יצא לאור אור לציון חלק ד

אם אתם רוצים עקרונות אז בבקשה,
במנהגים, הכל טוב ויפה, כל עוד זה לא נוגע ולא סותר את ההלכה, אבל ברגע שיש בזה איזו שהיא בעיה הלכתית, המנהג הופך לגהנם ויש לבטל אותו.
להרב עובדיה לא משנה שיתפללו בנוסח של יהדות מרוקו או בבל וכיו"ב, אבל ברגע שזה נגע לדברים שנוגדים את ההלכה, כמו בהמלך המשפט או בפיוטים בתוך פסוקי דזמרה הוא הזדעק על זה.
לעומת זה, הגרב"צ אבא שאול זצ"ל חיפש להמליץ על כמה מנהגים, ביניהם לברך אחר ההדלקה וכיו"ב, והרב עובדיה חלק על הדברים וענה על כל עניין ועניין בצורה עניינית, ולא בסברות מתלהמות.

מוטי, זו דמגוגיה, אף אחד לא אמר שהרב הפוסק אינו מכיר בפסקיהם של רבנים אחרים, מה שעומד מול עיניו הוא ההלכה הצרופה, ואם הוא רואה שנימוקי המגינים על המנהג אינם נכונים הלכתית, הרי שלדידו הנוהגים כן טועים וצריכים ע"פ ההלכה לבטל מנהגם, הרב הפוסק לא צריך להיות מושפע משיקולים של רב פלוני טעמו ונימוקו עמו וכו' אלא ההלכה הצרופה ותו לא.

למה כן נכונים דבריך, הרב הפוסק גם יודה שהעושה ע"פ רבו כיוון שלא הבין את הטעות שבידו לא יענש ולא עבר עבירה אע"פ שלדידו של הרב הפוסק טעות היא ביד הנוהג. 

יש כאן כאמור שני עניינים שונים ולא קרב זא"ז. 

דורות שלמים של רבנן ותלמידהון לא ראו בזה בעיה הלכתית. קיימו וקיבלו לתפוס להלכה בנושא כזה או אחר.
האם יש חוצפה גדולה מזו מאשר לכנות את מסורת פסיקתם "גהנם" ?

בפרט שיומרה זו מגיעה מאנשים שלצורך עשיית ספק בהלכה מצרפים גם דעות דחויות הסותרות את השלחן ערוך, ולספק ספיקא מצרפים דעות של מיעוט, אפילו דעות שנשלפו מהגניזה.  אבל כשזה מגיע לביטול מנהג ומסורת ישראל, אין להם כל ספק וספק ספיקא שכולם צריכים לסור למרותם ולשנות מנהגם. כאן אין שום קולא. שום " יש להם על מי לסמוך". או "הנח להם לישראל ". כולם צריכים לבטל מנהגם שאנחנו חושבים שיש בו בעיה ולעשות כדברינו !

הרי החרב הזו גם מתהפכת, בעיה הלכתית נמצאת גם בשינוי המנהג לא פחות משהיא נמצאת בפסיקה בהלכה פרטית נגד השלחן ערוך. גם נגד שלחן ערוך מפורש. על אחת כמה וכמה במה שמשתמע מן השלחן ערוך. וקל וחומר בפסיקה מחודשת.

הרב בן ציון לא הגן על מנהגים "בעייתיים" מפני ההלכה, הוא הגן על ההלכות מפני המנהג "הבעייתי" לשנותן.

וכמה הלכות טובות ומסורות הלכתיות קדמוניות היו אובדות מישראל אילו חלילה היו שומעים לרבנים המתחלפים מיום ליום.

הנה אנחנו בעניין סוכות ואתן לכם דוגמה קטנה להבין.

בתחילה, כשעלו קהילות יהודי תימן לארץ, עניים שפלים ומרודים, ללא כבוד והדר, חכמת חכמיהם היתה בזויה בעיני אצילי הארץ. ולא מטעמים אמיתיים. הקהילות הללו הביאו איתם אתרוגים מוזרים. גדולים כבדים. מה שלא נראה ולא נשמע לנכבדי העם מעולם. קמו כמה חכמים בעיניהם והחליטו כי ישנה "בעייתיות גדולה בהלכה" באתרוג התימני ודרשו להימנע מלקיחתו וליטול אתרוג רגיל הנפוץ והמוכר להם דווקא. שהוא לדעתם המובחר.  אבל היהודים עקשנים המה ולא אבו ולא שמעו לשנות מנהגם מדורי דורות. כי הם ידעו פחיתות מעלתם לעומת אבותיהם ורבניהם, ובענוה טבעית העדיפו לסבול חרפות ולא לשנות את ההלכה המקובלת בידם אף שרבים קמו עליהם.

ועקשנותם זו באה בשכרה, שלאחר שנים הסכימו לא מעט חכמים שהוא כשר לכתחילה, ואומרים שאף גדול הדור בהלכה ובהנהגה הגאון החזון איש זצ"ל היה מעדיף למצוה מן המובחר דווקא את האתרוג הזה.

אז הנה, הדברים מתהפכים, והפיקח יודע שיבוא דור ורב חריף יותר ויוכיח כי אין האמת כרב פלוני אלא כרב פלוני, וכן בהיפך. לכן הטוב והנכון הוא לשמור על המסורת שהיא אבן הבניין של התורה. ומעטים ובודדות הפעמים בהם מנהג ישראל באמת משולל כל יסוד בהלכה עד שישנה חובה לבטלו. ברוב הפעמים אין בו באמת בעייתיות לכל מי שבא להפך בזכותו ולמצוא בו יתרון שאין בחבירו.

חג שמח לכולם.

שלום וברכה לאדוני הטוב,

לא לחינם התעלמתי מעיסוק כזה או אחר בפרטים ובאישים הסובבים את הסוגיה העליונה. לא יודע על מה כוונתך ב "האדמו"ר זצ"ל " וכו'. ולאמיתו של דבר אין לי גם כל עניין לדעת. נתמקד בעקרונות ודומני שבזה יש בינינו הסכמה כלשהיא.

עקרונות השגתי היא על השיטה והם בנוגע לשלשה עקרונות:

א - על זניחת מנהגים ומסורות עתיקות והכפפת כולם תחת פסיקה אחת שאין עליה הסכמה כללית ע"י רוב חכמי ישראל.

ב - שיטת פסיקה המבוססת על כללים על גבי כללים היוצרת מציאות חוקית לביטול כל הלכות השו"ע לעניין מעשה.

ג - גישה מוטעית ביחס ההלכתי ובמשקל הניתן לרבנו האר"י ולחכמתו ובכלל בהשקפת התורה הכללית.

בעקבות כך וההשלכות הנובעות מהנ"ל גובשה אצלי החלטה לתפיסה אחרת, מיושנת, בכל הנוגע לפסיקת הלכה. אבל כיון שאיני רב ולא ת"ח לא אלאה בה איש.

( אגב, על סעיף ב, מצאתי בשבוע האחרון בספר באר חיים ( דומני סימן נ ), לבנו של הגר"י עדס שליט"א הכותב ששמע מאביו שאמר לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שעל ידי ספק ספקא אפשר לעקור את כל ההלכות. דברים דומים כתבתי מזמן כאן בפורום . ואני חושב שזה הכרח לוגי הנמשך מהנחות מוקדמות בכללי פסיקה שהתקבלו , לצערי, אצל כמה רבנים בימינו, ככללים שאין עליהם עוררים ושיש לאחוז בהם. זה דבר המובן מאליו ואין צורך להגיע עד לגרי" אלישיב כדי לאומרם.)

אגב, בנוגע לגאון הרב בן ציון זצ"ל, כל מי שייקרא בשימת לב במבוא הארוך לספר אור לציון על שביעית, יחוש כיצד הוא מנסה מסרב להיכנע לכל מיני יצרני ספק ספיקא הלכתיים. ובכל מקום שיש בו זיק של אפשרות ליצירת ספק-ספיקא, הוא מייד מעלה אותו ועל אתר דוחהו מתוך עמדה מסורתית הלכתית. צריך להבין את הדבר. החכם הזה התמודד מול טכנוקרטיים הלכתיים וידע שהם יצוצו לו עם כל סדק קל העלול להיווצר בכל גילוי של ספק כדי להופכו למשען ליצירת ספק ספיקא, תוך התעלמות ממסורת הוראה ומנהג ישראל.

אמר לי פעם מישהו זקן. במשנה ציוו  " עשה לך רב והסתלק מן הספק ", אבל היום הרבנים החדשים אומרים הפוך : עשה לך ספק והסתלק מן הרב. ודפח"ח .

אין צורך בשום תיקון כדי להבין שטענות הדיבוק אינן נוגעות אינן מתקרבות ואינן מתחילות כלל כניגוד למה שכתבתי.

כדאי להבדיל בין מנהג לבין מסורת. מנהג, אם כל ישראל או רוב ישראל נוהגים כן, יכול להיות חזק יותר מהלכה. ועדיין מצד הסברא ייתכן כי מנהג איננו נכון. פוסקים עם כתפיים רחבות, כגון רש"י או הבית יוסף, ניסו לבטל מנהגים הסותרים את הגמרא. למסורת יש מקורות ברורים יותר והיא עוברת במסירה מדור לדור ויש להתחשב בה ביתר זהירות. לדוגמא, יש מסורות שונות על כשרות עופות בקהילות שונות, חלקן נכונות וחלקן שגויות, ומכל מקום מאחר שמתקופת הראשונים ועוד קודם לכן אין אף חכם היודע לזהות בודאות את מיני העופות הטמאים, לא מכשירים עופות בלי מסורת.
 

הדיבוק,

כדי להשיב על טענותיך החשובות בדבר התפתחות ההלכה וכו' צריך להיות דרשן. ואני לא טוב בתחום. תבין שיש כאן ויכוח עקרוני בין גישות שונות בתפיסת הפסיקה שמשליכות גם על ראיית המנהג המסורת כללי הפסיקה והיחס להוראות רבנו האר"י. נתתי בתגובתי חלק מהן בקצרה ראשי פרקים עם שלשה סעיפים. אין לדברים אלו כל קשר להתפתחות ההלכה, לעצמאות הפוסק וכו'. אדרבה, אם תבין תראה שככל שימעטו כללי הפסיקה, כן תגדל חירותו של הפוסק. אך, גם חירות זו צריכה להיות תחת מסגרת מסורת הפסיקה.

אתן לך עניין כדוגמה קלה ממה ששמעתי ממישהו היום, ולו רק כרמז או אצבע מורה לעניין. רבנו האר"י ז"ל הורה שיש להתוודות במהלך התקיעות בראש השנה. וקהילות בבל ואחרות נהגו כדבריו.על פי הנגלה יש בזה מחלוקת הפוסקים האם הדבר נחשב להפסק אם לאו אף אם נתפוס כשיטת מרן. ובעיקר העניין יש בכלל ויכוח האם יוצאים ידי חובה בכל סימן מהתקיעות לבדו. כך שבין הברכה לאחד הסימנים אין הפסק וממילא בין סימן לסימן ודאי שלא יהיה הפסק.

כעת, אם ברצוני לבטל את מנהגי ישראל שנהגו כן בין אם מקדמת דנא ובין אם על פי דברי רבנו האר"י, כל שעליי לעשות הוא להגיד להם שעל פי הנגלה יש בוידוי משום הפסק ולכן זה איסור כי כן נובע מפשטות דברי מרן. אך, אם ברצוני להציל מנהגי ישראל או להגן על מנהגי רבנו האר"י ולא להחשיבו כטועה, יכולני בקלות לעשות כן, מעצם ריבוי הספקות שבדין זה. ואם באיסורי דאורייתא אנחנו עושים כן, ואףכנגד מרן, ואף כששני הספקות גם יחד הם נגדו, ועושים כן אף לכתחילה, על אחת כמה וכמה בספק איסור דרבנן, על אחת כמה וכמה כשרבנו האר"י עומד מאחריהם , על אחת כמה וכמה שכבר נהגו ישראל כדבריו בקהילות שונות וכל שכן שהוא בכלל דבר מצוה .

יש לך רב שיאמר שכיון שהוא חושב שאין כן הלכה, אסור לעשות כן. אף שהוא יודע שאפשר להראות בקלות שהדבר אפשרי מבחינת ההלכה שהוא עצמו התווה. ויש לך רב שיאמר שכיון שנהגו כך ישראל על פי חכמיהם ורבנו האר"י בראשם, הנח להם במנהגם ואין לנו לשנותו. ויש רב שיאמר שלא די בכך אלא יש לצוות על כל ישראל שטוב להם שינהגו כדברי רבנו האר"י. כפי שככל הנראה סבר ועשה רבנו יוסף חיים זצ"ל.

עכשיו גם בלי להיכנס לפרטי הלכה זו או אחרת, ברור לחלוטין שיש כאן מגמות שונות ויחס שונה בכלל למסורת הפסיקה, למנהג ישראל, ולרבנו האר"י הקדוש.

הדברים הללו ואחרים אינם נוגעים כלל להתפתחות ההלכה וכל יתר הדברים שציינת. אלא הם דברים שנכונים בכל מצב ובכל מקום ובכל תנאי והם מסורים ללבו של הפוסק.