יצא לאור אור לציון חלק ד

א) יש המדברים על מנהג [כהרב סופר ודומיו] וכוונתם היא להשליט את פסקי הבן איש חי, שלא נהגו בהם רוב קהילות הספרדים. ב) והמדברים על המנהג באמת, יש לומר להם שבמצב הקיים שבני הספרדים מעורבים ביניהם, וכי שייך ללמד לכל אחד כפי מנהגו. ובפרט שרוב הספרדים עזבו דרך התורה עתה הם חוזרים לצור מחצבתם, האם אפשר ללמד לכל אחד כפי מנהגו. ומה שייך מנהג כשעזבו דרך התורה. מה יעשו בישיבות שיש בהם מכל העדות. ומעיקרא המנהג היא הנהגה למעשה, לא שבהכרח היא הצודקת על פי ההלכה, אז במקומם אין לשנות מהמנהג, אבל כשעלו לארץ ישראל ויש תערובת של עדות ומנהגים מה יש ענין בזה לשמור על המנהג. ומה יעשו הרבנים, נלמד את כולם את כל המנהגים. ואם בבית הכנסת יש כמה עדות, מה יעשו. לכן טוב עשה בעמיו הרב עובדיה שרצה להנהיג מנהג אחד לכולם, וברוך ה' רוב ככל הספרדים הולכים אחריו. כל הויכוח בינו לבין רבנים אחרים הוא איזה פסקים להנהיג, האם כהבן איש חי והכף החיים וכדומה, או תורתם של רבנים אחרים, ואין קשר לזה כלל למנהגים.

תוקן על ידי פורתניק ב- 30/09/2014 19:14:06

זה לא נכון שרוב ככל הספרדים קיבלו את פסקיו. אע"פ שספריו נפוצים.  מה שנכון הוא שכך חסידיו רוצים שיהיה ולכך הם נרתמים בכל הכלים העומדים לרשותם.

אבל מה שקורה בשטח הוא שהרבנים אמנם קוראים בספריו ומכירים את דעותיו, שואבים מספריו מידע על ריבוי הדעות והשיטות, ולמעשה מכריעים כפי דעתם הם ולעיתים לא מעטות בניגוד לדעתו. זה המצב בפועל כיום.

והסיבה הלוגית שהדרך הזו תמשיך ותתקים ותתרבה אף יותר בהמשך הזמן, נובעת מתוך השיטה עצמה שמונחת בספריו, שהיא למעשה אינה שיטה אלא לקט שיטות המאפשרות את הכל. והיא הדרך האומרת שניתן לכתחילה לעשות ספיקות וספקי ספיקות ובכל מיני סניפים ותתי סניפים לכל דעה ומחלוקת, ולהתחשב ולהוסיף כל דעה וכל אמירה, כל סיפור וכל מחשבה להימנות עד אין מספר, עד שביד הפוסק יהיה לפסוק ככל העולה על רוחו באותה שעה, ולאחר שעתיים לפסוק ההיפך, והיפך משתיהם לאחר שבוע ושניים. ובכל אותן הפעמים יהיה לו על מי לסמוך אף לכתחילה. ואם אותו פוסק ירצה למצוא חן בעיני קהלו ולצבור לעצמו תהילה וכבוד, לא יקשה עליו כלל לפסוק להם את מה שהם אוהבים לשמוע. כי המנגנון ההלכתי נטול המסורת מאפשר את הכל. אין מחוייבות לדבר מלבד המחוייבות לצרף את מה שתרצה לפי הצורך העומד על הפרק.

הן הן אלו מקצת מן הפירות שנרויח בעזיבת המסורת והתנשאות על מנהגי אבותינו התמימים והפשוטים. שאם כי לא היו בעלי ספריות נכבדות כולם, ולא עסקו בעוקצין כבסדר מועד, אבל היו אנשים בעלי סייעתא דשמיא יותר מכל חכמי הדור הזה לכוין אל האמת הראויה,ומעשיהם יוכיחו.

אבל יתירה מכך, גם אותם מתנשאים חדשים להשליט דעתם על הרוב מתכסים בטענת ה וראות השלחן ערוך. כאילו כל חכמי ישראל שבכל הדורות המאוחרים לא ידעו מן השלחן ערוך ולא הכירו את הלכותיו ואת תוקפם והחלת סמכותם וגדריהם. אלא בעל כרחך ידעו שיש פירושים על דבריו ושיטות שונות, וכן גם הכירו את מגבלות סמכותו , אם מפאת המקום ואם מפאת הזמן ואם מפאת עצם קבלת הוראותיו. ועם ריבוי הפירושים השונים שבדבריו, עד ששוב על כל הלכה ירבו מחולקות וחזר הדבר לכמו בתחילה. ריבוי הדעות עד לאין קץ ותיכלה.

כל זאת ראה היטב הרב בן ציון בפיקחותו, כל מה שלא ראו בעלי תשובה חדשים מקרוב באו המתלהבים ואחרים עמם, וידע שבעזיבת מסורת אבות ומנהג ישראל בתואנות שונות , יביא לריבוי מחלוקות עד לאין קץ, עד שכל רב יפסוק ככל העולה על רוחו וכל מה שטרחו אבותינו ורבותינו לכונן מנהגים מוסכמים, ירד לטימיון חלילה.

ובשנים האחרונות אנחנו רואים את פירות המהלך החוצפני הזה של נטישת דרכי אבות ומסורת רבותינו. רבנים שונים מדפיסים ספרים עם הלכות מחודשות שלא שערום אבותינו. וכולם "יש להם על מי לסמוך" ובשעת דחקם וכטוב לבם " אף לכתחילה" כי הוא "מלתא דרבנן" או "מנהגא בלבד" וכדומה. כי בהינתן הדרך שהכל אפשרי , וכל שיטה נחשבת, ואין עוד מנהג קדום ואין מסורת מחייבת, אזי הכל אפשרי , וכל רב שופט את שופטיו , אבותיו ורבותיו. כי מה ידעו אבותינו ולא נדע אנחנו...וכי היו להם ספרים רבים בספריה כמו שלנו יש ? וכי הם ידעו שב שמעתתא על פה כשם שנדע אנחנו ? בסך הכל היו אנשים בורים ודלים שלא ידעו הרבה ועשו הרבה טעויות. זו המחשבה העומדת בבסיס הבעיטה באבותינו. כי אין ערך להשתלשות השמועות ואחיזה מסויימת בשיטה, אף כשהיא דחוקה או נדירה.

לפני מספר חודשים ראיתי פסק הלכה ההולך בשיטה החדשה הזו, עד שבא חכם אחר ועשה לו ארבע ספיקי ספקות והקל אף יותר. הראשון התרעם על חוצפת האחרון. אבל האחרון עשה לראשון, בדיוק את מה שעשה הראשון לזה שקדמו. על זאת אמרו חז"ל, בקדירה שבישל - בה נתבשל. מה שממציא שיטה נגד אבותיו, בל יתפלא שהיא תשוב כנגדו גם הוא.

קיצורו של דבר, יש לאחוז בדרכי אבותינו ורבותינו, גם כנגד השלחן ערוך, גם בארץ ישראל, גם כנגד גדול הדור, גם כנגד מה שנראה אמתבהשקפה מיידית, גם אם במבט ראשון הם נראים תמוהים, כי עם קצת חריפות אפשר להראות שהתימה מתהפכת לעבר האיש התמה עצמו. כי כל מה שאדם חושב עצמו לחריף ופיקח, דורות הראשונים היו חריפים ופיקחים אף יותר ממנו.

 

מוטיבןשלום,

היטבת באר. חזק וברוך.

בעיני קטן שבקטנים שכמוני מב"ש ופורתניק, משני הצדדים, מחזיקים בקיצוניות לא בריאה של מחלוקת פרגמתית, אולי אפילו לא על עקרונות אלא על קדימות במעלה.
מנהגים הם דבר חשוב, אבל ההלכה הצרופה חשובה מהם במעלה כשמאידך, המנהגים במבטלים הלכה.
הדרך הדורשת להתבסס על מנהגים, איננה הגיונית אפילו במישור הרעיוני, אבל יותר מכל איננה כמעט אפשרית במאה ה-21, שהוואי החיים השתנה לבלי היכר בכל מובן, ובעיקר הפסיכולוגי [כיום התאוות הרבה יותר רעיוניות ווירטואליות, וכמעט כל שאלה מגיעה בסוף לנושא הנוחות, בניגוד לימים בהם החיים היו מלאי עיסוק בקיום המין במישור הכי ישיר וגשמי].
בעיניי יש לפחות 3 בעיות קשות בקראות לכאורה, שמנסה להציג מב"ש [אני מקצין מעט, כי ברור שגם מב"ש לא מתכוון ברמת הקראות]: א) אמר הפילוסוף: ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אהובים אלא שהאמת יותר (הקדמת בעל המאור). לא ניתן להסתמך באופן עיקבי על הוראות בלתי מובנות, כי במצב כזה לא יניתן להקיש והחיים הופכים לספק חסר תכלית. ב) ידוע שיש תימנים שסומכים על פסיקה של מהרי"ץ להסתפר לכבוד שבת גם בימי העומר, ומגלחים זקנם אחת בשבוע. ופעם שאלו רב מפורסם מאוד מהעדה הנ"ל וענה: כיצד ניתן להתיר ע"פ מהרי"ץ, והלא בתימן לא היו מגלחים הזקן ומהרי"ץ איירי בתספורת הראש?! והנה, אם מצד מנהג יתכן ודברי הרב צודקים ונכונים, אבל מצד ההגיון אין להם כל שחר. ג) כתב הרשב"ש באגרת 'מלחמת מצוה' שלו כנגד הקראים (כדאי מאוד לראות בפנים), שהנה הפרושים התפתחו עד לכדי יצירת אנשים משכילים, נאורים, פילוסופים מסוגים ורמות שונות, מלומדים, אמנים מסוגים שונים ועוד - והכל בזכות שהם מעניינים במעשיהם ובודקים את דרכיהם, בניגוד לקראים שלא הוכר מהם אפילו מלומד אחד. עכת"ד. ומכאן, שלמען מימוש החזון הדרוויניסטי חובה להתקדם בחיים! ומה שהיו אנשים חכמים לא מעלה ולא מוריד בחובתי להבין ולהשכיל.
מאידך, החדשנות והמקוריות הולידה את הרפורמה, שעד מהרה לא התצמצמה ליהדות והפכה לקוסמופוליטית ברמה שקשה לחלק מאיתנו למצוא קשר בינה לבין הדת. וזו מעין טענת מב"ש עצמה, שהחכמה יכולה להוביל לפתיחת המחיצות באופן שמסוגל להכניס כל נזק (דוגמה שלו, פסיקה ע"מ לקבל כבוד) ואחיתה עדי אובד.
השאלה האם הרב עובדיה הוא חדשן במהותו והרב בן ציון תומך במנהגים בכל מצב, וכמדומני שאף אחד לא סובר שכך היא המפה הפוליטית: הרב עובדיה נשען ברוב הכרעותיו על טקסטים קמאיים, עד שקשה לעין שאינה מזויינת לראות את החידוש בדבריו. ודווקא הרב בן ציון הוא הפלפלן והעוקר הרים בסברא, שקרוב להכרעה ע"פ ראיה אחת נכוחה בעיניו משבעה משיבי טעם.
אתן שתי אפשרויות מבחינתי לפרשנות, אבל בטח יש רבים. העיקר הוא שאינני מאמין בקיצוניות, ובודאי בנקיטת צד, של ההבדלים בין הני תרי צנתרי:
א. הרב עובדיה הרשה לעצמו להיות נועז, כי מבחינתו היה גדול הדור (לי אישית לא נראה שטעה בגדול) וככל פוסק גדול מותר לו להנחות קו עצמאי; בניגוד לרב בן ציון, שדוקא ההלכה לא היתה עיקר עיסוקו, בפרט לא הציבורי.
ב. מסיבות רבות, ובעיקר לגודל בקיאותו, לא הרגיש הרב עובדיה בעומת השינוי והחידוש אלא בדרך שהיתה נראת מתאימה בעיניו - בפרט לפי צרכי הדור - ודווקא הרב בן ציון הרגיש קראי יותר כשבא להכריע להלכה למעשה.