַד נְטוֹת הַשֶּׁמֶש כִּלִּיתִי אֶת-הַתֵּבָה,
בְּחֹדֶשׁ הַשַּמַשׁ הַגָּדוֹל כִּלִּיתִי הַתֵּבָה,
כָּל אֲשֶׁר הָיָה לִי טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,
אֶת-כָּל-הַזָּהָב אֲשֶׁר לִי טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,
אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לִי טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,
זֶרַע כָּל-חַיִּים לְמִינֵהוּ טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,
הוֹרַדְתִּי אֶת-כָּל-בְּנֵי-בֵיתִי וְאֶת-כָּל-אַחַי בָּאֳנִיָּה.
בֶּהֱמַת-שָׂדַי, חַיַּת-שָׂדֶה הֵבֵאתִי בָהּ,
עוֹשִׂים בְּכָל-מְלָאכָה הוֹרַדְתִּי בַסְּפִינָה.

שַׁמַשׁ, אֱלֹהֵי-הַשֶּׁמֶשׁ, נָתַן לִי אוֹת:
בָּעֶרֶב, בְּהַמְטִיר הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחֲשַׁכִּים מָטָר סוֹחֵף,
בֹּא אֶל הַתֵּבָה וְסָגַרְתָּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֶךָ.

וְהִגִּיעָה הַשָּׁעָה,
בָּעֶרֶב הִמְטִירוּ הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחֲשַׁכִּים מָטָר נוֹרָא עַל הָאָרֶץ.
לִרְאוֹת אֶת-הַמֶּזֶג הִשְׁקַפְתִּי, הִתְבּוֹנַנְתִּי,
נִבַּטְתִּי לַמֶּזֶג וּרְעָדָה אֲחָזָתְנִי.
בָּאתִי אֶל הַתֵּבָה וָאֶסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדִי,
בְּיַד תּוֹפֵשׂ-הַהֶגֶה, בְּיַד פּוּזוּר-אָמוּרִי,
מָסַרְתִּי אֶת-גְּאוֹן הַסְּפִינָה וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ.
וַיְהִי אַךְ הֵאִירָה אַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר
וְעָבִים כְּבֵדִים עָלוּ מִמַּעֲמַקֵּי שָׁמַיִם,
אֲדַד הִרְעִים בָּם רְעָמִים.
הָאֵלִים מוּיָתִי וְלוּגַל הוֹלְכִים לִפְנֵיהֶם,
עוֹלִים כְּכָרוֹזִים עַל הָרִים וּבְקָעוֹת.
אִירְגַל עִקְּרָה אֶת-אָשְׁיוֹת הַסְּפִינוֹת,
אָתָא נִינִיב וּבָלַק כָּל-מַעְצוֹר וָשֶׂכֶר,
הָאֲנוּנָקִים הֵרִימוּ אֶת-לַפִּידֵיהֶם,
הֵאִירָה הָאָרֶץ מִבְּרַק-הַזְּוָעָה.
עַד-שָׁמַיִם עָלָה חֲרוֹן-אַף אֲדַד,
הָפַךְ כָּל-קֹדֶשׁ לַעֲלָטָה,
בָּקַק הָאָרֶץ וּבְלָקָהּ.
כָּל-הַיּוֹם סָעֲרָה תֵימָן,
נִסְעֲרוּ מַיִם, הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד-רֹאשׁ-הָרִים,
נָפְלוּ הַמַּיִם עַל הָאָדָם כִּצְבָא-קְרָבוֹת,
לֹא הִכִּיר אִישׁ אֶת-פְּנֵי אָחִיו.

גַּם לֵב הָאֵלִים פָּחַד מִפְּנֵי הַסְּעָרָה,
נָסוּ, הֶרָה נִמְלָטוּ, אֶל הַרְרֵי שְׁמֵי-אַנוּ,
כְּפוּפִים כִּכְלָבִים אֶל הַקִּיר נִשְׁעָנוּ.
עִשְׁתָּר נָתְנָה קוֹל כַּיּוֹלֵדָה בַחֲבָלֶיהָ,
נָהֲמָה בִיפִי-קוֹלָהּ הַגְּבִירָה בָאֵלִים:
"הָיְתָה טִיט-יָוֵן הָאָרֶץ הַיָּפָה לְפָנִים,
כִּי אֲנִי רַע יָעַצְתִּי בְסוֹד-הָאֱלֹהִים.
אֵיכָה צִוִּיתִי רָע בְּקֶרֶב הָאֵלִים?
אֵיכָה אָמַרְתִּי לְשַׁחֵת אֶת-כָּל-הָאָדָם?
הֲלָזֹאת יָלַדְתִּי, טִפַּחְתִּי בְנֵי-אֱנוֹשׁ,
וִימַלְאוּ אֶת-הַיָּם כִּשְׁגַר-דָּגָה?"

הָאֲנוּנָקִים הָאֵלִים אִתָּהּ יַחְדָּו יִבְכָּיוּ,
כְּפוּפִים יָשְׁבוּ הָאֵלִים, הֵילִילוּ,
מִגֹּדֶל מַכְאֹבָם סֻגְּרוּ שִׂפְתֵיהֶם.
שִׁשָּׁה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת
הָיְתָה הַסּוֹעָה, סָעֲרָה סוּפַת-נֶגֶב.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.
וַתְּהִי הַמְּנוּחָה כִּלְאַחַר הַמִּלְחָמָה,
וַיָּנַח הַיָּם, שָׁבְתָה סוֹעַת-הָאֲבַדּוֹן.

נִשְׁקַפְתִּי וָאֵרֶא וְהִנֵּה מְנוּחָה,
כָּל-שִׁבְטֵי הָאָדָם הָיוּ טִיט-יָוֵן,
פְּנֵי הָאֲדָמָה מִדְבַּר-יְלֵל-מָוֶת.
פָּתַחְתִּי אֶת-הַצֹּהַר וַיִּגַּהּ אוֹר עַל פָּנָי.
צָנַחְתִּי עַל הַקַּרְקַע, יָשַׁבְתִּי, בָּכִיתִי,
הָיוּ דִמְעוֹתַי נִגָּרוֹת עַל פָּנָי.
הִשְׁקַפְתִּי עַל-פְּנֵי מֶרְחֲבֵי-הַיָּם,
נָהַמְתִּי בְקוֹל, כִּי נִמְחָה כָל-הָאָדָם.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת-מִשְׁנֶה
וְהִנֵּה אִי עוֹלֶה בַמֶּרְחַקִּים,
וְהַתֵּבָה הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה אֶל הַרְרֵי-נִיסִיר,
וַתְּגַשֵּׁשׁ הַתֵּבָה וַתָּנַח עַל הָרֵי-נִיסִיר.

יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה
וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד;
יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה
וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד.
יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה
וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד.
וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי
וָאֶקַּח יוֹנָה וַאֲשַׁלְּחֶנָּה.
וַתֵּצֵא הַיּוֹנָה וַתָּשָׁב,
לֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב.

וָאֲשַׁלַּח סְנוּנִית
וַתֵּצֵא הַסְּנוּנִית וַתָּשָׁב;
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב.

וָאֲשַׁלַּח אֶת-הָעוֹרֵב.
וַיֵּצֵא הָעוֹרֵב וַיַּרְא כִּי קַלּוּ הַמָּיִם,
וַיֹּאכַל, וַיְחַטֵּט בָּאָרֶץ, וַיִּצְרַח וְלֹא יָסַף לָשׁוּב.

וַאֲשַׁלַּח אֶת-כָּל-הַחַי לְכָל-אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם,
וָאַעַל שֶׂה קָרְבַּן-עוֹלָה,
קָרְבַּן-זֶרַע זָרִיתִי עַל רֹאשׁ הָהָר.
שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה כֵלִים עָרַכְתִּי,
הֶעֱלֵיתִי תַחְתֵּיהֶם אֶרֶס, מוֹר וְקָנֶה.
וַיָּרִיחוּ הָאֵלִים אֶת-הָרֵיחַ,
וַיַּעַל רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ בְּאַף הָאֵלִים,
כִּזְבוּבִים נֶאֶסְפוּ הָאֵלִים אֶל הָעוֹלָה.

וַיְהִי כְּבֹא גְבֶרֶת-הָאֵלִים
וַתָּנֶף אֶת-אַבְנֵי-הַחֵן הַגְּדוֹלוֹת,
אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ עֲנָק אַנוּ, אֱלֹהֵי-הַשָּׁמַיִם, כִּרְצוֹנָה:
"הָאֱלֹהִים הַגְּדוֹלִים! כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי שׁוֹכַחַת
לְעוֹלָם אֶת-עֲנַק-צַוְּרוֹנָי,
כֵּן אֶזְכֹּר לְעוֹלָם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה
וְלֹא אֶשְׁכָּחֶנּוּ לַעֲדֵי-עַד!
יָבֹאוּ כָל-הָאֵלִים אֶל קָרְבַּן-הַזֶּרַע,
אֶנְלִיל רַק הוּא לֹא יָבֹא אֶל קָרְבַּן-הַזֶּרַע,
כִּי לֹא נוֹעַץ בְּלִבּוֹ וַיָּבֵא אֶת-הַמַּבּוּל
וַיִּמַח אֶת-כָּל-הָאָדָם מֵעַל הָאָרֶץ."

וַיְהִי כְבֹא אֶנְלִיל הַגָּדוֹל,
וַיַּרְא אֶנְלִיל אֶת-הַתֵּבָה וַיֶאֱנַף,
קָצַף בְּעֶבְרָתוֹ עַל כָּל-הָאֵלִים מִשֵּׁבֶט אִיגֶגֶה:

"מִי הוּא הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה מִכָּל-הַחַי?
לֹא יְחִי, כִּי-יָמוּת כָּל-הָאָדָם בָּרָעָה!"

וַיִּפְתַּח נִינִיב אֶת-פִּיהוּ וַיֹּאמַר:
"מִי כְאֵאָה בָאֵלִים לְעוֹלֵל בְּחָכְמָה?
אֵאָה יוֹדֵעַ הַכֹּל, רוֹאֶה אֶת-הַנּוֹלָד."

וַיִּפְתַּח אֵאָה, אֱלֹהֵי-הַמַּעֲמַקִּים, אֶת-פִּיהוּ
וַיְדַבֵּר אֶל אֶנְלִיל הַשַּׂגִּיא וַיֹּאמַר:

"אָנָּא, אֵל גִּבּוֹר, הֶחָכָם בָּאֵלִים!
אֵיכָה הַעִירֹתָ סַעַר בְּלִי-חָכְמָה?
חוֹטֵא אָדָם לוּ יִשָּׂא עֲוֹנוֹ,
יְשֻׁלַּם לָרָשָׁע כְּדֵי רִשְעָתוֹ.
יֶהֱמוּ-נָא רַחֲמֶיךָ וְלֹא יִשָּׁמֵדוּ,
הֱיֵה אֶרֶךְ-אַפַּיִם וְלֹא יִתַּמּוּ כֻלָּם.
תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל-הַסּוֹעָה,
יָקוּם הָאֲרִי וִיקַצֵּץ בָּאָדָם.
תַּחַת לְעוֹרֵר סוֹעַת-מַבּוּל,
שְׁלַח בָּהֶם אֶת-הַזְּאֵב וִיקַצֵּץ בָּאָדָם.
תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל-הַמַּיִם,
הֵן יָכֹלְתָּ לִשְׁלֹחַ רָעָב וָדֶבֶר
לְהַכְנִיעַ אֶרֶץ סוֹרָרֶת.
אֲנִי לֹא גִלִּיתִי אֶת-סוֹד הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים,
מַרְאֶה בַחֲלוֹם שָׁלַחְתִּי לְרַב-הַחָכְמָה.
וַיֵּדַע אֶת-סוֹד הָאֵלִים, גִּלָּה מַצְפּוּנֵיהֶם.
עַתָּה רְאוּ מַה-יֵּעָשׂ לוֹ."

יָרַד אֵאָה בָאֳנִיָּה וְאָחַז בְּכַפִּי,
הוֹצִיא אוֹתִי וְאֶת-אִשְׁתִּי אֶל הֶחָרָבָה,
אֶל הֶחָרָבָה הוֹצִיאָנוּ וַיַּבְרֵךְ אוֹתִי וְאֶת-אִשְׁתִּי עַל-יָדִי,
נָגַע בְּמִצְחֵנוּ, עָמַד בֵּינֵינוּ וַיְבָרְכֵנוּ:
"עַד הַיּוֹם הָיָה אוּת-נַפִּשְׁתִּים בֶּן-תְּמוּתָה,
מֵעַתָּה יִהְיֶה אוּת-נַפִּשְׁתִּים דּוֹמֶה לָנוּ, לָאֵלִים,
וְיִחְיֶה אוּת-נַפִּשְׁתִּים בְּאַפְסֵי-מֶרְחַקִּים
עַל שְׂפַת הַיָּם, אֲשֶׁר שָׁם תּוֹצָאוֹת לַנְּהָרוֹת."
כָּכָה לְקָחוּנִי הָאֵלִים וַיּוֹשִׁיבוּנִי
בְּאַפְסֵי-מֶרְחַקִּים עַל תּוֹצְאוֹת הַנְּהָרוֹת.
וְאוּלָם אַתָּה, מִי בָאֵלִים יְצָרֶפְךָ אֵלָיו
וּמָצָאתָ אֶת-הַחַיִּים אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ?
נַס-נָא לֹא לִישֹׁן שִׁשָּׁה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת."

הבעיה שגם מגילת ה' וגם מגילת אלוקים נמצאות בעלילות גילגמש. לדוגמא - הקשת ממגילת אלוקים (תליון שעונדת גבירת האלים והיא שמה לאות ברית לנידוי האל שחולל את המבול) הקרבן ממגילת ה'. מנוחת התבה על הרי אררט (הר ניציר) ממגילת אלוקים. שילוח היונה ממגילת ה'. ועוד.
האמת שאני לא מבין אותך. אם אתה מסכים שהחלוקה נובעת ממשמעויות ספרותיות, למה אתה מכניס את תיאורית התעודות השונות?