הרב דוד צבי הופמן
מכיון שכמה מחברי הפורום, תלו את יהבם, ברד"צ הופמן (הרב דוד צבי הופמן), שנלחם כל חייו כנגד ביקורת המקרא, אמרתי בלבי, אל תמנע טוב מבעליו, אדרבה, נביא את דברי רד"צ הופמן, בסוגיית הסתירות בתורה, ונראה כיצד הוא מיישב את הדברים. כל מה שנכתוב, יהיה מפירושו לתורה. *** על הסתירה בדין הבכור, בין ספר במדבר, לספר דברים, הוא הביא הרבה פירושים ליישוב הסתירה ודחה אותם, ולבסוף כתב את דעתו, וזה לשונו: ... אנו נפרש על כן על פי קבלת רבותינו זכרונם לברכה ... לדברי המפרשים שלנו, נאמרה המצוה לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו' כלפי הכהנים האוכלים את הבכור, השאלה מפני מה אין המקרא אומר להדיא כי כוונתו אל הכהנים, אין לה שום מקום רק לדברי מבקרי המקרא המעיזים לטעון שכאילו חס ושלום ספר דברים הוא ספר בפני עצמה בלי קשר עם הספרים הראשונים, לדידן המאמינים בקדושת תורתנו הקדושה שכולה ניתנה מפי הגבורה למשה רבינו עליו השלום, וספר דברים אינו אלא השלמה לספרים הראשונים של התורה, ובכל מקום מתייחס ספר דברים אל המצוות שנאמרו בספרים הראשונים כאל דבר ידוע, דבר שנביא עליו עוד ראיות בפסוק הבא, כל הקשיים מתבטלים מעצמם, כיון שכבר נאמר להדיא בבמדבר שבשר הבכור נאכל לכהנים, אם כן הרי מובן מאליו שמה שנאמר בספר דברים תאכלנו מתכוון אל הכהנים, וכמובן רבותינו חכמי התלמוד לא ראו שום קושי בפסוק זה. ובדברים יב פירש: ואכלתם שם, כאן לא נאמר מי יאכל את המתנות, כיון שכבר נאמר הדבר בשאר מקומות, יש מהם שאינם נאכלים אלא לכהנים, כגון ביכורים ובכורות. רד"צ הופמן כותב, בכל מקום שקוראים בספר דברים, צריך לפרק את הטקסט, לבצע גזור, ללכת לחומש במדבר או ויקרא, לבצע הדבק, וכעת לקרוא את הטקסט, כשהוא מודבק במקומו, אבל הטקסט במקורו בספר דברים, הוא נטול משמעות. למרות שנאמר בספר דברים, שהמעשרות הבכור הנדרים והנדבות, יאכלו ע"י הישראל ובנו ובתו עבדו ואמתו והלוי, זה אינו נכון. יש לפצל פסוק זה לשברים ולרסיסים, ולרסק את פסוקי ספר דברים שלא ישאר מהם שום משמעות. משה הפך עילג, הוא לא יכל לכתוב ונתן לכהן, צריך לפצל את דברי משה, ולבצע גזור והדבק, ורק אח"כ לקרוא אותם כשהם מנותקים מהפרשה שבה נכתבו. אכן תירוץ מפולפל. *** את הסתירה בדין קרבן פסח, האם מהצאן כאמור בשמות, או מהצאן והבקר כאמור בדברים, הוא מתרץ כראוי, והבקר שנכתב בדברים, וזבחת פסח צאן ובקר, פירושו וזבחת פסח מהצאן, ועמו תזבח מהבקר קרבן עולה. וכך מוכח מספר דברי הימים, שהיה בקיא בפרשנות ספר דברים. ומה שנאמר בדברים ובשלת, כוונתו ובשלת באש, ואף צלי נקרא בישול, כמו שמוכח מספר דברי הימים. וזה לשונו: וזבחת פסח צאן ובקר, הראב"ע מביא פירוש אחד (ושד"ל הולך בעקבותיו) שרק בפסח מצרים נצטוו ישראל להקריב דווקא שה כבשים או עזים אבל בפסת דורות ניתנה הרשות להקריב שאר צאן ובקר, כמו כן מפרש שד"ל כי רק פסח מצרים נצטוו ישראל לצלותה מה שאין כן פסח דורות שניתנה הרשות לבשלו. אלא -כך מוסיך שד"ל- החכמים תיקנו זכר לפסח מצרים שגם לדורות יקריבו רק שה כבשים או שה עזים ויצלו את הפסח כמו שעשו בפסח מצרים. [מכאן שיטת רד"צ הופמן] אבל אין כל טעם הגיוני לדעה זאת מפני מה התיר הכתוב במצרים רק טלה או גדי ואחרי כן התיר כל צאן ובקר, וגם מפני מה שינו חכמים דין תורה זה. בכלל אין כל צורך לסברות כאלה שהרי מתוך הכתוב בדברי הימים ב לה נפתרות כל הבעיות. שם פסוק ז נאמר וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים שלשים אלף ובקר שלשת אלפים, ושם פסוקים ח-ט ושריו וגו' הרימו לכהנים נתנו לפסחים אלפים ושש מאות, ובקר שלש מאות וגו', שרי הלווים וגו' לפסחים חמשת אלפים, ובקר חמש מאות. ושם פסוק יג: ויבשלו הפסחים באש כמשפט וקדשים בשלו בסירות וגו'. מן הפסוקים האלה הננו רואים בבירור כי רק הטלה הובא בתור פסחים ממש, בעוד שהבקר לא היו אלא קרבן חגיגה וכמו שלימדונו רבותינו זכרונם לברכה בספרי. אם כן עלינו לפרש את הפסוק לפנינו כך, המלה ובקר אינה מתייחסת אלא לוזבחת ולא לפסח, כלומר וזבחת צאן לה' אלקיך בתור פסח וגם בקר בתור חגיגה, אפשר לפרש יותר טוב, מלת פסח בפסוק זה אינה מתכוונת דווקא לקרבן הפסח במובן המצומצם, אלא לכל הקרבנות השייכים לפסח. הרמב"ן ותרגום יונתן מפרשים כי צאן ובקר פירושו כמו וצאן ובקר, כלומר הכתוב מצוה לזבוח את הפסח וגם עוד צאן ובקר בתור חגיגה. אכן צדקו דבריו, סתירה זו יושבה כראוי, בעקבות המסורת בפרשנות ספר דברים, המצויה בספר דברי הימים. *** על הסתירה בדין העבד, האם יוצא בשש, ואם נרצע יעבוד לעולם, וכך נאמר בשמות ודברים, או שיוצא ביובל, ואין אפשרות לעבוד לעולם, וכך נאמר בויקרא. הוא כתב בתחילה את הדעה האומרת, עבד יוצא בשש, כי ברוב המקרים שנת השש היתה קרובה משנת היובל, וזה מה שנאמר בספר שמות ודברים שכתבו את המקרה הנפוץ, אולם אם היובל קדם לשש יוצא ביובל, וזה מה שנאמר בספר ויקרא שכתב את המקרה המיוחד. ואם רצה העבד ונרצע מרצונו, יעבוד לעולם ולא יצא ביובל כאמור בשמות ודברים, ובמקרה כזה אפילו ספר ויקרא יסכים שיעבוד לעולם. נמצא שאין סתירה בין הספרים. לאחר מכן דחה רד"צ הופמן ביאור זה, ולדעתו לפי ספר ויקרא אסור לעבד לעבוד לעולם, הוא חייב לעבוד רק עד היובל, וכך נאמר: עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל, יַעֲבֹד עִמָּךְ. מא וְיָצָא, מֵעִמָּךְהוּא, וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב, אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו, יָשׁוּב. מב כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; ולפיכך מבאר רד"צ הופמן, עבד שנרצע מרצונו אחרי שש, אמנם האדון מחויב לשחררו ביובל, כאמור בויקרא, אולם אם לא שחררו האדון, כגון שלא שחררו ביובל זה את העבדים, העבד מצד עצמו אינו יכול לדרוש שחרורו, כי כבר נרצע, והוא מחויב לעבוד לעולם. אין צריך להאריך, כי תירוצו של רד"צ הופמן הוא פלא. מצד האדון יש חובה לשחרר כאמור בויקרא, מצד העבד מחויב לעבוד כאמור בשמות ודברים. חוקי התורה כתובים בצורה ברורה, במקום אחד נזכר שהנרצע עובד לעולם, וכך יעשו בפועל, ובמקום שני כתוב, כי לי בני ישראל עבדים, ביובל משחררים את כולם, וכך יעשו בפועל. סתירה יש כאן, תירוץ אין כאן. *** את הסתירה בדין אמה עבריה, האם משתחררת כמו עבד כאמור בדברים, או בשלושה דברים, יעוד לאדון יעוד לבנו בפדיון, כאמור בשמות, תירץ כראוי, בשמות היא אמה קטנה, בדברים היא אמה גדולה. ותירוצו מיישב. *** על הסתירה בדין אכילת נבילה וטרפה, אכילת טרפה ונבילה אסורה לכולם, אכילת נבלה אסורה רק לכהנים. (שמות ודברים לעומת ויקרא) כתב, שספר ויקרא מדגיש את האיסור בכהנים, אבל אין מכאן ראיה שהוא שולל איסור זה מישראל. אולם תירוצו אינו מיישב, ספר ויקרא מייחס את הקדושה רק לכהנים, ואילו שאר הספרים מייחסים את הקדושה לכולם, וזאת הסתירה. דברים פרק יד: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ שמות כב,ל וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, תִּהְיוּן לִי; וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. ויקרא פרק כב (ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה'. משתמע מכאן רק הכהן קדוש. ומכלל הדברים למדנו, יש שלושה קבצי חוקים, כי מצווה זו נכפלה שלש פעמים. *** את הסתירה של מצוות הגר. הגר אוכל נבלות. הגר כמו האזרח. (דברים לעומת שמות ויקרא ובמדבר) תירץ, שהגר האוכל נבלות שנזכר בדברים הוא גר תושב. אולם תירוצו בנוי על חוסר עיון, גר בתורה הוא בטוי לאדם אחד, והוא המכונה בימינו גר צדק. הגר מצווה על קרבן פסח, על המילה, על השבת, על עינוי בכיפור, לזבוח את זבחו בפתח אוהל מועד, לא לאכול דם, אם יאכל נבלה וטריפה יכבס בגדיו ירחץ במים ויטהר בערב, מצווה על העריות, לא להעביר מזרעו למולך, להקריב קרבן תמים, אם יקלל את ה' יומת, מצווה על פסח שני, מצווה על הנסכים, יביא קרבן כפרה על שגגתו, ינוס לעיר מקלט, הגר מותר באכילת נבילה, מצווה בהקהל. נמצא שספר דברים שהתיר לו לאכול נבלה, הקל במצוותיו, אבל בשאר החומשים, מדובר בגר צדק, וגם בדברים הגר מצווה בהקהל, והוא גר צדק. להלן הפסוקים ספר שמות יב,מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַה'הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. יב,מט תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כג,יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּתלְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר. ספר ויקרא טז,כט וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּהָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ... יז,ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם. יז,ח וַאֲלֵהֶם תֹּאמַראִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם: אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה, אוֹ-זָבַח. יז,ט וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא יְבִיאֶנּוּ, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, לַה'וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מֵעַמָּיו. יז,י וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל, כָּל-דָּםוְנָתַתִּי פָנַי, בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. יז,יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. יז,יב עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, לֹא-יֹאכַל דָּם. יז,יג וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵלוְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר. יז,יד כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ: כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת. יז,טו וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח, וּבַגֵּר: וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶבוְטָהֵר. יח,יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה: אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּשַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא. יח,יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח: לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָבְּחַיֶּיהָ. יח,יט וְאֶל-אִשָּׁה, בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּלֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. יח,כ וְאֶל-אֵשֶׁת, עֲמִיתְךָלֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְזָרַע: לְטָמְאָה-בָהּ. יח,כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'. יח,כב וְאֶת-זָכָרלֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: תּוֹעֵבָה, הִוא. יח,כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּתֶּבֶל הוּא. יח,כד אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה: כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. יח,כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. יח,כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כ,א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כ,ב וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ, יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. כב,יז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כב,יח דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל-נִדְרֵיהֶם וּלְכָל-נִדְבוֹתָם, אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַה', לְעֹלָה. כב,יט לִרְצֹנְכֶם: תָּמִים זָכָרבַּבָּקָר, בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים. כב,כ כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם. כד,טז וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה: כַּגֵּר, כָּאֶזְרָחבְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת. כה,לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְוְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. כה,לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. ספר במדבר ט,ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ט,י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. ט,יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִםיַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. ט,יב לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. ט,יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַחוְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: כִּי קָרְבַּן ה', לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹחֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא. ט,יד וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַה'כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה: חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ. טו,י וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ, חֲצִי הַהִיןאִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ, לַה'. טו,יא כָּכָה יֵעָשֶׂה, לַשּׁוֹר הָאֶחָד, אוֹ, לָאַיִל הָאֶחָד; אוֹ-לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים, אוֹ בָעִזִּים. טו,יב כַּמִּסְפָּר, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּכָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד, כְּמִסְפָּרָם. טו,יג כָּל-הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה-כָּכָה, אֶת-אֵלֶּה, לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ, לַה'. טו,יד וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר-בְּתוֹכְכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ, לַה'כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, כֵּן יַעֲשֶׂה. טו,טו הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. טו,טז תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם. טו,כז וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת, תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָהוְהִקְרִיבָה עֵז בַּת-שְׁנָתָהּ, לְחַטָּאת. טו,כח וְכִפֶּר הַכֹּהֵן, עַל-הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָהלִפְנֵי ה': לְכַפֵּר עָלָיו, וְנִסְלַח לוֹ. טו,כט הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָםתּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. טו,ל וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה, מִן-הָאֶזְרָח וּמִן-הַגֵּראֶת-ה', הוּא מְגַדֵּף; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. טו,לא כִּי דְבַר-ה' בָּזָה, וְאֶת-מִצְוָתוֹ הֵפַר; הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲוֹנָה בָהּ. לה,יד אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה. לה,טו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם, תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, לְמִקְלָטלָנוּס שָׁמָּה, כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. ספר דברים יד,כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִיכִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. לא,יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָלְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. *** על הסתירה בדין המעשר. המעשר לישראל חוץ מהשנה השלישית. המעשר לכהן. המעשר ללוי. (דברים לעומת ויקרא ולעומת במדבר) כתב שספר ויקרא עוסק במעשר שני, וספר דברים אינו מכחיש את קיומו של מעשר ראשון ללוי, והמעשר שבו נקרא מעשר שני. אולם כבר ביארנו באריכות (בעקבות יחזקאל קויפמן), שספר ויקרא עוסק במעשר לכהן, כל הפרשה שם עוסקת בכהן, ולא במעשר שני כדבריו, אין בפרשה שם שום דבר הנאכל לישראל, היא נכתבה בספר ויקרא, ספר תורת הכהנים, ואף המעשר שבה לכהן. וגם מה שכתב, כאילו מפרישים, עוד מעשר, ועוד מעשר, עשירית ללוי, ואח"כ עשירית לבעלים בירושלים, זה אינו משמעות הכתוב, ואילו חויבו להפריש כמה עשיריות היינו מוצאים זאת במקום אחד, בספר אחד, פסוק אחרי פסוק, אבל לחבר חיוב הפרשת מעשר מכמה מקורות, זה אינו כוונת הכותב, ובפרט שידענו שיש הבדלים בין המקורות. *** סוף דבר לאחר כל דברי רד"צ הופמן, ועומק עיונו בתורה, נשארו בידינו 5 סתירות בחוקי התורה, חזקות כראי מוצקות, והסתירות מלמדות על המגמות היחודיות שיש בכל ספר. 1- הבכור לכהן, הבכור לישראל. (במדבר לעומת דברים) 2- עבד יוצא בשש והנרצע עובד לעולם, עבד יוצא ביובל ואינו יכול להירצע. (שמות ודברים לעומת ויקרא) 3- אכילת טרפה ונבילה אסורה לכולם כי כולם קדושים, אכילת נבלה אסורה רק לכהנים כי רק הם קדושים. (שמות ודברים לעומת ויקרא) 4- הגר כאזרח לכל המצוות, הגר כאזרח חוץ מאכילת נבלה. (שמות ויקרא ובמדבר לעומת דברים) 5- המעשר ללוי, המעשר לישראל ויאכלנו בירושלים. (במדבר לעומת דברים) בכל מה שכתבנו, לא נגענו בסתירות של התיאורים ההיסטורים, כי רבים הם, וכוחם רב להצביע על המגילות שמהם חוברה התורה.
 |
|
|
