קללת אביי או: האומץ ללכת אחרי האמת ולהקל

א. 'לייט' פירושו קילל, וכמו הפועל בעברית גם בארמית הוא לוקח מושא ישיר (כמו בדוגמה הראשונה שהבאת). 'לייט עלה' חסר מושא ישיר, ואתה משלים שהוא קילל את מי שנוהג כך (אתה מחליף את 'עלה' במושא ישיר. אכן חסר מושא ישיר, אך ההשלמה שלך היא המצאה. אם נתרגם לעברית אביי קילל על השמועה; אני מניח שזה ביטוי שאת משמעותו אפשר להבין רק מהמקומות שבו הוא נמצא (ואין איתי כאן מילונים). אפשר למצוא ביטוי דומה גם אצל ר' אבהו שנוהג להיות 'מגדף בה'. אני משער שבביטוי הזה הכוונה היא לא שהם מקללים את הנוהגים ע"פ השמועה, אלא מקללים את השמועה - אלא שאין כל כך אפשרות לקלל שמועה ולכן הביטוי הוא 'עלה'. אינני רואה שום סיבה לחשוב שהם קיללו את העושה כך (והרי יכלו גם לקלל את האומר, ובנוסף לא ברור מה קרה במקומות אלה שהחליטו לקלל), וכאמור אלה מטבעות לשון הקבועות לחכמים מסוימים ובדומה 'תהי בה ר' יוחנן'.
ב. מסתבר שרב שילא פגש את רב אשי בדרך, וכי מה לו לעשות שם ביער. אם כך, ברור ש'שבקיה' הוא לא לרב שילא. הרעיון שלך שהוא איים (מה זה כמעט איים) הוא מאוד מקורי אבל אין לו כל ביסוס, ויש להניח שאם זה קרה, זה היה כתוב. האפשרות שרב הלך וחזר לא מובנת - למה הוא הפסיק? כי הגרזן התנתק? מסתבר שהוא היה יכול לתקן אותו. אולי אתה מסביר שהוא הלך לתקן אותו, אז למה זה מצוין? בסופו של דבר אתה טוען שהוא עזב כדי לא להמשיך בויכוח (כאמור, לדעתי, לא סביר שרב שילא היה שם), אך אם כך, בשביל מה צריך לספר לנו מה קרה לגרזן שלו. די ברור שרב אשי הפסיק בגלל שכמעט קרה אסון, וההסבר הפשוט לזה הוא ההסבר הרווח שהוא חשש לאות משמיים. אני חושב שההצעות החלופיות שלך לוקות ביצירתיות יתר ופרשנות יתר. הראיה היחידה לדבריך ממה שכתוב היא "שבקיה והדר אתא" - ייתכן שהוא חזר לאחר חוה"מ. אך בכל אופן כאשר מדייקים כך במילים ובאותיות רצוי לבדוק את הגרסה. אין לי כרגע את הכלים, אבל אני מהמר שבכתבי היד לא כתוב שבקיה והדר אתא (אלא בחלק 'שבקיה' ובחלק 'הדר').
ב. הצעה להבנת 'פרישתו' של רב אשי לפי ההבנה הרווחת: רב אשי לא ממש התייחס לדברי רב שילא בשם אביי. לא ברור אם הוא הכיר אותם קודם או לא, אך גם אם הכיר קודם והחליט לא לשמוע להם, הוא אינו רואה צורך להביא לכך ראיה או סיוע. הוא בעצם אומר 'עזוב אותי מהשטויות האלה' גם אם אביי אמר - זה פשוט לא נראה לי. כשקורה לו משהו חריג, הוא חושב רגע אולי יש בזה משהו - למה דחיתי כך סתם את דבריו של חכם כה גדול כמו אביי? ואז הוא מפסיק (אם תרצה, הוא חושב ומחליט שהוא צודק ולכן 'הדר אתא', אבל זה שוב נראה לי פרשנות יתר).

יש

(ברוך הבא לפורום, אם טרם ברכתיך).

תודה על הדברים.

א. האם "לייט" הוא "קילל פלוני" או רק התנגדות כללית? ציינתי את שתי האפשרויות ולכן הבאתי  מקורות שמהם נראה שזו כן לשון קללה מסויימת אך ציינתי גם שאין הכרח ללמוד ממקום למקום.

כדבריך משמע מכך שיש סוגיות שבהן נאמר "לייט אמאן" כלומר קילל אותו אדם שיעשה לפי ההנהגה ולפי זה אפשר לומר כדבריך, שזו רק התנגדות חריפה.

ואפשר שהאמוראים עצמם לא הכריעו בדבר ואם מבקשים לפרש את מה שקרה לרב אשי כאיתות בשל דברי אביי, זה נשמע כמו קללה, האין זאת?

ב. לא נמסר לנו מתי פגש רב שילא ברב אשי ועוד שאלה: איך ידע שהוא כורת את עציו בחול המועד? הווה אומר: ראה אותו עם גרזן. אולם איך ידע שהוא כורת רק לנסורת ולא לעצים ממש? אולי משום שאמר לו? שוב, הסיפור התלמודי ממעט מאד בפרטים ועלינו הקוראים תמיד לעמול ולהשלים ולפעמים לנחש.

אתה בהחלט צודק שלומר שרב שילא המשיך ללכת עם רב אשי זוהי פרשנות יתר במובן שאין לזה הכרח. יתכן מאד שהשלכתי מתוך הכרותי עם טיפוסים מסויימים שאוהבים להוכיח. ולמה לנו לייחס אחריות יתר ונודניקיזם לאחד האמוראים?

3. אכן מעניין לבדוק בכתבי היד ולראות. בשוטנשטיין מציינים שלפי הפירושים בראשונים נראה שיש שגרסו ויש שלא. והצעתך שהנוסח הקיים הוא שילוב של שני נוסחים עתיקים היא סבירה מאד וכמובן הורסת את התשתית לפירושי שרב אשי העמיד פנים שהוא מציית לביקורת של רב שילא (אם כי זה מופיע כבר בראשונים, ההסבר הזה ומצאתיו בשוטנשטיין). וכמובן ניתן גם לפרש ששב לשם אחרי חול המועד, והחידוש הוא שלא נמנע מחידוש הכריתה לאחר המועד בניגוד לאלו שהחמירו על עצמם גם לאחר מכן בשל טעות בהלכה או שיצא מזה טעות לרבים.

ועם כל זאת, הנידון הוא חשוב. איני יכול לומר, במיוחד אחרי הביקורת שלך, שרב אשי מלמדנו בהתנהגותו לא לחוש ל"סימנים". אבל סבורני שחשוב להצביע על כך שאדם פוסק הלכה לא לפי סימנים, למרות שהלב חושש ומושך לעשות זאת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הערות.

א. שמיטת הגרזן אינה סימן.
ראיתה כסימן היא עדות לחוסר יכולת פנימית של הנפש לשפוט את הראוי ולקבוע מעשה. משום חוסר יכולת זו היא מחפשת ויוצרת לעצמה סימנים חיצוניים כביכול. כורת הדקל לא היה מפרש את נפילת הגרזן כאות, אם לא היה בו איזה חשש פנימי של מעשה בלתי ראוי שהוא עושה.

ב. עולם כמנהגו נוהג.
אין הקב'ה מנהיג את עולמו כגננת בגן הילדים, אינו שומט גרזן ושולח סימנים אחרים. הקב'ה שותק. לו רצה היה מדבר דבור פנימי אל האדם ומאיר מחשבתו.

ג. חילוקי דעות.
אלו חיוניים לכל מחשבה בריאה. אסור שמעמדו של אדם הנחשב 'גדול' תהיה מניעה למחלוקת על דבריו. מעמדה של דעה מסוימת נקבעת אך ורק על פי תוכנה והצדקתה הפנימית, ולא על פי מעמדו בצבור של המבטא אותה.

ד. קללה.
הטלת קללה היא מעשה מגונה, ביטוי של שנאה. המקלל מבקש להזיק לאדם על מה שלדעתו הוא מגונה. ועוד, שהוא דורש מאיזה צד שלישי, מעשה מיסטי, להתגייס לעזרתו ולפעול בשליחותו.
הטלת קללה כדי לכפות דעה ועמדה היא מעשה אונס.

ד. חילוקי דעות.
אלו חיוניים לכל מחשבה בריאה. אסור שמעמדו של אדם הנחשב 'גדול' תהיה מניעה למחלוקת על דבריו. מעמדה של דעה מסוימת נקבעת אך ורק על פי תוכנה והצדקתה הפנימית, ולא על פי מעמדו בצבור של המבטא אותה.
עודד

תוקן על ידי 932woland ב- 03/09/2014 20:04:12

עודד וולאנד

יפה כתבת

אמנם יש לבדוק אם הערכים שייצגת אכן תואמים ובני יישום לעולמם של חז"ל.

הבה נבחן יחד.

מיימוני,

א. חז'ל הוא כינוי משותף להמון אנשים, אשר חיו בתקופת מאות אחדות של שנים. זו גלריה של טיפוסים שונים, בעלי עולמות מגוונים. המשותף לכולם במה שהם מאד אהבו לא להסכים האחד עם השני, ולהתווכח על כך. ולבסוף, אנחנו רחוקים מאד מהם בזמן, ואף על פי שהם המורים, עולמנו, בדרך הטבע, שונה מעולמם.

ב. 'בעולמו של מי שמנהל דו שיח ישיר עם הקב'ה, הוא כן יצפה לסימנים'. – אנשים שונים משוחחים באופן שונה, כל אחד לפי רמתו ואיכותו. מי שיש לו דו-שיח עם הקב'ה שומע ממנו בקול פנימי, זה הרי מובן הביטוי 'דו-שיח'. מי שמדמה לעצמו שהוא משוחח עם האלהים מדמה לעצמו גם סימנים חיצוניים של תשובה. אם יתוש יזמזם באוזני, אשתדל למחוץ אותו, ולא אניח שהקב'ה שלח לי 'ד'ש עם שיר'.

ג. דברים שאדם עושה צריכים להיות מלווים תמיד בבקורת רצופה. הכורת עץ צריך להשגיח תמיד שהעץ לא יקרוס עליו, ושהגרזן שבידו לא ישמט ממנו. משמע, לא ארע דבר נדיר המצריך בחינה מחודשת.

ד. רגשות אשמה הם עניין טבעי, הנדרש עקב מעשים מסוימים של פגיעה. אדם שאינו לסוגל להם הוא פגום נפשית. הביטוי הבנאלי והנפוץ ביותר לרגש אשמה הוא בקשת סליחה. למשל, אם עברתי ליד שולחנך ובשוגג נתקלתי בספר המונח עליו והיפלתי אותו לארץ, אני חש רגש אשמה, מבקש את סליחתך, מרים את הספר מהרצפה ומניח אותו על השולחן. הרגשה זו היא רציונלית לחלוטין. אדם רציונלי צריך להיות בעל רגשות, הרציונליות מבקשת להביא אותן לאיזון ולמידה נכונה, אך לא לבטלן.

ה. אני סובר כי רוב הבריות תופסות את הקב'ה כגננת ואת עצמן כמצויות בגן הילדים שלה. רוב הבריות לא התעלו לרמה גבוהה מזה. הן מעניקות צדקה כתשלום לפוליסת ביטוח החיים שלהן על פי פסוק ידוע. כיוון שבגן מצויים המון זאטוטים עצום, מארגן לעצמו הזאטוט איזה מתווך קרוב והרבה יותר נגיש. לא ראוי ליפות את התופעה הזו במילים מלטפות.

ו. אינני סובר כי קללה היא אמצעי חינוכי. היא אינה אלא דחף שמתוך רגש, בשעת אזלת יד למעשה.

ז. 'שקר קדוש' על פי הבנתי, הוא אמירה מכוונתת של דבר שקר במטרה להועיל לנמען הדברים המצוי באיזה מצב חרום חריף. למשל, כאשר משקרים לאדם ואין מגלים לו כי הוא נוטה למות, במטרה לעודד אותו, לתת לו תקווה, ולמנוע ממנו יאוש ודיכאון בתקופתו האחרונה.
עודד

עודד

תלמיד טועה,
א. יותר משאני מעריץ חילוקי דעות לשמן אני שונא עריצות. בעדר בהמות אחדות מופלאה, אין חילוקי דעות אין ספקות, אין ויכוח. כאשר סותמים את הפה של החושב באופן שונה נוצרת אחדות 'לאומית' נהדרת המוליכה בהתרוממות רוח את עדר הבהמות ה'אנושיות' היישר אל התהום. השתדל להיות אדם ולעולם לא בהמת עדר.
האמת היא שרוב הבריות זקוקות ומשוועות להיות שייכות לעדר משום חוסר בגרותן. טוב להן כי מישהו מנהיג אותן ושולט בהן. כמה נעים להיות חית עדר רופסת.

ב. ודאות מוחלטת אינה קיימת כלל בעולם הידע והתפיסה האנושיים. [לגבי הכרת המציאות, ודאית היא עובדה אחת שסופי למות]. חילוקי דעות הן ביטוי של מחשבה עצמאית ובקורתית, המאפשרת העמקת ההבנה והתפתחות הידע. דומני שהיה זה רבי יוחנן שהעיר כי באמצעות ויכוחים עם ריש לקיש נתבררו לשניהם ענינים רבים.

ג. אם הגרזן לא היה נשמט מידו, היה רואה בדבר אישור לעמדה ההפוכה? הבעיה היא שהוא מבקש אישור מארוע חיצוני שאינו ממין העניין, כיוון שברגיל גרזנים עשויים להישמט מידי כורתי עצים. ההיזדקקות לסימן חיצוני נובעת מהעדר ברור פנימי שהוא הנדרש כאן, ואין לדבר קשר עם המנעות האפשרות לוודאות מוחלטת.

ד. זאת ועוד, מאימתי פוסקים אצלנו על פי גורלות ונסים? אלו כלים של מגיה שחורה ולא של עולם ההלכה או העיון.

ה. עולם כמנהגו נוהג.
'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל'. בגן הילדים הגננת משכינה שלום בין הזאטוטים. משמתבגר האדם הוא מבין כי עליו מוטל התפקיד לעשות שלום. אינך מסלק את האלהים ומתיימר לרשת את מקומו, אלא ניצב מולו כבוגר. עליך מוטלת האחריות ואתה נותן את הדין. את גיל ההתבגרות עברנו לפני קצת פחות מאלפיים שנים. מוזר כי מצויים אצלנו הרבה בני אלפיים שעדיין הם כנער בגיל העשרה.
'התנ'ך אינו חושב כך', אבל מאז, 'לא בשמים הוא', די כאן ברמז לשינוי המחשבתי הגדול אשר רבים מתעלמים ממנו.
מעניין להשוות מן הבחינה הזו את שירת מרים אל שירת דבורה. אינני מוחק את שארע בים סוף, אבל אני שייך לעולמה של דבורה.

ו. שיחה ויתוש. שיחה היא ביטוי של תבונה במימושה ומתאימה לאל. יתוש הוא קונץ לתינוקות. קונצים אפשר לביים. אפשר לחלום על דיבורים, לשמוע קולות, לדמות נסים, אבל שיחה היא יצירה של שתי תבונות ערות ומודעות היטב למעשה.

ז. עובדה היסטורית היא כי שוב אין האלהים נגלה אלינו, אינו מדבר ואינו שולח נביא בשמו. ראית תופעות מסוימות כנס היא נסיון אנושי דל להכריחו לגלות את פניו.
עודד

עודד

א. האם התלמיד המכנה עצמו טועה (להלן: "תלמיד" סתם), כתב משהו שמשתמע ממנו אחרת ממה שכתבת בסעיף זה?

ב. האם תלמיד כתב משהו שמשתמע ממנו אחרת ממה שכתבת בסעיף זה?

ג. לעתים ישנו ויכוח בין שני אנשים, שמקורו בחוסר הבנה האחד את השני: האחד פוגש מאורעות מכיוונם האחד ואילו השני פוגש את אותם המאורעות מהכיוון השני (נניח קונה ומוכר). הגמרא לא טוענת בשום מקום שמצווה להיזקק להישמטות הגרזן, בדיוק כפי שהיא איננה קובעת שאסור להיזקק להישמטות הגרזן. היא מקבלת את שני הצדדים כאפשריים. וכפי שציין תלמיד - זה פועל יוצא של עידוד חילוקי דעות.

ד. הגמרא לא פסקה, אלא סיפרה את מעשיהם של גיבורי הסיפור - שבמקרה או שלא במקרה - הם גם "גיבורי" פסיקת ההלכה. מה לעשות שעם כל גדלותם בהלכה, הם גם בני אדם העלולים להרגיש דברים שאינם כתובים בתורה בפירוש. בסופו של דבר, הם גם לא פסקו על פי המעשה שום דבר.

ה. האלוקים שאתה לא מאמין בו, גם אני לא מאמין בו. (וכנראה גם מיימוני ותלמיד לא). בשבילי התורה - לא בשמיים היא. חז"ל אמרו: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום". התורה נכתבה ע"י בני  אדם, והשמיים הם ביטוי בלבד לדברים הקורים בעולם הבלתי מורגש שבכל מקום - וכפי שכתב אחד מחברי הפורום - על הפסוק "כי נתתי במדבר מים ונחלים בערבה" שבימינו זה מתקיים ע"י הטכנולוגיה החדשה - כך כדוגמא יש להבין את כל הניסים והמופתים.

ו. ראה בסעיף הקודם. אם אתה מאמין שיכולה להיות שיחה בין אדם לאלוקים - הרי לך שאפשר לקיים שיחה משמעותית גם על יתוש. ואם אינך מאמין - הבה נדון בזאת בנפרד.

ז. כיצד אתה קובע קביעות הסטוריות מדעיות ביחס לאלוקים שאינך יודע אפילו איך הוא נראה? אם אינך מאמין באלוקים - בא ונדון בזאת בנפרד. 

אליקים

איקון ירוק. למעשה, כמה. על הסדר, על ההתייחסות, ועל הניתוח.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");