מקרא ללא ביקורת המקרא

כולנו התרגלנו לשמוע על "ביקורת המקרא"=חקר המקרא, מחקרים שתוכנם הוא חלוקת המקרא לקטעים קטעים, המיוחסים - לדעת החוקרים - למגילות שנות לסירוגין.

 אבל אני רוצה לטעון - שגם אם נניח שנקבל לגמרי או חלקית את רעינותיהם וחלוקותיהם, לא זוהי הדרך ללמוד את המקרא. ביקורת המקרא מבוססת בדרך כלל - על חלוקה סגנונית, על סגנון ספרותי של הכתוב ושימוש בביטוים במליצות לשון ובלשון מצוות מהתורה וכדומה, ולעתים רחוקות גם פסוקים שלמים (למרות שכבר הראיתי בעבר שיש בהם גם שינויים על פי הצורך התוכני בפרק שאליו הועתק הפסוק). למעשה יהיה יותר נכון לחלק את המקרא למגילות - רק לאחר פיצוח הסדר התוכני בתנ"ך. רק אז נוכל לומר שבאמת הכותב השתמש בלשון מסויימת כדי לבטא רעיון. הרי העורך הסופי - בהנחה שאיננו אדם טיפש - ולא סביר שהוא טיפש בהתייחס לעובדה שכל העם קיבל את עריכתו, ויותר מאוחר כל העולם - אז אותו עורך ודאי שמר על סדר תוכני, והסגנון איננו אלא נושא משני לתוכן, כמו בכל ספר שהוא. ולמה שהמקרא יהיה שונה בזה מכל ספר שהוא. 

ביקורת המקרא אולי תבדוק מתי נאמרה כל נבואה, ואנכי לא כן עמדי - אני בודק לא מתי נכתבו הנבואות אלא לשם מה נכתבו הנבואות. לכן, לא אפרש קשר בין פסוקים כנובע מזמן כתיבת הנבואה, ולא אדחה קשר בין פסוקים בגלל זמן כתיבתם. אפילו על התורה יש דעה ש"מגילות מגילות ניתנה." וכ"ש בנביאים. (גם במשנה כידוע רבי לא לימד לפי סדר המסכתות, ובכל זאת סידר את המסכתות בצורה מאוד מסויימת, איזה סדר שלא יהיה) ואם כן הסידור הסופי ודאי ניתן להבינו כמכוון לדבק נבואות לפי עניינן, למען ירוץ הקורא בו, ולמען השג את המסר הרצוי.

 בדבריי להלן אוכיח כי ניתן לקרוא את המקרא על פי סדר תוכני ברור, ללא היזקקות לשיטות ביקורת המקרא. אשתדל גם להשוות את דברי למה שכתבו מעט מהחוקרים, ומאחר שהמסקנה מתבקשת מאליה, לא ארחיב בחיפוש אחר הוכחות. הדברים ידברו בעד עצמם.

 ***************

הבה ונבחן לדוגמא את ספר ירמיה.

נתחיל מבחינת סידור הפרקים בספר.

נתחיל בציטוט מאנציקלופדיה מקראית בערך ירמיהו סימן [ד].

"ספר ירמיהו כפי שהוא לפנינו אינו מסודר לפי תכנית קבועה, כרונולוגית או עניינית. כנראה הסידור הנוכחי הוא תוצאה של פעולות סופרים ומעתיקים מאוחרים... לזה יש להוסיף בלבולים כרונולוגיים... כל הפגימות האלו בצורתו של הספר בודאי הן תוצאות של מעשי סופרים ומעתיקים..."

ונשאל במילה אחת: האומנם?

ונענה בפירוט רב, כי אפשר למצוא סדר ענייני מובהק ומסודר להפליא, מתחילת הספר ועד סופו. כדלהלן:

אני מחלק את ספר ירמיהו לשמונה:

א. א'-י"ב   (פרק א' – הקדמות, כל השאר-) נבואות תוכחה וקינה פשוטות.

ב. י"ג-כ'    נבואות במשלים.

ג. כ"א-כ"ד נבואות למנהיגים. (ופרק כ"ד – סיכום, או: הערכת מצב).

ד. כ"ה-כ"ט נבואות על יחסי בבל- ישראל – וכל הגויים.

ה. ל'-ל"ג    נבואות נחמה לישראל.

ו. ל"ד-ל"ו  פרקי סיפורי הקדמה לסיפורי מימוש הפורענות.

ז. ל"ז-מ"ה  מימוש הפורענות.

ח. מ"ו-נ"ב  נבואות לגויים. (ופרק נ"ב – שוב, מעין סיכום או הערכת מצב.)

ההסבר כזה:

(המספרים מציינים להערות בהמשך)

א. ירמיהו - עיקר ותחילת תפקידו הוא תוכחה, ולזה מצטרפות הקינות, המיועדות להמחיש את הפורענות שתבוא אם לא ישובו בתשובה.

 ב. נבואות משלים. כיוון שהעם לא שמע, פתח ואמר להם דברי משלים, שזה דבר הנכנס ללב יותר, ואם לא שמעו דברים מפורשים, אולי כך ייכנסו הדברים לליבם. בד בבד הוא מחמיר את אופי הנבואות. לכן גם באו כאן התפילות, שבאו מקושי המצב, והתשובות להם הם נבואות קשות אף יותר.

ג. נבואות למנהיגים. אינני יודע למה, אבל גם בירמיהו שלוש או ארבע פעמים ראיתי סדר כזה של - העם ואח"כ מנהיגים, ועד כמה שעיוני הספיק – גם ביחזקאל.1

ד. פה כבר נגמרו נבואות הפורענות, והתחיל שלב התקיימות הדברים, ופותח בשלטון בבל. מה שנשאר אחרי הנבואות, הוא בעיקר לדבר על מה שקורה עכשיו. לכן העיקר פה הוא אמירה לקבל את עולו של מלך בבל (ולכן זה נאמר ספיציפית באותו  זמן שמלך בבל מומלך (כמו שכתוב בפירוש בכ"ה א'). ומצטרפת לזה אמירה לחזור בתשובה (בפרק כ"ו. ולדעתי אין זו הנבואה של פרק ז' אלא שייכת לפרק ל"ו2). כל אלו, אינם נבואות "פורענות" אך כן "נבואות" השייכות להתנבאות על הפורענות. לפיכך נבואות הנחמה של חלק ה' שאמורות להיות בסיום הנבואות (כדלהלן) – איננו נמצא לפניהם. חלק ד', גם איננו שייך ל"מימוש הפורענות" אלא רק הכנה לה. לפיכך הוא עדיין שייך לנבואות הפורענות, שגם הם מעין "הכנה" למימוש הפורענות. ולכן נבואות הנחמה באות רק אחריו. ניתן גם לפרש שנבואות סעיף ד' הינם תיאור פעילות ירמיהו מול מתנגדיו, כאשר פרק כ"ה לבדו הוא הכנה למימוש הפורענות, ואילו הפרקים האחרים הם תוצאת הפחד של העם ממימוש הפורענות – שבעיניהם ירמיהו היה מזרז את הפורענות – כמו שאמרו עליו במקום אחר "כי האיש הזה איננו דורש לשלום לעם הזה כי אם לרעה".3

ה. נבואות נחמה נמצאות בסיום חלק הנבואות. גם זה נמצא בירמיהו כמה פעמים, וגם ביחזקאל, וזה דבר שאינו דורש הסבר, כי הנחמה באה רק לאחר הפורענות, וגם ודאי שראוי לסיים בנחמה ולהשאיר את הרושם שלה. וזה בסיום כל הנבואות, רק פרקי סעיף ו' רצה להסמיכם אל פרקי מימוש הפורענות, בגלל שהם ממחישים את החטאים ביותר, ואולי הקדים את נבואות הנחמה בסמוך לדבריו לגולי גלות יהויכן (פרק כ"ט), כהמשך להם. ודבריו לגולי גלות יהויכין כמובן שייכים לפעילות ירמיהו נגד מתנגדיו.

ו. כאן מתחיל שלב המימוש, של הפורענות עצמה. כהקדמה מובאים שלושה פרקים המספרים עובדות הממחישות את מיאון העם ומנהיגיו לשוב בתשובה. פרקים של עובדות מסוג זה כמעט ולא הובאו בספר, ודאי לא כשלעצמם. וזה מוכיח שכוונת מיקומם הוא כהקדמה למימוש הפורענות. (ונבואת ל"ד א'-ז' – נסמכה אולי כהקדמה למימוש הפורענות – וכנבואה השייכת אך נפרדת ושונה מהפורענות, ואולי גם כן נסמכה לנבואות הנחמה מפני צד הנחמה שבה. 4,5

ז. מימוש הפורענות.

ח. נבואות לגויים. ירמיהו לא רצה להפסיק את הנבואות על ישראל, שהיה בהם רצף ברור ואחיד. לכן הוא הניח את הנבואות לגויים בסוף. יחזקאל לעומת זאת שם אותם באמצע,ואני רואה בזה שלוש סיבות אפשריות: א. לא הובא אצלו שלב מימוש הפורענות לפיכך כל דבריו נחלקים רק לשניים – נבואות פורענות ונבואות נחמה. ומבחינה כרונולוגית פורענות הגויים נמצאת באמצע. ב. יחזקאל מנמק את רוב נבואותיו על הגויים, ומקשר את כולם – לפורענות ישראל. (וירמיהו ממעט בזה, ואצל רוב הגויים שכן מזכיר זאת – זה רק בדרך אגב.) לפיכך לא רק מבחינה כרונולוגית, אלא גם מבחינה עניינית – פורענות הגויים באה בעקבות פורענות ישראל, ובפשטות גם לפני נבואות הנחמה. ג. (קשור גם לתשובה ב':) אצל יחזקאל עיקר התפקיד שלו היה כאמור בספרו "שולח אני אותך אל בני ישראל", אבל ירמיהו "נביא לגויים נתתיך", ולכן נבואות הגויים ראויות למקום לעצמם.

לסיכום:

א,ב,ג – נבואות הפורענות.

ד,ו,ז – הכנה, נסיונות לבטל, ומימוש הפורענות.

ה – נבואות נחמה.

ח – נבואות לגויים.

הערות:

1(הנבואה שברוב פרק כ"א הושמה פה, ולא בפרקים ל"ז-ל"ח, כדי להשלים את קבצי נבואות הפורענות – ע"י הנבואה של נפילתה של העיר למעשה, וכן הנבואה שאומרת להם ליפול ביד הכשדים. וזה איננו שייך לנבואות של חלק ד', שהם מדברות על כינון יחסים פוליטיים עם בבל, ופה מדובר על כניעה במצב שבו כבר אין סיכוי לכונן יחסים פוליטיים. בנוסף, נבואה זו כתובה כאגדה – הרי זה לא כפשוטו שכלי המלחמה שלהם הוסבו נגד עצמם. בנוסף, הנבואה הזו מדברת (בתוכנה, ולא רק בפרטים טכניים כבפרקים י"ט-כ') בין לעם ובין למנהיגים, ולפיכך היא מהווה חוליית קישור בין הנבואות הקודמות לנבואות על המנהיגים.)

2אם כי ייתכן שזה (פרק כ"ו) מקביל כרונולוגית ו/או עניינית, ראה לקמן בחלוקת הנבואות הראשונות, שפרק ז' הוא בסיום התוכחות של נבואות אלו. ואף אם היא אותה נבואה עצמה, מ"מ הסגנון והמיקום השונים, וכן עצם הכפילות של הנבואה, קשורים באופן מובן, לצורך להוסיף את הקריאה לחזרה בתשובה לשלב של התקיימות הדברים. (אם כי לא יותר מאשר 'להוסיף', ולכן שם לא האריך בזה).

3יש כמה נבואות ששייכות ל"ראשית" מלכות יהויקים או לשנה הרביעית למלכו. כ"ה, כ"ו, כ"ז, ל"ו, מ"ה. נראה שרציפות נבואות אלו בזמן התנבאותם, נוגעת לעליית נבוכדנאצר לשלטון (כמ"ש בפרק כ"ה). ומ"מ אין הכרח שהכל היה ממש בזמן קצר, למשל אם נעיין בפרק ל"ו פס' ט', נמצא שעברו לפחות שמונה חדשים שלמים מאז הציווי לכתוב את ה"ספר" ועד שהוא נקרא בפני העם. ובסך הכל יש שני נושאים לנבואות אלו – פרקים כ"ה וכ"ז נוגעים ישירות לעליית נבוכדנאצר לשלטון – נבואה על מעשיו, וקריאה מקבילה – לקבל את עולו. פרקים כ"ו ול"ו – בשניהם נאמר כי על ירמיהו לדבר "את כל הדברים" שזוהי לשון שאינה מצויה (וודאי לא עבור שלושה פסוקים כבפרק לכ"ו), ונראה שאלו שתי נבואות זהות בתוכנן ומה שלא גילה המקרא הזה גילה זה – בפרק ל"ו – "את כל הדברים... מיום דברתי אליך מימי יאשיהו ועד היום הזה". ומה שנכתב כתוכן הנבואה בפרק כ"ו בפירוש הוא רק אמירה כוללת ככותרת הנאום, ואיננו בא לומר שזה כל דבריו בנאום זה. לכן נראה שפרקים כ"ו ול"ו – שניהם נבואות שנאמרו בדווקא בסמיכות לעליית נבוכדנאצר לשלטון – שבגללה ירמיהו נצטווה לחזור על כל הדברים, כדי להדגיש את משמעותם בזמן הזה. הנבואה בפרק מ"ה, לברוך, נוגעת לכך שברוך היה הכותב את הספר (מפי ירמיהו), ולפיכך הוא הצטער בקרוא ירמיהו את הדברים באזניו ובהיותו (כלומר ובהיות ברוך) כותב אותם. ואולי נבואת פרק מ"ה ניתנה בכלל לאחר שריפת המגילה הראשונה, שאז ירמיהו וברוך נאלצו לברוח ולהסתתר מזעם המלך יהויקים, שאז ודאי אנחתו של ברוך גדלה בכפלים. ועל דברים אלו אמר "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי".  אמנם הנבואה צורפה רק לסיפורי מימוש הפורענות בסופם, כיוון ששם הגיעה השלב הסופי שבו הנבואה היתה צריכה להתקיים, וכמו שנאמר בה "הנה אשר בניתי אני הורס... ואת כל הארץ היא... ונתתי לך את נפשך לשלל על כל המקומות אשר תלך שם". וכמו בנבואה לעבד מלך הכושי שהוצמדה לנפילת העיר (לאחריה), משום שנאמר בה "הנני מבי את דברי אל העיר הזאת לרעה ולא לטובה והיו לפניך ביום ההוא והצלתיך ביום ההוא נאם ה'...". אמנם נבואת פרק ל"ו אינה נמצאת עם חברותיה, מכיוון שהודגשה בה יותר ההתנגדות לדברי ירמיהו, כי בפרק כ"ו השרים (וגם "וכל העם") זיכו אותו וגם מזקני הארץ הסכימו איתו. ונראה שההתנגדות לדבריו היתה רק ממיעוט מניין ובניין (אם כי כנראה בעלי זרוע). לעומת פרק ל"ו שאמנם לא כתוב מה היתה תגובת רוב העם, אבל דווקא לכן ניתן לומר שהעם היה יותר אדיש, גם בקריאת המגילה לפני המלך וכשהמלך שרפה, נראה שרוב העומדים הגיבו באדישות (אם כי ייתכן בהחלט שזה רק בעקבות התנהגות המלך. ואז נוכל לומר שזה קשור גם לאדישות העם בקריאת המגילה במקדש. אבל אחרי הכל, מצב כזה הוא מצב שהוא יותר הקדמה לפורענות מאשר מצב ביניים כמו זה שהחטיבה הרביעית מיועדת לתארו.)

4(אמנם פרק ל"ד א-ז, ייתכן שפסוקים אלו שייכים לנבואות הנחמה. מאידך, ייתכן שהם שייכים לשלושת הפרקים של חלק ו', כאומר: אני דברתי טובה על צדקיהו, אבל הוא ביטל את ברית שחרור העבדים, שעניין זה בא מייד אחרי. אמנם זה יכול להיות סיפור היסטורי "סתמי" שהוכנס בזמן התרחשותו – לאחר כל הנבואות, אך קודם מעשה מימוש הפורענות, ואף קודם ההקדמה לו שאינה הקדמה לדברים ספציפיים אלו, כלומר לנבואה על צדקיהו. ואדרבה.)

5בפרק כ' "וישמע פשחור בן אמר הכהן", עצם הלשון "וישמע" משמע שהוא שמע במקרה, גם כתוב שם "והוא פקיד נגיד" כלומר זה מידע נוסף אבל לא דבר חשוב כשלעצמו (וממילא לא בא לומר שראשי העם לא מקשיבים לדברי ירמיהו), לכן נראה ששם זה לא הובא להראות שהעם אינו שומע לתוכחות, אלא רק להראות את ההתנגשויות שהיו בין הנביא לשומעיו. לכן גם לא מצויין שם מה חשבו שאר הנוכחים (לעומת פרק ל"ו). לגבי פרקים כ"ו-כ"ט, נראה ששם הדיון הוא בעיקר על השאלה האם ירמיהו מנבא נבואת אמת.

6יצויין, שיש גלישה מנושא לנושא בסמוך לגבולות שביניהם. למשל, סוף פרק י"א וכל פרק י"ב, יש בהם יותר משלים מאשר בפרקים שלפניהם, אך פחות משלאחריהם. פרקים י"ט כ' נוגעים למנהיגים יותר מהפרקים שלפניהם אך פחות מהפרקים שלאחריהם. פרק כ' מדבר לעם פחות מהפרקים שלפניו אך יותר מאלו שלאחריו. פרק כ"ה מדבר על פורענות פחות משלפניו אך יותר משלאחריו. פרק כ"ט מדבר על נחמה יותר משלפניו אך פחות משלאחריו. וכן הלאה, בין בנושאים כלליים ובין בנושאים פרטיים.

7פרק כ"ד ופרק נ"ב אני מכנה אותם הערכת מצב (ולכן הופיעו בסוף שני גושי נבואות) מכיוון ששניהם מתארים תיאורים יותר אובייקטיביים ומוגדרים, ופחות שיריים רגשיים וכוללניים. פרק כ"ד הוא הנבואה היחידה בספר ירמיה שמתאר את הטוב מול הרע בשווה, מבלי לתאר את הרע במידה רבה, וגם מבלי לתאר את דבריו על כולם יחד, אלא יש "הדוד אחד" קבוצת שארית ישראל שבגלות, "והדוד אחד" הקבוצה שבירושלים. על כל אחד יש נבואה ספיציפית המיוחדת לו, ולא נבואה כללית. בפרק נ"ב יש סיפור שלכאורה הופיע כבר בפרק ל"ט, אבל עיון בפרק ובחברו יגלה כמה הבדלים שנראה שכולם לכיוון אחד: פרק ל"ט עוסק בתיאור הרעה, כהתקיימות הנבואות, ולפיכך מתאר יותר את הקושי של ישראל, ואילו פרק נ"ב עוסק בתיאור עובדות היסטורי, ולפיכך מתאר יותר את פרטי המעשים, גם העובדות ה"יבשות". הדוגמאות הבולטות ביותר הן רשימת הדברים שנלקחו מהמקדש ורשימת הגולים. ונראה שיש פרטים נוספים. מלבד זאת, גם הסיפור שבסוף הפרק ששייך יותר לנבואות נחמה, אינו מופיע בחטיבת פרק ל"ט, מכיוון ששם זה לא הערכת מצב אלא רק תיאור התקיימות הנבואות. אבל פרק נ"ב בא לתת תיאור היסטורי.

עד כאן.

הקוראים מוזמנים לעיין בספרי ופירושי החוקרים - ולהשוות. (ספר ירמיה סבל הכי הרבה מביקורת המקרא.) 

המשך יבוא.

דרום

אכן רעיון גדול הוא לתרגם את התנ"ך, אבל אני חושב שהתנ"ך צריך להיות קריא בזכות עצמו, והפירוש יעמוד לעצמו, כי אחרת זה מערבב את הפירוש עם הפשט בעוד שפירוש או  תרגום לעולם לא יוכל להחליף את הפשט כפי שהוא כתוב. וגם אם להמון העם נאמר את התרגום, אין זה מחליף את הצורך, ואדרבה זה מעודד את הצורך במציאת שיטה לקריאה נכונה של התנ"ך, באופן שמתוכו ניתן לתרגם יותר טוב.

לצערי ייתכן ואוכל להמשיך את האשכול רק אחרי סוכות. גמר חתימה טובה וחג שמח.

[בכללי - 

למיטב ידיעתי אכן לומדים עדיין את תורת התעודות - כתיאוריה שהיוותה בסיס למחקר המודרני של המקרא, אבל לא כגישה מחייבת או אפילו לא מתווה דרך. חוקרי המקרא הבולטים דהיום לא מתייחסים כלל לתעודות, אלא בעקיפין וכדי להתפלמס עם התיאוריה של וולהאוזן. המחקר המודרני מעלה קושיות ואתגרים לא פשוטים, וחבל לי שאת האנרגיות האינטלקטואליות בנושאי אמונה ומסורת מוציאים כאן על מלחמות שכבר הסתיימו.

צודקים אריאל, ישיבישער ואליקים (כל אחד בדרכו), שמחקר המקרא לא מפרש את המקרא באמצעות האמונות והאידיאולוגיות החז"ליות, יהיו אשר יהיו (את האמונות והאידיאולוגיות החז"ליות בוחנים חוקרי חז"ל...). מחקר המקרא גם לא מנסה להבין את המקרא באמצעות מה שכתבו מפרשיו מאות ואלפי שנים אחרי שנכתב (או נוצר). מי שחושב שכך יש לעשות, לא באמת מבין מחקר מה הוא: אם רוצים להבין טקסט כלשהו יש לנסות ולהבין את היסודות התרבותיים בתוכו נוצר; מי שקורא את המקרא דרך עיני התלמוד יכול להבין (ואפילו להבין היטב ולעומק) מה חשבו חכמי התלמוד על המקרא, אבל לא בהכרח מה חשבו אלה שכתבו אותו (יהיה זה מרע"ה, סופרי החצר של המלך יאשיהו או הכוהנים בתקופת גלות בבל...). כל זה באשר למחקר שאמור לעמוד בקריטריונים אקדמיים. דרשות, תובנות וערכים הנוגעים לחיינו כאן ועכשיו ונובעים מן המקורות אליהם אנו מחוייבים, אינם צריכים לעמוד בקריטריונים כאלה (יש להם קריטריונים אחרים), ומותר להם לבחון את המקורות בדרכים אחרות. למה לערבב?
(רק להבהיר: אין לי בעיה עם מי מן השיטות - אני עצמי משתמשת בשתיהן, עד כמה שאני יכולה, ונהנית ללמוד משתיהן).


מקס,

לא. מה שאתה כותב הוא בדיוק לא מה שאמרתי. לחשוב שיש אמונה אחת, דרך חשיבה אחת או אידיאולוגיה אחת מראשית האנושות ועד ימינו, זה נוגד כל מחקר אקדמי באשר הוא. סוציולוגים, היסטוריונים ופסיכולוגים אכן יכולים לטעון - ואף עושים זאת - שמבנים של קבוצות אנושיות, יסודות של מערכות פוליטיות, רגשות ויחסים הם בבסיסם זהים בכל החברות ובכל הזמנים, אבל זה שונה לחלוטין מ"אמונה" או "אידיאולוגיה" ודוק. אפילו התנ"ך עצמו, ואפילו ספרים יחידים בתוך התנ"ך עצמו, אינם אחידים מבחינה אמונית או תיאולוגית, שלא לדבר על הספרות התנאית או התלמודית.
כאמור, אתה רשאי לדרוש דרשות ככל העולה על רוחך (גם אני עושה זאת, וכפי שכתבתי לעיל, אני חושבת שיש בכך חשיבות לא מעטה), אבל לצפות שכך ינהג מחקר אקדמי? למה?]

הדיון של מקס ואמשלום על העומד בבסיס ביקורת המקרא הועבר

אמשלום, למה לחקור את המקרא מתוך הנחה שהוא נכתב כפי שנשמע מפשטות כלל דבריו ובמבנה מכוון מראש - לא באיסוף ספונטני של תעודות, נקרא לחקור את דעת חז"ל על המקרא? באותה מידה תוכלי לומר שחקר המקרא הקלאסי הוא חקר דעת חוקרי המקרא על המקרא. (ויש גם חקר דעת חוקרי דעת חוקרי המקרא על דעת חוקרי המקרא על חקר המקרא וכו')

כעת, לאחר שביארנו את סדורו הכללי של הספר, נרד קצת לפרטים - ונראה שוב - כיצד הפסוקים מתחברים היטב זה לזה כפי שהם מסודרים. 


***************

נתבונן בסידור הנבואות מפרק ב' עד פרק י"ב.

מפרק ב' עד י"ב (כולל שניהם), יש שלוש נבואות המתחלקות לשלוש שלוש:

 (המשך למה שנכתב לעיל בספר ירמיהו)