דרום חוקר,
אנסה להבהיר יותר, להוסיף ואף לתקן שגיאות.
1- פרשת הבריאה. על נושא זה כתבת, שפרק ב בא לתאר בעיקר את מאורעות האדם והתפתחותו. מה שנאמר וכל שיח השדה, ביאורו שיחי המאכל כגון חיטים ושעורים, אבל שאר שיחים וצמחים כבר גדלו. וכן תיאור גן עדן, אינו תיאור של בריאת העצים אלא של ארגון וטיפול ביצירת גן זה לצורך האדם. גם מה שתיארה הפרשה בבעלי חיים, עיקרו הבאתם אלא האדם ולא יצירתם, כי כבר נבראו קודם. גם מה שתיארה הפרשה את יצירת האישה מהצלע, הוא פירוט על הכלל שנזכר בפרק א זכר ונקיבה בראם, כיצד זכר ונקיבה בראם, מהצלע. (סגננתי את דבריך כפי הבנתי, שיתרצו את השאלות הקיימות בפרשה)
הרבה מן המשותף ישנו בין שני הפרשיות ניתן להצביע על מורכבויות הרמוניות המאפיינות את שני הפרשיות, קאסוטו בפירושו לבראשית עמ' 6 מונה 12 שביעיות בפרשת הבריאה. ובעמ' 61 שביעיות בפרשת הבריאה השניה, מומלץ לעיין שם.
כמו"כ בעמ' 128 מראה קאסוטו סנכרון מדהים בין שני הפרשיות: "המלים ארץ, שדה, אדמה, באות בהיקפן הכללי של שתי הפרשיות על מעשה גן עדן ועל מעשה (פרקים ב' – ד') מספר פעמים מתאים לשיטה זו: ארץ שבע פעמים; שדה שבע פעמים; אדמה י"ד פעמים, פעמיים שבע. וכן המלים גן, עדן, קדם, באות ביחד בשני הפרשיות כ"א פעמים, שלוש פעמים שבע. השמות האלוהיים (ה', אלוהים, ה' אלוהים) באים בשתי הפרשיות יחד ל"ה פעמים, חמש פעמים שבע, בדיוק כמספר הפעמים שבא שם אלוהים במעשה בראשית. בסה"כ השמות האלהיים בשלוש הפרשיות הם שבעים.."
אחרי מציאות שכאלה קשה ליחס לשני מקורות יהיו אשר יהיו.
מה שכתבת על הצמחים, פשוטו של מקרא שלא היו כלל שיחים ועשבים, וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: כי בלי גשם כלום לא גדל, ובלי אדם העובד אין ביכולתם לצמוח. וכי לפי פירושך נאמר בפרק ב, צמחי מאכל לא צמחו כי אין גשם, ואילו שאר צמחים צמחו בלי גשם!!!
בהנחה הסבירה שפרק ב' מדבר על ראשית הציוויליזציה האנושית, הרי הצמחים יכולים לעלות כנושא רק בהקשר האדם והתועלת שהאדם יכול להפיק ממנה, לכן לא פלא שהכתוב מרחיב את הנימוק ל: וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה מה שמסייע להבנת הכתובים כי אזכור הצמחים שבפרשה זו לא מכוונת להופעת האורגניזם, אלא להופעת הצמחי מאכל שאמורים לשמש את האדם, ובדרך כלל האדם הוא זה שאחראי לטיפוחם, ולכן גם אם בפרק א' מוזכר הופעת האורגניזם אין לזה כל קשר לצמחים שהאדם ניזון מהם – לזה בדרך כלל נדרש לעבד את האדמה – ולכן רק האדם אחראי לזה. וע"כ יש לקרוא את הכתוב: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כאומר שעדיין לא היה אוכל ומזונות בארץ, לזה ההנחה הסבירה שכל פרק ב' נסוב סביב האדם מביאה אותנו – שגם אזכור הצמחים באות לאדם כמושא, ולכן הכוונה לצמחים שקשורים לאדם, ואכן בפרק א' המדבר על הופעת האורגניזם כאמור, לנימוקי הגשם והאדם לא אמור להיות השלכות, משום שהפרק מדבר על הופעה חד פעמית ואולי אף מצומצמת באופן שלא ניתן לחיות מזה, זהו בריאה שלא נצרכה לגשם, ולכן גם אינה מחזורית ומתפתחת, וללא עזרת הגשם והאדם זה יהיה חסר משמעות לראשית הצוויליזציה.
אנסה להציג אופן נוסף מקורי יותר – לא ראיתי מקורות אחרים שפי' כן.
הנה הכתוב אודות הצמחים בפ' ב' תמוה מכמה פנים;
הכתוב לא מציין מתי בכ"ז הופיע לראשונה ירידת הגשמים שבעקבותיהם נולדו הצמחים, וגבי האדם הכתוב מיד מציין את יצירתו, אלא שאין בזה עדיין מענה לצמחים הצריכים בעיקר לגשמים. כמו"כ לא מצויין הופעת הצמחים, וברור שבנטיעת הצמחים בגן עדן הכוונה רק לאילנות המותאמות לאופיו של הגן, ואין בזה כדי לגלות על ההופעה הכללית של הצמחים על פני האדמה.
תחילה יש להתבונן במהלך הפסוקים:
(ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יקוק אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה
(ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה
(ז) וייצר יקוק אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה:
ייתכן שהפסוקים ו'-ז' משמשים כמענה לפס' ה', אם נפרש "אד יעלה מן הארץ והשקה" כהסבר לתהליך ירידת הגשמים, הרי שהכתוב בא לומר שבתחילה לא היו צמחים בעקבות העדר ירידת גשמים, הרי שלאחמ"כ מיד ירד ע"י שאד יעלה מן הארץ.. לפי"ז ניתן לומר ש"וכל שיח השדה" מכוון לכלל הצמחים שמקביל לפרק א', אלא שירידת הגשמים קדמה להופעת האדם וממילא גם הצמחים קדמו לו, תחילה ירד גשם שהתחיל כבר להצמיח את עשב השדה – ולאחמ"כ פס' ז' מספר על הופעת האדם שהוא כבר ישלים את ויוסיף ע"י עבודת האדמה לצמחים ראויים יותר שיכולו אף לשמש אותו ויצמחו בזכותו באזורי המחיה שלו.
בנוגע לבעלי חיים, קסוטו הביא 2 פירושים, ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ביאורו, וכבר יצר ה' את בעלי החיים, או שיצר בעלי חיים מיוחדים להביאם אל האדם לגן עדן. פירוש ראשון הוא כדבריך אבל הוא מוציא את משמעות הפסוק, האומר שה' יצר עכשיו. פירוש שני הוא תמוה כאילו היתה יצירה מיוחדת לגן עדן. בין כך ובין כך, אילו לא התכוון הכתוב שכעת יצר ה' את בעלי החיים, היה עליו להשמיט זאת, וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא ה' אֱלֹהִים כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. מדוע נכתב כאן ויצר ה' וכו'???
כלל לא היה כוונתי לומר ש"ויצר" זה מלשון עבר, אלא שהיה יצירה מיוחדת למען האדם שחי לו בבועה נפרדת בגן עדן, והבע"ח לא היו בסביבתו – וכדי להפיג את שיעמומו ובדידותו יצר ה' גירסא לגן עדן, לא היה ניתן לייבא מבחוץ משום שזה נצרך לכלל הארץ. כעי"ז גם נעשה לצמחים שה' נטע בגן עצים מיוחדים לצורך הגן, מה שמאשש את הסבירות שכך נעשה גם בהקשר הבע"ח. כאמור מעתה מובן שביצירה של פרק ב' לא מוזכר "בהמה" ביצירה אלא בקריאת השמות, משום שבהמות נועדו למרעה והיו מצויים אצל האדם (לא התיחסת לפרט זה).
בנוגע ליצירת האישה, בפרק א נאמר זכר ונקיבה בראם, לא במעשה פלא, ולא במעשה תרדמה, אלא יצירה ממש, וכך אירעו הדברים במציאות. בפרק ב הובאה אגדת פלאים, האישה היא צלע שהפך לאדם. סתירה גדולה יש כאן בין השכל לאגדה!
כלל הוא שפרק א' כלל לא מתאר את הליך הבריאה, ותולה הכל במאמרותיו של ה', פ"א מציג הכל כבריאה באופן כללי, ולא נכנס לפרטים – כך הוא עקבי עם זה, רק פרק ב' מתאר בפירוט איך נברא, ולא רק תיאור יבש, ולכן זה לא מוכיח דבר, אדרבה זה גוף הטענה שפרק א' הוא כלל ופרק ב' בין השאר פרט.
2- פרשת המבול. בפרשה זו כתבת כי פירוש רש"י מיישב את הפרשה כראוי, ואכן אתה מסכים שיש בפרשה כפילויות, אבל הם מכוונות. 40 יום גשם+150 יום התגברות המים. זכר ונקיבה באו לבדם+7 טהורים שהביא נח. חלק מהתיאורים בשם הויה וחלק בשם אלהים.
גם כאן אביא מדברי קאסוטו על ההרמוניה הטמונה בפרשת המבול:
"מספר שבע.. נזכר במפורש בכתוב כמה פעמים: פרקי זמן של שבעה ימים (ז', ד', י' ; ח', י', י"ב). ושבעה זוגות של בהמה טהורה ושל עוף השמים (ז, ב-ג) ואם נבוא למנות את מספר הדיבוריים האלוהיים אל נח נמצא שהם דווקא שבעה (ו', י"ג; ז', א'; ח', ט"ו; א', ח', י"ב, י"ז). וכן בפיסקה השנייה, על עניין עשיית התיבה, בא השורש עשה שבע פעמים ; בפסקות ג – ה על עניים הביאה אל התבה בא השורש בא שבע פעמים ; הפועל שחת.. בא בין הכל שבע פעמים ; ..על עניין הברית בא המילה ברית שבע פעמים.. מים כ"א פעמים, שבע כפול 3 ; המילה בשר י"ד פעמים, שבע כפול 2 ; ושמו של נח.. נמצא בכל הסדר ל"ה פעמים שבע כפול 5.." (מנח עד אברהם עמ' 21) ע"ש עוד.
כל הפרטים האלה, הנראים בבירור במבנה האדריכלי של הפרשה, והיוצרים בתוכה הרמוניה משוכללת, אינם דבר שבמקרה, וניתן לומר אפי' שמבנה זה חזק ותקיף יותר מכל השאלות הלכאו' מפלגות שעולות בפרשה, אם בכל זאת נרצה להתכחש להרמוניה הנ"ל, נצטרך כמובן לנמק מודוע בכ"ז הנ"ל לא נחשב להרמוניה.
אם מתייחסים לכל תיאור בפני עצמו, מובנים התאריכים, 17 לחודש 2, 17 לחודש 7, 10 לחודש 10, 1 לחודש 1, 27 לחודש 2. המבול היה 150 יום של התגברות המים, כל חודש הוא 30 יום, סה"כ, מ-17 לחודש 2 עד 17 לחודש 7 היה המבול. אולם אם מחברים את התיאורים, חשבון החודשים משתבש, אם צריך להוסיף עוד 40 יום, אז יש לנו 150+40=190 יום, ואז נגיע לסיום המבול בתאריך 27 לחודש 9. ולא יובנו תאריכי התורה, וזה מה שאירע לפירוש רש"י, ולפיכך נדחק, שהחודש ה- 7 נמנה מהפסקת הגשם ולא מתחילת השנה. ואילו החודש ה-10 הוא מהתחלת הגשם. גם את שאר התאריכים פירש כראוי, והתאריך של החודש ה-7 השתבש בחשבונו, כי היה צריך לחבר 150+40.
אמנם כבר הבחינו בכך המפרשים, והרמב"ן כתב, 150 יום שבכללם 40 יום ירידת הגשם, וכך פירש קסוטו, אולם מפרשים אלה מתעלמים מפשט הפסוק, וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: ... וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם: ... וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: משתמע מהפסוקים שירד גשם 40 יום, והתגברו המים 150 יום, וגם ידידנו "לו חכמו" השיח לפי תומו, בסיום ירידת הגשם 40 יום, עולות שרשרת של לוחות טקטוניים ומאגרי מים תת קרקעיים שמתפרצים. נמצא שחודשי הפרשה מוכיחים בצורה מוחלטת, אין כאן 40 יום ירידת גשם+150 התגברות מים, אלא רק 150 יום התגברות המים.
אכן נראה כדברי הרמב"ן וקאסוטו שה-150 ימים כוללים בתוכם 40 יום של ירידת הגשם, ואדרבה כך נראה בפשטות מדברי הכתובים, הנה כך פותח הכתוב את המבול:
(יא) בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו:
נראה שמיד באותו יום בו החל המבול, פעילות ה'מבול' נעשתה בשני מישורים:
1) נבקעו כל מעינת תהום רבה.
2) ארבת השמים נפתחו.
התיאור הראשון זהו בעצם אותו תיאור שבהמשך נתפרש במילות "גברו המים",
התיאור השני כמובן מכוון לירידת הגשמים, היורדים מארובות השמים. נמצא א"כ ש"ביום הזה" החלו במקביל גם ירידת הגשמים וגם גבירת המים, אלא שהגשמים פסקו 40 יום לאחר "היום הזה", ולעומתם מעינות תהום התמשכו לעוד 110 יום נוספים, וכן סיוע לזה מפסוקים יז'-יח', יז' מתאר את ירידת הגשמים במשך 40 יום, ו-יח' מתאר שבמקביל גם "ויגברו המים.." ולא שהחלו לגבו המים רק לאחר 40 יום, וכפי שכבר תיאר בפס' יא', ולאחמ"כ בפס' כד' מפרש ש"גבירת המים" שזה עיקר מה שהתרחש במבול נמשך 150 יום.
בנוסף, אם נבודד כל תיאור בפני עצמו, כשנאמר וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, ביאורו, כשהסתיים הגשם לרדת בסוף 40 יום נח שלח את העורב. אולם אם נחבר את 2 תיאורי המבול, נוכרח לפרש שכבר עבר 150 יום, בנוסף ל-40 יום ירידת הגשם, ואז המתין נח 40 יום והחליט לשלוח את העורב. נמצא שהדקדוק בהפרדת המקורות לפי שם ה' מלמד שאין כאן המתנה ללא מעש 40 יום, ואילו החיבור של שמות ה' לסיפור אחד ללא הבחנה, יוצר כאן המתנה של 40 יום ללא בסיס. ואז ישאל השואל, שהחלטתו של נח לשלוח את העורב בסוף 40 יום לא מובנת, ולמה לא הספיק לו להמתין חודש, 30 יום, או שימתין חודשיים, מה גרם לו להמתין 40 יום בדיוק, וכאמור, לפי תיאור מגילת הויה, לא מדובר בהמתנה, אלא מיד בסיום 40 יום של ירידת הגשם שלח את העורב, ועל זה נאמר ויהי מקץ 40 יום, מדובר בהמשך תיאור ירידת הגשם 40 יום, ולא בהמתנה ללא מעש אחר סיום המבול.
כאן לכאו' ההיגיון אומר שלא ייתכן שמיד באותו יום שפסק הגשם כבר עלה בדעתו של נח לשלוח את העורב, וכי מיד כשפוסק הגשם כבר צריך להתחיל לחפש מקום יבש?! לכן מסתבר כפי שמופיע לעינינו שרק אחרי שהמים היו הלוך וחסר מקץ 40 יום, רק אז עלה בדעתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה. אם כבר למספר 40 יש בו כדי להוכיח רק על הרמוניה, ומה ששאלת כיצד ייתכן שבדיוק 40 יום המתין כימי ירידת הגשמים, זה אינו, משום שבפרשיות אלו המספרים חוזרים על עצמם, כך שליחת היונה פעמיים היתה בהפרשי זמן של 7 ימים בין כל שליחה, וכן ב-ז, ד "כי לימים עוד שבעה..", הרי שהמספרים חוזרים על עצמם ודין הוא שגם המס' 40 יחזור על עצמו, פלא ודאי שאין כאן.
3- שני תיאורים ליציאת אברהם. בסוגיה זו צריך להקדים ולבאר את הפסוקים, ולהצביע על הקושי הקיים בהם, ואז נדון האם יש בהם סתירה.
"לו חכמו", מה שכתבת < שלא התכוון ה' לצוות את אברהם על עזיבת מקום הולדתו, כי אברהם כבר עזב את מקום לידתו עם תרח, מיוזמתו של תרח, אלא ה' התכוון בדבריו, שיצא מחרן ויגיע לארץ ישראל > . ביאור זה קשה, מדוע ציווהו ה' לעזוב את מולדתו אם אינו נמצא בה? וכבר פתרנו את רמיזת התורה ע"י עיון בפרק טו, בעקבות ראב"ע.
ועדיין באם אנו הולכים בשי' הראב"ע נאלץ לומר שהדגש הוא יותר על היעד (-"אל הארץ אשר אראך") מאשר על היציאה מאור כשדים חלק זה מסתבר שמשמש יותר כהודעה ועובדה מאשר ציווי.
כמו"כ יש לקיים את פירוש קאסוטו, והכתוב ב-טו, ז יש לפרשו: "אשר הוצאתיך.." - נתתי בלך ובלב אביך למהר ולצאת מאור כשדים, הלא לא בכדי טורח הכתוב לספר ש"ויקח תרח את אברם.." אלא כדי לחתור לאיזו מטרה נסתרת בטובתו של אברהם והבטחתו לו את ארץ כנען.
4- גבולות הארץ המובטחת. מנהר מצרים עד פרת (בראשית טו), או ארץ כנען בלבד (בראשית יז. במדבר לד).
נצטט פסוקים כדי שיובנו הדברים כראוי. בבראשית פרק י נאמר: (טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: (טז) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי: (יז) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי: (יח) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי: (יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע: היוצא מכך, גבול הכנעני הוא מצדון בצפון עד עזה בדרום, לאורך רצועת החוף, ובמזרח מסדום ועמורה בדרום ים המלח, עד לשע בצפון ים המלח. היוצא מכך, ארץ כנען בספר בראשית לא מגיעה בגבולתיה עד נהר פרת.
והנה בפרק טו בברית בין הבתרים, מבטיח ה' לאברהם. (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: (כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: (כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס הבטחה זו היתה בעקבות נצחון אברהם על מלכי הצפון, במלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה, ומשכבש אברהם את ארצות הצפון עד נהר פרת, הבטיחו ה' שארצות אלה יהיו נחלת זרעו.
ולעומת זאת, בפרק יז מבטיח ה' לזרע אברהם את ארץ כנען. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וכפי שראינו ארץ כנען אינה מגיעה עד נהר פרת. ואף בדברים פרק ז מבטיח ה' לישראל ארץ שבעת עממין, (א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: שלא כמו בבראשית שהבטיח ה' עשרה עממין. וראה עוד במדבר לד, ואף שם לא הגיעו הגבולות עד נהר פרת.
על כורחנו, יש סתירה בהבטחת ה', מהם גבולות הארץ המובטחת. אולם מכיון שהגבולות שנזכרו בבראשית טו הם הבטחה קדומה לאברהם בעקבות כיבושיו, אין כאן זיוף או העתקה ממקורות סותרים, אלא בתחילה ה' הבטיח לאברהם את גבולות הארץ בצורה מקסימלית, לאחר מכן הבטיחו את גבולות ארץ מגוריו, ארץ כנען, ואף בתקופת משה ראה ה' שאין צורך לכבוש חבלי ארץ מרובים שלא יוכלו לשלוט בהם, והבטיח לישראל ארץ שבעה עממין. למרות הסתירה שיש לפננו, אבל ה' הוא ששינה את הבטחתו ואת גבולות הארץ, ואם ירבו בני ישראל, ויצטרכו להרחיב את נחלתם, ההבטחה הקדומה עדין בתוקפה, ויקבלו את הבטחתו הקדומה של ה' לאברהם.
ההשראה ליישוב יהיה המובאה הבאה: "ארץ ישראל וסוריה נזכרות בתעודות מן הימים ההם כיחידה גיאוגרפית אחת.. הארץ שממערב לנהר פרת וזוהי הגדרת הארץ לגבולותיה גם בספורי האבות: מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת ומן המדבר ומים סוף ועד הים הגדול" (אטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 26).
אכן יש כאן שני הבטחות נפרדות, אבל אין בהם כדי לסתור, יש לשים לב שבפרק טו' אין הכתוב מזכיר "ארץ כנען" אלא "הארץ הזאת", לעומת פרק יז' בו הדגש בא בכפילות אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן, אם כן אין סתירה בגבולות ארץ כנען, הסתירה היא בהבטחת גבולות הארץ – אם הגבולות שבה יהיו כארץ כנען או גבולות רחבות יותר שיכללו גם את הנספחות לארץ כנען (הנספחות לה לא נחשבו לכנען, אבל גם לא היו עצמאיות לכן יכולים להיכלל באותו חבל ארץ ע"פ האטלס כרטא הנ"ל), כלומר הארץ המובטחת באופן כללי היא ארץ כנען, אבל לאו דווקא בגבולותיה כפי שהיא אלא גם בגבולות רחבות יותר, אבל עדיין השטח העיקרי הוא ארץ כנען, הארץ נקראה "כנען" מפני שהיישוב הדומיננטי בה היו כנענים, אבל היו בה גם מתיישבים אחרים כמו שמצינו: "והכנעני והפריזי אז בארץ" וא"כ ב-"ארץ כנען" אין הכוונה היכן שהכנענים מתיישבים, אלא יכול לתאר גם את הנספחות לה. סיוע לזה ניתן להביא מהכתובים בדברים יא, כד וביהושע א, ד (שאולי נשמטו מעמיתי):
כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה, מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם:
וכעי"ז ביהושע א, ג-ד מחולק לשני פסוקים:
(ג) כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה:
(ד) מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם:
נראה מסגנון הלשון בפסוקים אלו נראה שלמרות שההבטחה היא על ארץ כנען, נכלל בזה הבטחה רחבה יותר שתלויה ברצונו של העם שאם יחליט להרחיב את הגבולות ולספח מעבר לגבולות הכנעניים, ה' ישתף עם זה פעולה, אולם רק עם הגבולות הרחבים המוזכרים יש הבטחה לשיתוף פעולה, מפני שזה עדיין במסגרת ארץ כנען המורחבת, אבל לא מעבר לזה.
5- לידת יצחק. ה' מיידע את אברהם להולדת בנו והוא צוחק (בראשית יז), המלאכים מיידעים את אברהם להולדת בנו ושרה צוחקת (בראשית יח).
"לו חכמו" ככל הנראה התכוונת בדבריך לבאר מדוע ה' כעס על שרה ולא כעס על אברהם. אסגנן זאת בצורה המובנת לי. אברהם צחק מפליאה, אבל כשאמר לו ה' שוב ושוב שיולד לו בן האמין, ולפיכך לא כעס עליו ה', ואילו שרה צחקה צחוק של זלזול, ולא האמינה כלל, ולפיכך כעס ה'.
לא מדוייק, אברהם צחק משמחה והתרגשות ולא פקפק כלל, לעומתו שרה צחקה צחוק של פקפוק ואי אמונה, ואם תשאל מניין לי להניח כן, מפני שלאברהם ה' בעצמו בישר – ולכן ודאי שיאמין, הצחוק היה חיובי ולכן באותו פרק ה' אומר לו: "וקראת שמו יצחק" על שם הצחוק שלך, אבל לשרה המלאכים בישרו ולכן לא האמינה, וא"כ ההבדל סביר.
עצם העובדה שסיפור זהה מופיע פעמיים, הדבר מלמד שהוא הועתק משני מקורות בכתב, באחד כתוב שאברהם צחק, ובשני כתוב ששרה צחקה. סיפור אברהם בשם אלהים, סיפור שרה בשם הויה. כל הסממנים מראים על שני מקורות שונים, וזה מה שכתבנו. משה העתיק את שניהם, כי כפי שהסברנו הם אינם סותרים.
הסיפור לא מופיע פעמים, מפני שהוא מדבר על שני אישים ובשני אירועים וזמנים שונים, זה רק מסביר שבנסיבות הולדת יצחק היו הרבה צחוקים ממינים שונים – הבאים להצדיק את השם שניתן לו.
ובכלל יסוד כינויי האלוהים ל'אבחנות' תעודות כבר הוכר זה זמן רב כלא רלבנטי, ראה באנציקלופדיה העברית (ערך אלהים): "חלופי השמות האלהיים בפרט שם ה' ושם א' במקרא שמשו נקודת מוצא להבחנתם של קטעי מקורות שונים בספרי התורה, בזמננו נתערערה חשיבותו של נימוק זה ביחוד משנתברר שגם בספרויות של העמים שישבו בשכנות לישראל וביחוד בסוג הבינלאומי של ספרות החכמה מתחלפים השמות הכלליים של האלהות והשמות הפרטיים של האלים כמו שמתחלפים בתורה השם א' והשם ה'".
ואולי בכ"ז אנסה לתת טעם לחילופי השמות, דיבור אלוהים עם אברהם היה יותר באופן כללי שיהיה לו בן ויצא ממנו מלכי גוים, לעומת סיפור שרה שמה כל הפרשיה קשורה באופן ישיר בפתיחה "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב.." כאן ממש מתואר התגלות מפורטת תוך הודע על הזמן המדוייק בו יוולד לשרה בן: "כעת חיה..", אבל עדיין זה לא מספק.
7- מכירת יוסף. המדנים מכרו את יוסף (בראשית לז), הישמעאלים מכרו את יוסף (בראשית לט).
בנושא זה כתבת דרוש וחידוש, ואנחנו מפרשים את הכתוב, ולא את מה שלא כתוב. אלה דבריך < בסיום הפרשה נאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים", ניכר שהתורה מייחסת את המכירה דוקא למדינים למרות שהיו רק מתווכים בין אחי יוסף למוכרים, זה בכדי לרמוז כי ה"מדנים" - המריבות, מכרו אותו למצרים. > וכאמור הם דרש ואין בהם שום הסבר.
להלן הפסוקים: בראשית פרק לז (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: ... (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה: ... (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים: פ בראשית פרק לט (א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:
בפרק לז,כה כז כח\2. ובפרק לט, א. נאמר שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים, והישמעאלים מכרו את יוסף לפוטיפר. ואילו בפרק לז,כח לו. נאמר שהמדנים גנבו את יוסף מהבור, ומכרוהו לפוטיפר, ודבר זה נרמז בפסוק אחר, בראשית פרק מ (טו) כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר: יוסף נגנב מארץ העברים.
כאן טעיתי, לא הבחנתי היטב בשאלתך, דברי בהחלט דרשנות בהקשר זה.
הבה נעמיד דברים על דיוקם, 'מדינים' ו'מדנים' אלו שני עמים שונים, אחים הם מבני קטורה, וכך מפורש בבראשית כה, ב: "ואת מדן ואת מדין". וא"כ כלל לא שייך לאחד את פסוקים כח' ו-לו' משום שמוזכר בהם שני עמים, ואין כאן מקום לחלוקת מקורות.
ומעתה הכל מיושב, לאחר שהורידו את יוסף לבור, התרחקו מהבור (כדי ש)ישבו לאכול לחם (כה') תוך כדי ישיבתם ראו ארחת ישמעאלים מתקרבת והלכו לקראתם כדי לקיים משא ומתן (יש לשים לב: לא מוזכר שהאחים מכרו לישמעאלים, אלא שרצו למכור – "לכו ונמכרנו") על המכירה – כפי שהציע יהודה, בעוד הם היו רחוקים מהבור, בנתיים: "ויעברו (סמוך לבור) אנשים מדינים.. וימכרו את יוסף לישמעאלים.. ויביאו את יוסף מצרימה". כאן כתוב רק שהישמעאלים הביאו את יוסף למצרים, כלומר הביאו אותו לשוק העבדים שם, אבל עדיין לא מכרוהו, פס' לו' מספר ששבט שלישי בכלל בשם מדנים (בלי י') קנו אותו במצרים ומכרוהו לפוטיפר, פס' זה רק משלים את התמונה, לאחר שסופר שהובא למצרים, ממשיך הכתוב לספר מי קנה אותו שם, ומה נעשה בקניה הזו.
בפרק לט, א מדובר רק בסיכום מאורעות המכירה, ולא בירידה לפרטים, לכן המדנים מכונים ישמעאלים, וכפי שאמר אריאל73 הכינוי 'ישמעאלים במקראות מכוון הן לבני ישמעאל בני הגר הן לבני דודיהם בני קטורה ושאר בני קדם הנמנים עם בני יושבי מדבר וערבה, כמפורש בשופטים ח', כה' שהמדינים (אחי המדנים) מכונים ישמעאלים.
8- חלום יעקב בשם אלהים ובשם הויה (בראשית כח).
בפרשה זו רד"צ הופמן התעלם לגמרי משינוי שם הויה אלהים, ואנו צעדנו בעקבות הרב ברויאר, וביארנו היטב את שינוי שמות ה', ואת שני סיפורי החלום הרמוזים בפרשה. וכבר ביארנו כי מחקרו של רד"צ הופמן לוקה בחסר ביחס לשינוי שמות ה', ועדין לא בא לחקר תופעה זו בספר בראשית.
"לו חכמו" מנושא זה התעלמת, והוא חביב עלי, אז הזכרתיו שוב. וידועה השאלה, בראשית פרק כח (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: לעומת: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: ה' הבטיחו, ויעקב מפחד. והתשובה: יש כאן 2 תיאורי חלום, בשם הויה ובשם אלהים, כאשר תחזנה עיני המעיין.
איני מוצא כאן שני תיאורי חלום, אלא מחד התגלות ה' אל יעקב בחלום, ומאידך לאחמ"כ השכמת יעקב בבקר ונדרו לה', הפחד מוסב על חוסר ידיעתו שמדובר במקום האלוהים, אילו ידע זאת היה מקים מציבה ונודר נדר עוד קודם לחלום, לאחר שהתוודע לו שזה שער השמיים עשה עד מה שהיה צריך לעשות אילו היה יודע קודם, נכון שעכשיו זה פחות רלוונטי משום שכבר יודע שיהיה שמור בדרך, אבל בכ"ז היה בזה אקט סמלי, אין שום תחילת ביסוס לחלוקה למקורות.
שמות אלוהים כבר הבהרנו למעלה שאין בכוחם לקבוע מאומה בעניין המקורות, וגם הם לא מוכרעים בפרשה דכאן, בחלום מוזכר גם "מלאכי אלהים" וגם "והנה ה'", ובנדר גם מוזכר 'אלוהים', וגם "והיה ה' לי לאלוהים".
אם בכ"ז אתה מבחין כאן בחילופי שמות, אולי ההבדל נעוץ בכך שבחלום ה' מתוודע לאדם באופן ישיר ופרסונאלי - ולכן גלוי שמו, כך גם באברהם "וירא ה' אליו" ובפרט כאן שה' משתמש בגוף ראשון 'אני' שברוב המקומות צריך לבוא אחרי מילה זו כינוי 'ה' ולא אלוהים. הנדר לעומתו הוא תיאור מצב מבחוץ ולא פניה ישירה, כך גם יעקה אמר לעצמו "מה נורא המקום" ותיאור חיצוני אמור להשתמש בכינוי 'אלוהים' ע"ד הסברי קאסוטו בכללות את חילופי השמות.
9 - עד מתי אכלו את המן
בעיון שני נראה שדברים אלה אינם נכונים כלל וכלל
לשון הפסוק בשמות, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָהעַד-בֹּאָם, אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת-הַמָּן, אָכְלוּעַד-בֹּאָם, אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. ביאור פסוק זה, עד ועד בכלל, רק משבאו לקצה ארץ כנען, נכנסו לארץ, ובאו לקצה הארץ, רק אז פסק המן. והראיה הפשוטה שזה הביאור, ספר יהושע וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.
לא יוצרים סתירה בין התורה לספר יהושע, בתורה כתוב שאכלו עד ערבות מואב, וביהושע כתוב שאכלו עד הגלגל, ומתרצים תירוצים מפותלים, רוב המן פסק, מקצתו המשיך לרדת, דברים אלה אינם מסתברים כלל וכלל, אלא כמו בכל מקום, כשכתוב עד, הכוונה עד ועד בכלל, וכך הוא אף בלשון העברית בימינו.
אין כאן שום סתירה בין התורה לספר יהושע, בני ישראל אכלו את המן עד בואם אל קצה ארץ כנען, ורק משנכנסו לארץ והגיעו לקצה ארץ כנען פסק המן, וכך היה באמת, וכך מסתבר.
נמצא שחזרה הראיה, פסוק זה לא נכתב ע"י משה, אלא ע"י יהושע שראה את הכניסה לארץ ואת הפסקת המן, וכפי שכתבנו, אכלו לשון עבר.
חכמים רצו לברוח משאלה זו, וכדרכם דרשו דרש, 39 יום אכלו מהמן שירד ביום פטירת משה. לו חכמו רצה לברוח משאלה זו, ותירץ רוב המן הפסיק מקצתו המשיך. וכאמור אין צורך לברוח מפשוטו של מקרא, יש להבינו כפי שהוא ולעצב את ההשקפה על פי הכתוב בו ולא להיפך.
האמור בטז' לה' כי את המן אכלו בני ישראל עד בואם אל ארץ נושבת אל קצה ארץ כנען. אינו סותר לאמור ביהושע ה' יב': "וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא", שכן הכתוב בשמות אינו מתייחס למה שקרה בארץ, ולהפסקת ירידת המן, אלא להיפך: לזמן הארוך שירד המן, את המן אכלו בני ישראל ארבעים שנה, ועד שלא באו אל ארץ נושבת ממש -קצה ארץ כנען, עדיין ירד המן ואכלוהו. למרות שבאיזור הארצות אדום ומדיין היתה יכולת להשיג מזון במדה מסויימת. הגדיל עליהם ה' חסדו ואכלוהו ארבעים שנה. גם אם היה מצוי להם עדיין מן ימים ספורים אחרי חציית הירדן, אין זה הנושא של הפסוק בפרשתינו, ומכיון שנכתב ע"י משה בסוף ימיו כשחנו בעבר הירדן, לא היה צורך לדון בו בתאריך המדוייק שעדיין לא התרחש. כי ברור היה שכשיכנסו לארץ לא יהיה יותר מן. ואף הפסוק ביהושע גופו האומר "ולא היה עוד לבני ישראל מן", כנראה מתכוין למן שנשאר בדרך מסויימת, או שהיו חוצים את הגבול חזרה למדבר כדי לקחתו, שכן המן לחם המדבר הוא ולא ירד בארץ כנען.
10- כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. בנושא זה שאלנו, שארץ כנען היא ארץ ירושתו של ישראל, ולא עבר הירדן המזרחי, ואם הפסוק מתאר שכבשו את ארץ ירושתם, הוא מאוחר והוא מכיר את כיבוש הארץ. ועל כך כתבת < שהכוונה על כיבוש סיחון ועוג >. אולם שאלנו על תירוץ זה, ארצות סיחון ועוג אינם ארץ ירושתם של ישראל, וכבשום בדיעבד, בגלל שיצאו להלחם בהם. שאלה יש, תשובה אין.
רק אקדים שבידוע שפרשה זו שבדברים ב-ג מקבילה למלחמת ארבעת המלכים את החמשה שבבראשית י"ד, ועיון מפורט בתחנות המסע של ארבעת המלכים מגלה, כי תוואי מסעם זה זהה כמעט לגמרי עם מסלול המסע של בני ישראל בדרכם לארץ, אלא שכיוונו הפוך, נודעת משמעות סמלית חשובה להזכרת העמים הקדומים שנכחדו (כגון הרפאים, הזוזים, האימים והחורים) בסיפור שבספר דברים ב-ג: מלכי המזרח כבשו לרגל ניצחונותיהם את כל ארצות העמים הנזכרים בפרשה, ואברם, שניצח מלכים אלה, רכש לו ולזרעו אחריו את כל זכויות הקניין שהיו בידם. מתוך כך כבר עמדה לבני ישראל מעין זכות היסטורית לכיבוש אותן הארצות בעבר הירדן בימי משה, מה שמכריח שאזכור ארץ ירשתו של ישראל בתוך אותם קבוצות עמים – מכוונת לנחלת ירשה באותו אזור של עבר הירדן, ואידך זיל גמור.
"כאשר עשה ישראל.." כלומר כאשר עשו בני ראובן ובני גד לארץ ירשתם שירשו אותה מסיחון, מבחינת בני גד ובני ראובן ארץ סיחון זוהי ארץ ירושתם! הם קיבלו את "ארץ" יעזר ו"ארץ" גלעד, אמנם כיבוש סיחון לא תוכנן מראש, אבל לאחר שנתקבלו טיעוניהם של בני גד – זה כבר נעשה לחלק בלתי נפרד מהארץ כפי שמוכח מההקבלות למסע אברהם, כך בבמדבר לב, ד בני גד ובני ראובן אומרים: "הארץ אשר הכה ה'.." כלומר הואיל וה' כבש את עבר הירדן המזרחי -זוהי ארצו, בדיוק כשם ששייך לו עבר הירדן המערבי, שגם אותו כבש, ונראה לבסוף שטיעון זה נתקבל, ולבסוף חלק זה נחשב לחלק בלתי נפרד מא"י ובני גד ובני ראובן לא קיבלו נחלה נוספת אלא זוהי נחלתם בארץ, כך גם בדברים ג, ח: "ונקח בעת ההיא את הארץ.." שזה לשון כיבוש והורשה, ושם ,יב: ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא .. נתתי לראובני ולגדי" – משמע כחלק מהירושה הכללית של הארץ, וכך מפורש ביהושע יג שעבר הירדן היה נחלתם ו'ירשתם' של בני גד.
ראיה נוספת לכך שפשט הכתוב (דברים ב, יב): "ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן יהוה להם:" מכוון לסיחון ועוג, הוא מהכתוב המקביל לו שבשונה מהפס' הנ"ל נאמר בגוף ראשון (שם ג, כ): "עד אשר יניח יהוה לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ אשר יהוה אלהיכם נתן להם בעבר הירדן ושבתם איש לירשתו אשר נתתי לכם:" כאן מבואר שהמילה 'ירשתו' מוסבת על נחלת בני גד, וכן המקום היחידי הנוסף שמוזכר בו צמד המילים 'ארץ ירשתו' נמצא ביהושע א, טו: "עד אשר יניח יהוה לאחיכם ככם וירשו גם המה את הארץ אשר יהוה אלהיכם נתן להם ושבתם לארץ ירשתכם וירשתם אותה אשר נתן לכם משה עבד יהוה בעבר הירדן מזרח השמש." לענ"ד ההקבלה בולטת מדי, וניכר שהכינוי 'ארץ ירשתו' דווקא מתפרש על סיחון ועוג, ובלשון עבר 'ארץ ירשתכם' כבר ירשתם אותה ולאחר שאחיכם יסתדרו, תשובו למקומכם היכן שנשיכם וטפכם.
רד"צ הופמן פירש באופן שונה ש'כאשר עשה ישראל' וגו' – לשון עבר, שיש לפרשו בלשון הווה או בתור עבר נבואי – שהנביא מדבר על העתיד בלשון עבר – דבר המצוי מאוד במקרא, ע"ש.
11- עד היום הזה בכיבושי יאיר בן מנשה. בנושא זה אחזת בשיטת תלמיד רס"ג שנכבשו הרבה זמן קודם יציאת מצרים, וכבר ביארנו היטב, שיאיר בן מנשה, לא היה בן מנשה, ולא נכדו אלא נכד נכדו, דור חמישי ממנשה, וגם הוכחנו זאת מפסוקי ספר יהושע וספר דברי הימים, ולפי זה זמנו הוא זמן משה, וחזרה השאלה איך ניתן לכתוב עליו ביטוי עד היום הזה. לא ניתן להעלם מכל התנ"ך, רק בגלל הרצון לתרץ.
חוות יאיר
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=14&topic_id=3060403&forum_id=1364#r_4
יאיר, בדברי הימים יוחס לחצרון משבט יהודה, ולשבט מנשה, וכפי שביארנו, והיה לו 23 ערים, ועם העיר קנת ובנותיה, יהיה בידינו סה"כ 60 עיר, ולבסוף כבשום גשור וארם. והנה בספר יהושע מסופר על חוות יאיר בבשן 60 עיר, שמסר משה לבני מנשה. [60 עיר בדברי הימים- 60 עיר בספר יהושע]. מכאן שאותו יאיר שמסופר עליו בספר דברי הימים שהוא משבט יהודה ומנשה, הוא יאיר המפורסם שכבש את הערים, ועל שמו נקראו חוות יאיר בתקופת משה, והוא יאיר המפורסם שקיבל בנחלה את הערים בתקופת משה כמו שנאמר בספר יהושע. הפסוקים מלמדים זה על זה, ואי אפשר להתעלם מהם, ולהמציא היסטוריה כרצוננו.
עדיין אין ראיה מכריע לאיזה יאיר מדובר, בזמן שיש להניח שהיו כמה אישים בשם הזה באותה משפחה כמו השופט יאיר הגלעדי בשופטים י, ג-ה שבודאי נקרא על שם יאיר הראשון, ואף שופטים משתמש לצורך ההצלבה ביניהם בסגנונו של דברים, סוף סוף במקרא לכאו' הוא מיוחס ישירות למנשה, כך שודאי אין להעדיף את המקורות של דה"י, במיוחד לאור המקורות כדלהלן.
ראה אנצ"מ (ערך יאיר):
"יש מקום להנחה שיאיר הוא גם שם כולל לקבוצה גדולה של בתי־אב ישראליים שכבר נתאחדו בראשית הכיבוש בצפון ארץ גלעד ומשם פשטו לארץ בשן: וחבל ארץ רחב ידיים בעבר הירדן נקרא על שמם חוות יאיר".
הכיבוש של יאיר בן מנשה את מקום חוות יאיר נעשה בימי יוסף לפי פירושו של תלמיד הרס"ג, (מובא ב'דעת מקרא' על דברי הימים עמ' 63) ולכן מתאים כאן 'עד היום הזה' בס' דברים כאשר התקרבו ישראל לעבר הירדן ונוכחו בכך. מוזכר בדה"א ז כא' וכן שם כד' מקרים של בני יוסף שכבשו נחלות בארץ קודם שעבוד מצרים. ברור שיאיר בן מנשה לא לקח את חוות יאיר לאחר היציאה ממצרים, שהרי יאיר היה בנו של מנשה בן יוסף, המוזכר כפעיל כבר בעת ירידת יעקב למצרים [250 שנה לפני כניסת בני ישראל לארץ].
חוות יאיר היו קיימות עוד לפני השופט יאיר, ומוזכרות ביהושע (יג) כגבול שבט מנשה "ויתן משה לחצי שבט מנשה.. ויהי גבולם ממחנים כל הבשן כל ממלכות עוג מלך הבשן וכל חות יאיר אשר בבשן ששים עיר". ואם ישנו עדיין ספק אם חוות יאיר נתפסו קודם הכיבוש, תבא הארכיאולוגיה ותוכיח: "חוות יאיר נזכרות בכתובות מן המאה היג' לפנה"ס, ואדדנרי מספר כי אביו נלחם באיזור במחנה יאיר וכן בכתובות אשוריות נוספות" (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 180. אנצ"מ ערך יאיר).
בעיני חוקרים שונים מהוות חוות יאיר דוקא הוכחה לקדמות ספר דברים: "נגד כל הדעות האלו יש לטעון הרבה.. ברורה קדמות הספר מן הצווי להכרית את הכנעני דבר שלא יכול היה להיאמר אלא בדור קודם לביאת הארץ (דוד כבר כורת ברית עם הצידוני והחמתי "בני כנען" ומקיים את הכנעני בארץ הכבושה) והוא הדין ברמזים הגיאוגרפים והאתניים.. גבולות שלא הוזכרו עוד אחרי דור הכיבוש, חוות יאיר שנפלו אח"כ אבל ודאי עוד לפני המלכות לידי הגשורי והמעכתי (דהי"א ב כא) הן עדיין בידי ישראל (דברים ג יד)", (אנצ"ע ערך דברים)
12- ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. על נושא זה כתבת שהוא נבואה. ועוד כתבת שהוא מעמיד את משה מול נביאי זמנו האחרים, ואין מכאן הוכחה שנכתב בזמן מאוחר.
בכדי שהנושא יובן, צריך לכתוב פסוקים שלמים. דברים פרק לד (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ... (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:
בפסוק ו נאמר שלא ידע איש את קבורת משה עד היום הזה, משתמע מביטוי זה שכבר עבר פרק זמן, ועדין אף אחד לא יודע את מקום קבורתו. לאחר מכן נאמר, ולא קם נביא עוד כמשה, פסוק זה מתפרש על פי מקומו, ועד היום הזה, עדין לא קם נביא כמשה, מכאן שיש כאן תיאור מאוחר, והוא אינו שייך לתקופת משה, אלא לסוף ימי יהושע, ואז יובנו הדברים כראוי.
כבר כתב בזה הכותב: בתורה עצמה מסופר כי ה' הודיע למשה שהוא הולך למות ועלה להר בכדי למות שם, ואם כן בודאי דאג לספר התורה ולסיומו, גם אם לא כתב את המשפטים האחרונים בכתב ידו בודאי היה מודע לכך שהם עתידים להיכתב, ואולי הוא ציוה את יהושע לכתבם. ובכל אופן כל דברי התורה לאחר מות משה הם מחלקה אחרת מהתורה שלפני מות משה, כיון שכל אחד מבין מה הוא מוות, ושהתיאור של אחרי מות משה שייך לאחרי משה. וגם אם סיום התורה נכתב מאוחר זה כתוב בצורה ברורה וקל להבין זאת, ואין הדבר דומה להשתלת הוספות תמהוניות וחסרות משמעות בתוך טקסט המיוחס למשה עצמו (אני מתכוין לדעת האבן עזרא, שהתורה נכתבה בידי משה, אבל נוספו בה עוד כמה משפטים מאוחרים קטנוניים וחסרי משמעות). – אין בכ"ז סתירה למסורת חז"ל כי כל התורה מן השמים, כי גם אם נביא אחר כותב עדיין התורה מן השמים. בשום מקום לא אמרו חז"ל כי כל התורה נכתבה על ידי משה מן השמים, אלא שנכתבה מן השמים דהיינו בנבואה.
ספר יהושע פותח "ויהי אחרי מות משה", הוא כבר ממשיך את התורה המסיימת במות משה.
בהקשר לבטוי :"עד היום הזה", הדבר ברור שבטוי זה תמיד יהיה יחסי לעובדה שהוא מציין. כשמסופר על קיומו של הר או נחל ושאר תופעות טבע המתקיימות מאות ואלפי שנים, אין שום רבותא לומר שההר קיים "עד היום הזה" לאחר מאה שנה, ואלו כשמדובר על שם מקום יש רבותא בקביעה כי המקום נקרא כך "עד היום הזה" אפילו על חמשים שנה. כשהמדובר על אדם מסויים הגר בעיר מסויימת "עד היום הזה" מובן מכך שלא עברו לכל היותר אלא כמה עשרות שנים – בספר יהושע (ו כה) מסופר על רחב כי היא יושבת בקרב ישראל "עד היום הזה", בהתחשב בכך שלא היתה ילדה קטנה בעת הכיבוש, הרי מדובר לכל היותר בכמה עשרות שנים. אך ניקח לדוגמא אדם שאיבד חפץ ברחוב, עליו נאמר כי לא מצאו "עד היום הזה", מובן מאליו כי מדובר בטווח של כמה ימים או לכל היותר שבועות, שהרי עם הזמן הולכים ופוחתים הסיכויים למציאתו ולהישרדותו של החפץ. כך גם כשנאמר על קבר משה כי לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, והרי כל האפשרות למצוא את קברו ולדעת כי זהו אכן קברו היא על פי בני ישראל שראו אותו עולה להר נבו, וסימנים נוספים כאלו, הזמן גם אינו מטיב עם קברים וכיוצא בהם. וככל הנראה רבים רבים ניסו למצוא את המיקום המדוייק של הקבר, ולמרות כל נסיונות אלו לא נמצא הקבר "עד היום הזה". מה שלא היה מתאים לומר לאחר מאה שנים, שהרי מאה השנים שעברו אינם מעלים את הסיכויים למציאת הקבר אלא להיפך.
מלבד זאת הלא משה נקבר בארץ מואב (לד ו) שהיתה מחוץ לגבול ישראל, לא סביר שבני ישראל לאחר כיבוש כנען והתיישבותם בה שבו וחדרו למואב לשם איתור הקבר [גם אם בזמנינו מצוי שיגעון שכזה..], ובפרט שמואב היתה במצב מלחמה עם ישראל בימי השופטים. בודאי אין משמעות לציין כי עד היום הזה לא נודע הקבר באם אין נסיונות לחפשו, שהרי רוב קברי הקדמונים "לא נודעו עד היום הזה", משום שהם לא ענינו אף אדם. סביר בהחלט שלאחר מות משה נעשו נסיונות רבים למצאו, שהיה הדבר פלא בעיני בני ישראל כיצד עלה להר ונקבר שם מבלי שאיש ידע את קבורתו. וכל הענין היה אך ורק לפני הכניסה המוחלטת לכנען ובזמן שהיית בני ישראל באיזור.
גם הדעה שנכתב הדבר בנבואה [כך סוברים גם פילון בספרו חיי משה, ויוסף בן מתתיהו], אינה מנוגדת לפשט. שהרי היה ענין מיוחד בעובדה זו שלא נודע קברו שנבחרה לחתום בה את התורה, [ונאמרו הסברים רבים: מניעת הסגידה האישית למשה וקברו, מיתתו היתה לא כמיתת שאר אנשים כי גם גופו היה מופשט מהחומר, ועוד]. לכן היה גם ענין מיוחד להכריז כי קבר זה אינו ניתן לתפיסה על ידי בני אדם, כאומר: "לנצח תהיה הקביעה כי 'הקבר לא נמצא עד היום הזה' תקפה ונכונה, לכן אפשר לכתוב אותה כבר מעכשיו". כדרך שאנו גוזרים על אדם "מאסר עולם" דהיינו הוא יהיה אסור לעולם, אבל כבר כעת הוא ב"מאסר עולם" משום שאנו יודעים שתמיד תהיה ההגדרה נכונה לגביו.
יש להבין כי בשעת כתיבת התורה היה מובן וברור כי נחתם כעת ספר נצחי אשר ישמש כמורה דרך לעולם כולו לאלפי שנה, על כן בודאי מוצדקת הלשון "וימת משה" בלשון עבר, מתוך ידיעה כי מלים אלו יחתמו את התורה ויהוו הידיעה ההסטורית על סיום פרשת מתן תורה. כך יקראו אותם לאורך ההסטוריה. ראה את דברי ד"ר שאול ברקלי (מבוא כללי לתנ"ך עמ' 102) "תיכף עם צעדיהם הראשונים של שבטי ישראל על אדמת ארץ כנען הם רושמים את קורותיהם ואת מאורעות תקופתם באובייקטיביות מופלאה ובכוונה ברורה מראש שהם באים להנציח את ההתרחשויות ההסטוריות למען ידע דור אחרון".
זה יסוד גדול בשיטות הניסוח של התורה, הבא לידי ביטוי במקומות רבים, לא רק במה שקשור ל'אנכרוניזמים' מדומים, וקאסוטו מכנה סגנון זה "הכרזה חגיגית".
יוסף בן מתתיהו גם מוסיף טעם מדוע היה צורך להוסיף בתורה את ענין מיתת משה "בכתבי הקדש כתב על עצמו שמת משום פחד שמא יעזו לומר משום צדקותיו הגדולות שעלה לאלהים". ובאמת בכדי לומר שמשה התנבא בצורה כזו על מותו צריך טעם מיוחד.
תוקן על ידי לו_חכמו ב- 12/10/2014 20:06:45
