פתרון חידת חיבור התורה

להשערת מקס בזמן התורה (=?) לא כתבו  רק על אבנים 

הבעיות
 
1  "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים והיתה עמו וקרא בו" ספר התורה שכותב המלך כולל כמה פרשיות  לפחות ולא סביר לכתוב כל כך הרבה על אבנים

וכן את כל זה משה כתב וכנ"ל.

2  כתיבה על אבנים היא מן הסתם חקיקה ואם הכהן חקק את האלות בספר האבן איך הוא מוחהו אל המים

3  לא סביר לגרש אשה עם אבן כדי לחקוק פרטים מינימליים צריך הרבה עבודה ואומנות 

4  בלשון המאוחרת לפחות בזמן שעדיין היתה כתיבה על אבן (גם), ספר אינו אבן ונגולו כספר השמים ש"מ שספר הוא דבר הנגלל (ולכן גם נקרא גליון) וברוך היה צריך לקשור אבן אל הספר שכתב בדיו כדי שיטבע בנהר פרת ש"מ שהספר עצמו לא היה אבן. ועוד. וספר המקנה שמר בכלי חרש ג"כ לא נראה שהוא אבן).

ועוד נראה (השערה)  שלשון ספר על שם 'ספ' (סוף) שם הצמח (הגומא) שממנו עושים את הפפירוס (סוף + פפיר + ספר)

תוקן על ידי בערולאאדע ב- 02/10/2014 02:24:35

למה שבר משה את הלוחות ? אמורים חז"ל שבביטול ברית\הסכם היו שוברים את הלוחות כמו שהיום בביטול הסכם קורעים את הניר.
כלומר ברור היה לחז"ל שהסכמים ובריתות נכתבו על אבנים וחרסים וכדומה וביטולם היא שבירתם.

לגבי שאר השאלות שלך, ראה בעמוד הקודם 18 בתגובה האחרון שלי בעמוד.

אגב: לא כל חריטה באבן היא אמנות במיוחד חריטה בסיד רטוב שרק אחר כך מתקשה ועוד כתב של קווים כמו כתב העברי.

לגבי זמן ירמיהו ויחזקאל: כבר מוזכר המקצוע "סופר" שזה אומר שכתבו כבר עם דיו.

תוקן על ידי maxmen ב- 02/10/2014 02:41:01

בכל אופן זה לא השערה שלי זה פשוט הסוד שנים עשר של האבן עזרא.

דרום חוקר,

מבקש אני להתיחס למכלול הסתירות שנותרו לך, ואשמח לקבל חוות דעתך, תודה.

1-             שני תיאורי בריאה. יש שני תיאורים של הבריאה, פרק א בבראשית, תיאור הבריאה בצורה אובייקטיבית רשמית וקצרה, ואילו פרק ב תיאור הבריאה בצורה זורמת בתוספת מילות התפעלות, כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, כי טוב העץ למאכל, כי לא המטיר. בבראשית א נאמר שהעצים נבראו ביום השלישי והאדם ביום השישי, ואילו בפרק ב נאמר שקודם נברא האדם ואח"כ הצמחים. כמו כן בפרק א נאמר שקודם נבראו בעלי החיים ואח"כ האדם, ואילו בפרק ב נאמר שקודם נברא האדם ואח"כ בעלי החיים. כל תיאור מתיאורי הבריאה נכתב בשם ה' שונה, נמצא שיש לפנינו שתי מגילות המתארות את בריאת העולם.

אשר לעניין מד(י)נים וישמעאלים, מצאנו שהמדיינים נקראים ישמעאלים 'כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם' (שופטים ח,כד) ישמעאלים הוא כינוי לכל העמים השמיים שנדדו בספר המדבר בעת העתיקה.

לו חכמו

בעקבות דבריך, נעיין שוב בנושאים שכתבנו שיש בהם סתירה. נשתדל להצמד לפשט הכתוב, מבלי לאנוס אותו או לפתותו. בכל מקום שיבוא סימון אדום הכוונה שיש סתירה, בכל מקום שיבוא סימון ירוק הכוונה שאין סתירה.

1-      פרשת הבריאה. על נושא זה כתבת, שפרק ב בא לתאר בעיקר את מאורעות האדם והתפתחותו. מה שנאמר וכל שיח השדה, ביאורו שיחי המאכל כגון חיטים ושעורים, אבל שאר שיחים וצמחים כבר גדלו. וכן תיאור גן עדן, אינו תיאור של בריאת העצים אלא של ארגון וטיפול ביצירת גן זה לצורך האדם. גם מה שתיארה הפרשה בבעלי חיים, עיקרו הבאתם אלא האדם ולא יצירתם, כי כבר נבראו קודם. גם מה שתיארה הפרשה את יצירת האישה מהצלע, הוא פירוט על הכלל שנזכר בפרק א זכר ונקיבה בראם, כיצד זכר ונקיבה בראם, מהצלע. (סגננתי את דבריך כפי הבנתי, שיתרצו את השאלות הקיימות בפרשה)

מה שכתבת על הצמחים, פשוטו של מקרא שלא היו כלל שיחים ועשבים, וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: כי בלי גשם כלום לא גדל, ובלי אדם העובד אין ביכולתם לצמוח. וכי לפי פירושך נאמר בפרק ב, צמחי מאכל לא צמחו כי אין גשם, ואילו שאר צמחים צמחו בלי גשם!!!

קסוטו ביאר כעין מה שאמרו חז"ל, שעמדו בפתח הקרקע וביצבצו ויצאו ברדת הגשם. אולם מחבר פרק א כתב, שיצאו וצמחו, וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: ומן הסתם לשיטתו ה' כבר המטיר גשם, או שלשיטתו יצאו וצמחו ללא גשם, והארץ היתה לחה מעצמה, וכך בראה ה'. ה' תיקן את המזון ואח"כ יצר את האדם, נמצא שיש סתירה בין הפרקים.

בנוגע לבעלי חיים, קסוטו הביא 2 פירושים, ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ביאורו, וכבר יצר ה' את בעלי החיים, או שיצר בעלי חיים מיוחדים להביאם אל האדם לגן עדן. פירוש ראשון הוא כדבריך אבל הוא מוציא את משמעות הפסוק, האומר שה' יצר עכשיו. פירוש שני הוא תמוה כאילו היתה יצירה מיוחדת לגן עדן. בין כך ובין כך, אילו לא התכוון הכתוב שכעת יצר ה' את בעלי החיים, היה עליו להשמיט זאת, וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא ה' אֱלֹהִים כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. מדוע נכתב כאן ויצר ה' וכו'???

בנוגע ליצירת האישה, בפרק א נאמר זכר ונקיבה בראם, לא במעשה פלא, ולא במעשה תרדמה, אלא יצירה ממש, וכך אירעו הדברים במציאות. בפרק ב הובאה אגדת פלאים, האישה היא צלע שהפך לאדם. סתירה גדולה יש כאן בין השכל לאגדה!

2-      פרשת המבול. בפרשה זו כתבת כי פירוש רש"י מיישב את הפרשה כראוי, ואכן אתה מסכים שיש בפרשה כפילויות, אבל הם מכוונות. 40 יום גשם+150 יום התגברות המים. זכר ונקיבה באו לבדם+7 טהורים שהביא נח. חלק מהתיאורים בשם הויה וחלק בשם אלהים.

כפי הנראה מהעיון בפרשת המבול, היא כוללת בתוכה 2 תיאורים.

תיאור בשם הויה, המספר שהכניס נח אל התיבה 7 מכל בע"ח טהור, המבול היה 40 יום של ירידת גשם, ובסיום הארבעים יום שולח נח את העורב והיונה, ולאחר מכן מקריב קרבן, וה' מריח את ריח הניחוח של הקרבן ומבטיח לא להביא עוד מבול.

תיאור בשם אלהים, המספר שהכניס נח אל התיבה 2 מכל בע"ח, המבול היה 150 יום מהתגברות המים, המבול התחיל ב-17 לחודש 2. צא וחשב 150 יום של התגברות המים, הגענו ל-17 לחודש 7. סה"כ 5 חודשים של 30 יום, ומיד בתום 150 יום נחה התיבה על הרי אררט. ב-10 לחודש 10 נראו ראשי ההרים. ב-1 לחודש 1 בשנה שלאחר מכן, נעלמו המים מהארץ, אבל הקרקע עדין היתה בוצית. ב-27 לחודש 2 בשנה שלאחר מכן, יבשה הארץ לגמרי, מתחילת המבול עד לתאריך זה עברה שנה ו-10 ימים, כלומר שנת חמה מלאה. נוח יצא מהתיבה, ה' הבטיחו שלא יהיה עוד מבול אף ללא הקרבת קרבן, ונתן לו את הקשת כאות ברית.

כפי שראינו, אם מתייחסים לכל תיאור בפני עצמו, מובנים התאריכים, 17 לחודש 2, 17 לחודש 7, 10 לחודש 10, 1 לחודש 1, 27 לחודש 2. המבול היה 150 יום של התגברות המים, כל חודש הוא 30 יום, סה"כ, מ-17 לחודש 2 עד 17 לחודש 7 היה המבול. אולם אם מחברים את התיאורים, חשבון החודשים משתבש, אם צריך להוסיף עוד 40 יום, אז יש לנו 150+40=190 יום, ואז נגיע לסיום המבול בתאריך 27 לחודש 9. ולא יובנו תאריכי התורה, וזה מה שאירע לפירוש רש"י, ולפיכך נדחק, שהחודש ה- 7 נמנה מהפסקת הגשם ולא מתחילת השנה. ואילו החודש ה-10 הוא מהתחלת הגשם. גם את שאר התאריכים פירש כראוי, והתאריך של החודש ה-7 השתבש בחשבונו, כי היה צריך לחבר 150+40.

אמנם כבר הבחינו בכך המפרשים, והרמב"ן כתב, 150 יום שבכללם 40 יום ירידת הגשם, וכך פירש קסוטו, אולם מפרשים אלה מתעלמים מפשט הפסוק, וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: ... וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם: ... וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: משתמע מהפסוקים שירד גשם 40 יום, והתגברו המים 150 יום, וגם ידידנו "לו חכמו" השיח לפי תומו, בסיום ירידת הגשם 40 יום, עולות שרשרת של לוחות טקטוניים ומאגרי מים תת קרקעיים שמתפרצים. נמצא שחודשי הפרשה מוכיחים בצורה מוחלטת, אין כאן 40 יום ירידת גשם+150 התגברות מים, אלא רק 150 יום התגברות המים.

בנוסף, אם נבודד כל תיאור בפני עצמו, כשנאמר וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, ביאורו, כשהסתיים הגשם לרדת בסוף 40 יום נח שלח את העורב. אולם אם נחבר את 2 תיאורי המבול, נוכרח לפרש שכבר עבר 150 יום, בנוסף ל-40 יום ירידת הגשם, ואז המתין נח 40 יום והחליט לשלוח את העורב. נמצא שהדקדוק בהפרדת המקורות לפי שם ה' מלמד שאין כאן המתנה ללא מעש 40 יום, ואילו החיבור של שמות ה' לסיפור אחד ללא הבחנה, יוצר כאן המתנה של 40 יום ללא בסיס. ואז ישאל השואל, שהחלטתו של נח לשלוח את העורב בסוף 40 יום לא מובנת, ולמה לא הספיק לו להמתין חודש, 30 יום, או שימתין חודשיים, מה גרם לו להמתין 40 יום בדיוק, וכאמור, לפי תיאור מגילת הויה, לא מדובר בהמתנה, אלא מיד בסיום 40 יום של ירידת הגשם שלח את העורב, ועל זה נאמר ויהי מקץ 40 יום, מדובר בהמשך תיאור ירידת הגשם 40 יום, ולא בהמתנה ללא מעש אחר סיום המבול.

כל מה שכתבנו הוא עומק פשוטו של מקרא, אין לי עניין לשכנע, אבל מי שירצה לדקדק בפשט, יגלה שמה שכתבנו ברור ומוכח.

3-      שני תיאורים ליציאת אברהם. בסוגיה זו צריך להקדים ולבאר את הפסוקים, ולהצביע על הקושי הקיים בהם, ואז נדון האם יש בהם סתירה.

בפרק יא נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: ... וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: פטושם של פסוקים אלה, אברהם נחור והרן נולדו באור כשדים, אור כשדים היתה מולדתם, ביאור הביטוי ארץ מולדתו הארץ בה נולד וכך משתמע מפירוש הרמב"ן (יא,כח), תרח יצא מיוזמתו מאור כשדים ולקח את אברהם עמו, אבל ציווי ה' על כך לא שמענו.

בפרק יב נאמר: (א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: ... (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: פשוטם של פסוקים אלה כולל בתוכו קושי, בפסוק ד נאמר שיצאו מחרן, משתמע מכך, הציווי בפסוק א נאמר בחרן, אלא שאז יקשה מפרק יא, אברהם נולד באור כשדים ולא בחרן!!!

בפרק טו בברית בין הבתרים נאמר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: פשוטו של פסוק, מה שאמר ה' לאברהם שהוא הוציאו מאור כשדים, מלמדנו שהציווי לך לך, לא נאמר בחרן, אלא באור כשדים, ולפי זה נבין את מה שנאמר בפרק יב, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אור כשדים היתה מולדתו של אברהם, וה' ציווהו לצאת ממולדתו.

נמצא שבכדי להבין את הפסוקים בפרק יב, צריך לעיין בפרק טו, ואז נבין שהתורה לא רצתה להפריע לתיאור יציאתו של תרח בפרק יא שיצא מיוזמתו, אלא כתבה תיאור של יציאת תרח ללא ציווי ה', ובפרק יב כתבה את ציווי ה' לאברהם שכבר היה באור כשדים, והציווי במקומו בתחילת פרק יב בחרן אינו מובן, ופרק טו הוא שלימדנו לפתור תעלומה זו, ולהבין את פסוקי התורה כראוי.

[מה שכתבנו הוא על פי ביאור ראב"ע. לעומת זאת, קסוטו ודעת מקרא ביארו, ומולדתך, מקום שבו נמצאים בני המשפחה. הם ערבבו בין פסוקים בהם מולדתך משמעו בני משפחתך, לבין פסוקים בהם מולדתך משמעו ארץ הלידה שלך. וראה יא,כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. אברהם נחור והרן נולדו באור כשדים, ואח"כ נאמר, וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: כולם אור כשדים היתה מולדתם, ויצאו משם. וכך משתמע מפירוש הרמב"ן (יא,כח), שארץ מולדתו משמעו מקום שבו נולד, וזה משמעות ביטוי זה כאן, שלא כביאור קסוטו ודעת מקרא. והרמב"ן ביאר, אברם ונחור נולדו בחרן, הרן נולד באור כשדים, ומה שנאמר בארץ מולדתו, רק על הרן נאמר, אבל אברהם נולד בחרן].

מבקרי המקרא ראו בפסוקים סתירה, בפרק יא נאמר שאברהם יצא מיוזמתו, בפרק יב טו נאמר שאברהם יצא מחמת ציווי ה'. אולם אחר העיון נראה שאין כאן סתירה, עצם העובדה שלא רצתה התורה לעמעם את יציאתו של תרח מאור כשדים מיוזמתו, עדין לא קובע שה' לא ציווה אז את אברהם לצאת משם, והראיה לכך, הפסוקים בפרק יב אינם מובנים (מה הביאור וממולדתך על חרן), מכאן שאין כאן העתקה משני מגילות סותרות, אלא משל וחידה הדורשים עיון תורני, ואז נבין שהתורה רומזת על ציווי שכבר היה באור כשדים. לא סתירה יש כאן אלא עיון תורני.

"לו חכמו", מה שכתבת < שלא התכוון ה' לצוות את אברהם על עזיבת מקום הולדתו, כי אברהם כבר עזב את מקום לידתו עם תרח, מיוזמתו של תרח, אלא ה' התכוון בדבריו, שיצא מחרן ויגיע לארץ ישראל > . ביאור זה קשה, מדוע ציווהו ה' לעזוב את מולדתו אם אינו נמצא בה? וכבר פתרנו את רמיזת התורה ע"י עיון בפרק טו, בעקבות ראב"ע.

4-      גבולות הארץ המובטחת. מנהר מצרים עד פרת (בראשית טו), או ארץ כנען בלבד (בראשית יז. במדבר לד).

נצטט פסוקים כדי שיובנו הדברים כראוי. בבראשית פרק י נאמר: (טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: (טז) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי: (יז) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי: (יח) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי: (יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע: היוצא מכך, גבול הכנעני הוא מצדון בצפון עד עזה בדרום, לאורך רצועת החוף, ובמזרח מסדום ועמורה בדרום ים המלח, עד לשע בצפון ים המלח. היוצא מכך, ארץ כנען בספר בראשית לא מגיעה בגבולתיה עד נהר פרת.

והנה בפרק טו בברית בין הבתרים, מבטיח ה' לאברהם. (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: (כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: (כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס הבטחה זו היתה בעקבות נצחון אברהם על מלכי הצפון, במלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה, ומשכבש אברהם את ארצות הצפון עד נהר פרת, הבטיחו ה' שארצות אלה יהיו נחלת זרעו.

ולעומת זאת, בפרק יז מבטיח ה' לזרע אברהם את ארץ כנען. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וכפי שראינו ארץ כנען אינה מגיעה עד נהר פרת. ואף בדברים פרק ז מבטיח ה' לישראל ארץ שבעת עממין, (א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: שלא כמו בבראשית שהבטיח ה' עשרה עממין. וראה עוד במדבר לד, ואף שם לא הגיעו הגבולות עד נהר פרת.

על כורחנו, יש סתירה בהבטחת ה', מהם גבולות הארץ המובטחת. אולם מכיון שהגבולות שנזכרו בבראשית טו הם הבטחה קדומה לאברהם בעקבות כיבושיו, אין כאן זיוף או העתקה ממקורות סותרים, אלא בתחילה ה' הבטיח לאברהם את גבולות הארץ בצורה מקסימלית, לאחר מכן הבטיחו את גבולות ארץ מגוריו, ארץ כנען, ואף בתקופת משה ראה ה' שאין צורך לכבוש חבלי ארץ מרובים שלא יוכלו לשלוט בהם, והבטיח לישראל ארץ שבעה עממין. למרות הסתירה שיש לפננו, אבל ה' הוא ששינה את הבטחתו ואת גבולות הארץ, ואם ירבו בני ישראל, ויצטרכו להרחיב את נחלתם, ההבטחה הקדומה עדין בתוקפה, ויקבלו את הבטחתו הקדומה של ה' לאברהם.

"לו חכמו" מה שכתבת < זה רק אומר שמדובר בשני סוגי גבולות שונים, בהתאם לעקרונות של כל בחינה, את ה'סתירה' המציאותית אפשר לתרץ בכל מיני דרכים, כמו כל סתירה בין הבחינות; אבל הדברים כתובים בצורה של סתירה מפורשת משום שכל בחינה מדגישה את מה שמתאים לה > אין דברים אלה נתפסים בשכלי, וכבר ביארנו בצורה פשוטה בעברית מדוברת של בני אדם, כיצד היו הבטחות ה' אודות גבולות הארץ, מבלי להכנס לבחינות והדגשות.

5-      לידת יצחק. ה' מיידע את אברהם להולדת בנו והוא צוחק (בראשית יז), המלאכים מיידעים את אברהם להולדת בנו ושרה צוחקת (בראשית יח).

"לו חכמו" ככל הנראה התכוונת בדבריך לבאר מדוע ה' כעס על שרה ולא כעס על אברהם. אסגנן זאת בצורה המובנת לי. אברהם צחק מפליאה, אבל כשאמר לו ה' שוב ושוב שיולד לו בן האמין, ולפיכך לא כעס עליו ה', ואילו שרה צחקה צחוק של זלזול, ולא האמינה כלל, ולפיכך כעס ה'.  

עצם העובדה שסיפור זהה מופיע פעמיים, הדבר מלמד שהוא הועתק משני מקורות בכתב, באחד כתוב שאברהם צחק, ובשני כתוב ששרה צחקה. סיפור אברהם בשם אלהים, סיפור שרה בשם הויה. כל הסממנים מראים על שני מקורות שונים, וזה מה שכתבנו. משה העתיק את שניהם, כי כפי שהסברנו הם אינם סותרים.

6-      נישואי עשיו. נשואי עשיו נזכרו שלש פעמים בספר בראשית ויש בין הפרשיות סתירה, הדבר מוכיח שיש לפנינו מגילות שונות שמהם הועתקו הדברים.

את הסתירות בפרשיות נישואי עשיו צבענו בירוק כבר בפעם הקודמת, והסברנו כדעת מקרא, וכתבנו שדרכם היתה לשנות שמות בתדירות, אלא שמכל סוגיה זו למדנו על העתקה ממקורות שונים, בחלק כתוב שם זה ובחלקם שם אחר, ולא ה' הוא שהקריא למשה את הסתירות, וכבר כתבנו זאת, ובדבריך לא הוספת שום פרט חדש.

7-      מכירת יוסף. המדנים מכרו את יוסף (בראשית לז), הישמעאלים מכרו את יוסף (בראשית לט).

בנושא זה כתבת דרוש וחידוש, ואנחנו מפרשים את הכתוב, ולא את מה שלא כתוב. אלה דבריך < בסיום הפרשה נאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים", ניכר שהתורה מייחסת את המכירה דוקא למדינים למרות שהיו רק מתווכים בין אחי יוסף למוכרים, זה בכדי לרמוז כי ה"מדנים" - המריבות, מכרו אותו למצרים. > וכאמור הם דרש ואין בהם שום הסבר.

להלן הפסוקים: בראשית פרק לז (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: ... (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה: ... (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים: פ בראשית פרק לט (א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:

בפרק לז,כה כז כח\2. ובפרק לט, א. נאמר שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים, והישמעאלים מכרו את יוסף לפוטיפר. ואילו בפרק לז,כח לו. נאמר שהמדנים גנבו את יוסף מהבור, ומכרוהו לפוטיפר, ודבר זה נרמז בפסוק אחר, בראשית פרק מ (טו) כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר: יוסף נגנב מארץ העברים.

על סתירה זו כתב רד"צ הופמן, המדנים גנבו את יוסף, כמו שנאמר כי גנב גונבתי, והם שמכרוהו לישמעאלים שהורידוהו למצרים, ומה נאמר והמדנים מכרו את יוסף אל מצרים, הכוונה מכרוהו בכנען אל הישמעאלים שהורידוהו למצרים. אבל פוטיפרע קנאו מהישמעאלים כאמור בפרק לט.

אולם תירוצו קשה, מקרא מלא דיבר הכתוב: לז,לו וְהַמְּדָנִיםמָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם: לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים. המדנים מכרו לפוטיפר, שלא כאמור בפרק לט, א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

אם המדנים גנבו את יוסף מהבור, ומכרוהו לישמעאלים, פסוק לו מיותר לחלוטין, כבר בפסוק כח נאמר שהישמעאלים הורידו את יוסף למצרים. ואם רצו לבאר כאן שפוטיפר קנאו, היה צריך לומר והישמעאלים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר. סתירה יש כאן, תירוץ אין כאן.

8-      חלום יעקב בשם אלהים ובשם הויה (בראשית כח).

בפרשה זו רד"צ הופמן התעלם לגמרי משינוי שם הויה אלהים, ואנו צעדנו בעקבות הרב ברויאר, וביארנו היטב את שינוי שמות ה', ואת שני סיפורי החלום הרמוזים בפרשה. וכבר ביארנו כי מחקרו של רד"צ הופמן לוקה בחסר ביחס לשינוי שמות ה', ועדין לא בא לחקר תופעה זו בספר בראשית.

"לו חכמו" מנושא זה התעלמת, והוא חביב עלי, אז הזכרתיו שוב. וידועה השאלה, בראשית פרק כח (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: לעומת: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: ה' הבטיחו, ויעקב מפחד. והתשובה: יש כאן 2 תיאורי חלום, בשם הויה ובשם אלהים, כאשר תחזנה עיני המעיין.

9-      עד מתי אכלו את המן. בנושא זה שאלת על סתירה בין התורה לבין ספר יהושע, בתורה כתוב שאכלו את המן עד בואם לקצה ארץ כנען, כלומר עד בואם לערבות מואב, ואילו בספר יהושע נאמר שאכלו את המן עד שנכנסו לארץ. ותירצת, שבערבות מואב פסק רוב המן, ועדין ירד קצת, ובכניסתם לארץ ממחרת הפסח פסק לגמרי.

אכן מסתברים דבריך, והתורה מתייחסת לרוב בני ישראל, והם אכלו את המן עד בואם לערבות מואב, אבל מקצתם המשיכו לאכול מן, ובספר יהושע הובא התיאור ההיותר מפורט, ורק ממחרת הפסח פסק המן לגמרי. ולפי זה אין מכאן ראיה שנכתב אחרי מות משה.

10-   כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. בנושא זה שאלנו, שארץ כנען היא ארץ ירושתו של ישראל, ולא עבר הירדן המזרחי, ואם הפסוק מתאר שכבשו את ארץ ירושתם, הוא מאוחר והוא מכיר את כיבוש הארץ. ועל כך כתבת < שהכוונה על כיבוש סיחון ועוג >. אולם שאלנו על תירוץ זה, ארצות סיחון ועוג אינם ארץ ירושתם של ישראל, וכבשום בדיעבד, בגלל שיצאו להלחם בהם. שאלה יש, תשובה אין.

11-   עד היום הזה בכיבושי יאיר בן מנשה. בנושא זה אחזת בשיטת תלמיד רס"ג שנכבשו הרבה זמן קודם יציאת מצרים, וכבר ביארנו היטב, שיאיר בן מנשה, לא היה בן מנשה, ולא נכדו אלא נכד נכדו, דור חמישי ממנשה, וגם הוכחנו זאת מפסוקי ספר יהושע וספר דברי הימים, ולפי זה זמנו הוא זמן משה, וחזרה השאלה איך ניתן לכתוב עליו ביטוי עד היום הזה. לא ניתן להעלם מכל התנ"ך, רק בגלל הרצון לתרץ.

חוות יאיר

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=14&topic_id=3060403&forum_id=1364#r_4

יאיר, בדברי הימים יוחס לחצרון משבט יהודה, ולשבט מנשה, וכפי שביארנו, והיה לו 23 ערים, ועם העיר קנת ובנותיה, יהיה בידינו סה"כ 60 עיר, ולבסוף כבשום גשור וארם. והנה בספר יהושע מסופר על חוות יאיר בבשן 60 עיר, שמסר משה לבני מנשה. [60 עיר בדברי הימים- 60 עיר בספר יהושע]. מכאן שאותו יאיר שמסופר עליו בספר דברי הימים שהוא משבט יהודה ומנשה, הוא יאיר המפורסם שכבש את הערים, ועל שמו נקראו חוות יאיר בתקופת משה, והוא יאיר המפורסם שקיבל בנחלה את הערים בתקופת משה כמו שנאמר בספר יהושע. הפסוקים מלמדים זה על זה, ואי אפשר להתעלם מהם, ולהמציא היסטוריה כרצוננו.

12-   ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. על נושא זה כתבת שהוא נבואה. ועוד כתבת שהוא מעמיד את משה מול נביאי זמנו האחרים, ואין מכאן הוכחה שנכתב בזמן מאוחר.

בכדי שהנושא יובן, צריך לכתוב פסוקים שלמים. דברים פרק לד (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ... (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:

בפסוק ו נאמר שלא ידע איש את קבורת משה עד היום הזה, משתמע מביטוי זה שכבר עבר פרק זמן, ועדין אף אחד לא יודע את מקום קבורתו. לאחר מכן נאמר, ולא קם נביא עוד כמשה, פסוק זה מתפרש על פי מקומו, ועד היום הזה, עדין לא קם נביא כמשה, מכאן שיש כאן תיאור מאוחר, והוא אינו שייך לתקופת משה, אלא לסוף ימי יהושע, ואז יובנו הדברים כראוי.

סוף דבר

הסתירות המועטות שיש בתורה הם בספר בראשית, כי ספר זה הועתק ממגילות. ואף בחוקי התורה יש 3 סתירות, כי השתנה החוק בעקבות המצב, וחוקי התורה מתאימים לזמן, ואינם חוקים מקובעים ללא טעם.

מקסמן, על כל טענותי, ענית באיזה כמה מסורות ללא מקור ברור. זאת אומרת שחיברת אחד ועוד אחד ועוד אחד, לדבריך יש מסורה שעזרא החליף את הכתב של התורה, איפה המסורה הזו? שעזרא היה נותן את התורה, בזה טמון הידיעה שמשה נתן את התורה, ובכך שהתורה ניתנה מגילות זה לא שקר קדוש אלא אמונה קדושה אצלך, רק השקר הוא שמשה כתב את התורה. 
והאבן עזרא , גם שנטה מחמת הסגנון לומר שהיו כמה פסוקים שהוסיף יהושוע, לא הסכים בשום פנים עם האגדה שבזמן מלכי ישראל נכתבה התורה. ודברים אלה על יהושוע מבוססים על מסורת חז"ל. אז אם מסורת חז"ל היא שקר קדוש,  עדיף להיות בצד השקר, מאשר לנסות להחליט מי כתב את התורה על ידי דקדוקי סגנון שפנים רבות יש להם.