למד לשונך לומר איני יודע !

אחרחוק

אמנם ביאור נפלא

אבל ההדגש בדברים כאן הוא על השוני בין המפרשים

שלא מצאנו בשאר מפרשים שידגישו את דבריהם כשהם לא יודעים מה לפרש

כמו שרש''י מפרש שם בחומש למשל

מצד שני מקסמן יש בעיה עם האני מאמין

שזאת התורה לא תהא מוחלפת

ומה עם חכמי הדורותו ההסבר שנתת

איך אפשר ליישב את הדברים ?

התשובה האמיתית מורכבת יותר לדעתי

ישנם דברים שהשתנו במציאות כמו הגוף לגבי הלכות נידה ווסתות

וכמו המצאות אלקטרוניות שלא ניתן עליהם הלכות ברורות

וכאן אני מסכים איתך שנכנסים חכמי הדור בשביל להתאים את התורה למציאות שמתהוה

אך בדברים שאין בהם שינוי מניין לנו הסמכות והכוח לשנות

אם היית נשאר רק עם הבת שלך זה שונה

כי אין למדין אי אפשר מאפשר

אך כשיש אפשרויות אחרות אין להתיר על סמך חכמה אישית כלשהי

ברור שהמציאות היא דינמית

אך התורה והחוקים פחות גמישים 

לבד ממקרי קיצון של שינוי פיזי משמעותי כדוגמאות שהזכרתי לעיל

1. גלגולה של שיחה.
תחילה עולה הנושא 'למד לשונך לומר איני יודע'. משם עברה השיחה לכוונתו של רש'י. בדרך אגב נודע לי שהוא התנצר וזכה למעמד של קדושה. אחר כך לדתו של מקסמן, ובהמשך לקביעותה של התורה. כך שט לו הדיון מענין אחד לאחר ללא הגה מכוון.

2. 'למד לשונך לומר איני יודע'.
המובן של הביטוי אינו תמוה כלל וידוע היטב לבעלי השכלה כללית. מם80 קולע במדויק לכוונת העניין: 'רש"י אומר לנו שימו-לב התשובות האלה מוכרות לי, אולם אם תדייקו תראו שיש כאן שאלה גדולה, שהתשובות הללו אינן באמת משיבות עליה, ואינני יודע מה התשובה'.
הדמות המשתמשת בשיטה הזו היא סוקרטס. הוא שואל את בני שיחו לדעתם על איזה עניין, מהי גבורה, מהו ישוב הדעת, מהי ידידות, מהן אדיקות וחסידות. בני שיחו מציעים איזו הגדרה, וסוקרטס מנסה להבין אותה, לרדת לעומקה, מקשה, שואל, מביא דוגמאות נגדיות. הבירור הזה חושף פגמים בהגדרה ובהבנת העניין, ומעורר בלבול, אי ביטחון, חוסר מוצא. מן הסתם יש שמתעורר אצלם גם כעס. הדיון מסתיים ב'אפוריה' – העדר תשובה, הבנה מעורפלת, בלבול, וצורך להתחיל בירור מחודש בדרך חדשה, על סמך הנחות חדשות. במצב זה מצויים כל בני השיח, גם לסוקרטס אין פתרון משלו. אבל האפוריה עדיפה על פני החזקה בסברות שגויות ואמונה בתוקפן. היא מציבה אתגר.

דוגמה מעניינת לאתגר הזה היא בעיה 'פשוטה' מאד שרובנו לא נותנים עליה את הדעת. אם מונח תפוח אחד, ואני שם לידו תפוח אחד, מדוע ההתקרבות הזו היא הסיבה להיותם שני תפוחים? הוא משיב: 'אינני מאמין עוד שאני יודע משום מה מתהווה אחד, ובקיצור, בשום דבר אינני יודע משום מה הוא מתהווה או כלה או ישנו, - על כל פנים אינני יודע זאת על פי אותה שיטת החקירה, אלא שמניה וביה אני בולל לי שיטה אחרת'. [פיידון, כתבי אפלטון, תרג. ליבס כרך ב' ע' 63, הוצ. שוקן]. כאן מוצגת האפוריה, איננו מבינים מדוע אחד ועוד אחד הם שנים. מוצג האתגר למצא שיטה להסבר הבעיה.
השיטה האחרת מופיעה בע' 66, 67. הדוגמה שם עוסקת ב'יפה', אבל לדבריו היא ישימה גם לשני התפוחים שלנו, ואנסח את התשובה שלו בהתאם לדוגמה כאן. התשובה מוצגת בענווה רבה, [ראו פרוש אייזן לרש'י], כהנחה בלבד. את ההנחה הזו נדרש לבדוק בעתיד בדיקה מקיפה ולגלות במה היא מועילה ומה החולשות שלה, בדיקה שאכן תתבצע לאורך שנים רבות. הנה:
'אני קובע כהיפותזה [= דבר העומד מתחת. הנחה] שיש דבר מה שהוא 'שנים לעצמו'. ורק בזאת אני מחזיק בפשטות ובישרות, ואולי בתמימות: ששום דבר אחר אינו עושה אותו שנים אלא ה'שנים ההוא' אשר נמצא לו, או נשתתף בו, או הגיע אליו בכל דרך שהגיע. שעל כך אינני מוסיף לקבוע דבר בוודאות, אלא רק זה הדבר שאני קובע, כי כל הדברים שהם שנים, - הם שנים מכח ה'שנים [לעצמו]''.
ה'שנים לעצמו' הוא האידאה של ה'שנים'. התשובה הזו אינה פשוטה כלל, ודאי לא בקריאה ראשונה, אבל היא חשובה מאד בתורת ההכרה עד היום.
עודד

עודד וולאנד

הצטרפתי חזרה לאשכול רק עם מקרא תשובתך.

תארת - היטב - את גישתו של סוקרטס.

אבל האם רצונך לטעון שבעל האמרה בתלמוד שצריך ללמד את הלשון לומר "איני יודע" החזיק בשיטה דומה לשל סוקרטס?

כמדומה שההקשר בו אמר את הדברים הוא שונה לגמרי, גם אם הדברים מופיעים כמשפט עצמאי.

אני הבנתי אותו כך:

אל תתבייש להודות שיש שאלה שאינך יודע לענות עליה. עליך להרגיל את עצמך לעשות זאת כי הנטיה שלנו היא להתחמק מזה.

זה ממש לא מה שעשה סוקרטס, מה גם שקריאת הדיאלוגים יוצרת בקלות רושם שסוקרטס ידע יפה מאד לאן הוא חותר, כמו להוכיח לבני השיח שלו שהם ודאי אינם יודעים... וכמדומה שאחד מן המשתתפים בדיאלוג אומר זאת במפורש.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");