|
|
| נשלח ב-30/9/2014 21:43 |
 |
| |
למידע בלבד
תוספות מסכת חגיגה דף יג עמוד א
רגלי החיות כנגד כולם - יש מגיהין בקדושתא שיסד הקליר וחיות אשר הנה מרובעות לכסא כף רגל חמש מאות וחמש עשרה ומוחקים הוי"ו ואומרים כי כן עולה לפי חשבון שבכאן למנין ז' רקיעים וח' אוירים הוא ט"ו פעמים ת"ק והיינו מנין ישרה ש"ר ת"ק וי"ה לסימנא שכן עולה ט"ו פעמים כך ומיהו בחנם מחקוהו שיסד דבריו ע"פ הירושלמי דהרואה א"ר לוי מארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה אמר ר' ברכיה ור' חלבו בש"ר (בא) סמוקה גדול מזה רגל אחד כמנין ישר"ה ראה כמה גבוה מעולמו כו' משמע כמנין שיסד ת"ק ט"ו וכן היה דרכו שבכמה מקומות היה מניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי שהוא היה תנא והוא היה ר"א ברבי שמעון דקרי עליה מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובץ ופייטן (ויקרא רבה פ"ל) ובימיו מקדשים ע"פ הראייה שמעולם לא יסד רק קרובץ מיום (אחד).
רש"י תהלים פרק קכא
זהו שיסד הקליר (בסילוק דיוצר של יום ב' דסוכות שיסד ר' אליעזר הקליר שהוא בנו של רשב"י בחגיגה פ' אין דורשין ע"ש)
וכן בראש ברכות ועוד.
כאמור רק ליידע.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 21:57 |
|
| |
'ונתנה תוקף' - יותר ממה שהוא מרגש את הקהל, הוא מביא לידי ביטוי את רגשות המתח והחרדה שיש לאנשים בראש השנה, ולכן הוא חביב הקהל.
אבל לי נראה שהפירוש של הפיוט הזה הוא בדיוק להיפך, ויש בו אפילו נימה של ציניות.
יש בו כמה שלבים. השלב הראשון, הוא המחשה של הדין, עם קורטוב של חסד. "הוא נורא ואיום" אבל גם "ויכון בחסד כסאך". ובהמשך: "אתה הוא דין ומוכיח ועד... ותזכור כל הנשכחות... ובשופר גדול יתקע... וחיל ורעדה יאחזון... כי לא יזכו בעיניך בדין".
השלב השני הוא הרגעה: "כבקרת רועה עדרו", למה הרועה מבקר את עדרו? המקור הוא מיחזקאל לד "כבקרת רעה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם... את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק...". - "כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי" ומה תעשה עם כל חי כשתפקוד אותו? "ותחתוך קצבה לכל בריותיך". לכל אחד אלוהים נותן ביום הזה קצבה. זה יום של חלוקת משכורות. חבר'ה להירגע.
השלב השלישי: מצד שני, ביום של חלוקת משכורות, אדם יכול גם לגלות שהורידו לו במשכורת, כי הוא איחר, לא עבד טוב, לא תרם מספיק לפרוייקט המשותף. כאן מגיע הקטע - שמיד יופרך, אבל כולם חושבים שהוא רציני לגמרי - "בראש השנה יכתבון... מי יחיה ומי ימות... מי בחניקה ומי בסקילה". אוי ואבוי, שוד ושבר. מי יודע מה יהיה איתי? כאן היו נשים מתעלפות בימים עברו, וגברים חסונים רצים להתיז עליהן מים צוננים שנשאבו מהבאר.
השלב הרביעי הוא חצי הרגעה. תראו, אפשר להינצל, אלוהים הוא "קשה לכעוס ונוח לרצות" ואינו חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה. יש דרך תיקון "תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה".
אבל השלב החמישי הוא החשוב ביותר. הוא בעצם כמעט לגלוג על כל הקטעים הקודמים. רגע, חשבתם באמת שאלוהים מצפה מאיתכם לכל כך הרבה? אתם לא מכירים אותו! הוא יודע טוב טוב ש"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר...", ואילו הוא עצמו בדיוק להיפך "מלך אל חי וקיים" שאין קצבה לשנותיו ואין קץ לאורך ימיו, ואין לשער מרכבות כבודו, ואין לפרש עילום שמו. חשבתם שהוא באמת דן אתכם ויורד לקטנות? הוא מבין אתכם לגמרי. הוא הרי יוצרם ויודע יצרם. מעולם לא היו לו ציפיות שתהיו מושלמים.
רגע, התבלבלנו לגמרי. אז אלוהים לא יושב וסופר ומונה ופוקד וגוזר לכל אחד קצבה?! מה פתאום. אל תדברו איתו בכלל על זה. גשו ישירות אל העיקר: "קדש את שמך על מקדישי שמך". רק זה הנושא. לא חיים ומוות, לא חניקה ולא סקילה. לא משכורת ולא קיצבה. אל תרדו אתו לקטנות שכאלו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 22:33 |
|
| |
אריאל
איקון ירוק ביותר!
אמנם עלי להודות: לא הבנתי מה הנושא.
אז אני מרשה לעצמי לכתוב מה שעולה על הלב והמחשבה.
לגבי פיוטי הקליר והדומים לו - אין לי חיבה אליהם, ואיני מבין איך מישהו יכול לחבבם. (אולי מואדיב, לפי הודאתו, אבל הוא יוצא דופן, מדבר כבר איני יודע כמה שפות, ויכול לקרות את הפיוטים בלי מילון צמוד).
בוודאי שאיני מבין איך יש להם מקום בתפילה. אם תפילה היא השתפכות הלב, אזי פיוטים קשים לקריאה ומלאכותיים אינם יכולים לעורר רגש כזה.
אמנם, כפי שציינו כאן, הם כן מצליחים, כמדומה, להעביר תחושה שאפשר לקרוא לה "שגב". אולי זה דומה לתחושת האימה מן האינסוף שעליה כותב (התאולוג והפילוסוף הנוצרי) רודולף אוטו, "מיסטריום טרמנדום" (אם לא טעיתי בלטינית - אבל זה בסך הכל "רגש המסתורין"). אפשר לייצר את הרגש הזה, או לחזקו אם הוא זמין, על ידי תיאורים של היכלות מלכות שמימית. וכאשר זה נעשה בחריזה קשה ובמילים שצריך להן מילון, יתכן שהמלאכותיות דווקא תורמת. (אולי זה דומה לכך שהקתולים התפללו בלטינית, ביטלו את זה, והתחרטו על הביטול. יש קסם בדברים לא מובנים, שאפילו קשה לבטא).
כמובן, זה שממשיכים לומר אותם זה קודם כל מכוח השמרנות של עם ישראל. ובנוסף, איך אפשר לפגוע בטכסים של הימים הנוראים? זה יכול להיות מסוכן. מי יעז?
ויתכן גם שהילד השומע את שליח הציבור בקטעים כאלו ורואה את הקולות וחש את האש של ההתלהבות מתחבר למילים - ולניגון - גם כאשר שום קטע תפילה אינו מובן לו. ואחר כך זה כבר עובד מעצמו, מכוח ההתניה. דברים כאלו, אם כי מזוית מעריכה ולא שוללת, כותב הגרי"ד סולוביצ'יק על התפילה שראה אצל סבו (כנראה החבדניק).
לגבי "ונתנה תוקף" היו כבר אשכולות. זה שהוא רהוט ויחסית ברור וגם מפחיד, זה ברור וגם בזה סוד קסמו. גם סיפור הרקע מרשים, אם גם יש לפקפק אם הוא נכון ויש לערער על התאולוגיה ותורת הענישה שבו. בגלל שאמנון נכשל והתבטא לא נכון עליו לאבד חלקים מגופו? איזו תפיסת גמול היא זו?
כמה פעמים הזכרתי בעבר את הרקע ההיסטורי לצמיחתה של גישה כזו. בתקופת מסעי הצלב הורגל היהודי של אירופה להתפרצות אלימה פעם בכמה עשרות שנים, וידע, מן הנסיון, שגם אם ינסה לבנות חיים מסודרים, וגם אם יינצל מן הייסורים הפוגעים בכל אדם (רק חשבו מה היתה הרמה הרפואית וכמה היתה סכנת מחסור ורעב) - יכול להגיע המון פרוע ולחסל את משפחתו, כפי שאכן קרה לר' אלעזר מוורמס. (אני מתנצל שאיני מסדר היטב את סדר הזמנים, מי היה קודם ומי אחר כך. זו המחשה).
בתקופה כזו ובתנאים כאלו, הפחד היה חזק לדעתי יותר מאשר היום. אני רואה קו מבדיל, כנראה בתחילה המאה העשרים, עם הופעת האנטיביוטיקה. מאז, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, אדם יכול לצפות לגדל את כל ילדיו בבריאות. כמובן יש יוצאי דופן, ה' ירחם, אבל זה הרוב. לפני כן, נדמה לי שאחוז ההישרדות היה בין שליש לשני שליש. באירופה של "ונתנה תוקף" אורך החיים הממוצע עמד, אם אני זוכר נכון, על גיל 30 בערך.
אז תמיד אפשר לפחד ויש ממה, אבל אין דומה הפחד של אז להיום.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 22:52 |
|
| |
עוד כמה הערות על "ונתנה תוקף".
כבר הערתי על התאולוגיה המחמירה ועל העונשים הקשים. כמה לשונות של גורל רע יש בפיוט לעומת כמה לשונות של כתיבה לחיים?
אבל יש להוסיף שהפיוט בנוי מכמה חלקים שלאחר ההתבוננות (בעקבות אשכול זה, שפתאום חשף אותי למה שהייתי אמור להבין מזמן) שיש בו כמה רמות של התייחסות.
ונתנה תוקף - וביום צום כיפור יחתמון
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם. וּבוֹ תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת:
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד. וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם (וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה). וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ. וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן. וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין. לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין. כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן:
חזן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ. מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן.
החלק הראשון הזה (אפשר לחלק אחרת) עוסק ברעיונות של מלכות, משפט, פחד בארץ וגם בשמים. ומסיים בכתיבה ובחתימה בהתאם לדרשות חז"ל.
כאן יש את הקביעה המצמררת כי אפילו מלאכים לא יזכו בדין. המקור, עד כמה שאני יכול לזהות, או באיוב, "גם במלאכיו ישים תהלה". עם כל הקושיות המתבקשות (מלאכים אינם בני בחירה). אמנם באיוב כמדומה הרעיון הוא שהעולם הזה אינו מסוגל לשלמות הראויה לכבוד האלוקים, וזה רעיון נפלא בעיני. וכמובן הולם את ספר איוב. אבל כאן הוא כבר בא במשמעות אחרת, כמדומה. ניתן להבין שגם המלאכים עומדים לדין וגם הם עלולים להענש ובחומרה. והשומע כבר עושה קל וחומר לאנושות - ולעצמו.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 22:57 |
|
| |
החלק השני מכיל אוסף של ייסורים ועונשים אם כי לא רק.
מי יחְיֶה.
וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ. וּמִי לֹא בְקִצּוֹ.
מִי בַמַּיִם.
וּמִי בָאֵשׁ.
מִי בַחֶרֶב.
וּמִי בַחַיָּה.
מִי בָרָעָב.
וּמִי בַצָּמָא.
מִי בָרַעַשׁ.
וּמִי בַמַּגֵּפָה.
מִי בַחֲנִיקָה
וּמִי בַסְּקִילָה.
ראו כמה אפשרויות למות. ויש מקום לשאול על הרקע הריאלי לאיומים אלו. ודאי שבעולם של אז הפחד מרעב וצמא עד מוות היה גדול משל היום (ושוב, איני אומר שזה לא רלוונטי היום, ויש סיפורים ומשלים שנועדו בדיוק להעביר את המסר הזה, שגם היום הכל פתוח. אבל צריך מאמץ להתחבר אליהם היום. כאשר בימים שלהם מיוחס החיבור כרגיל זה היה הרבה יותר נפוץ).
מִי יָנוּחַ. וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם:
כאן כבר יש רשימה של זוגות, וזה יותר מרגיע. אפשר לקוות לטוב. אין כאן את פירוט האימה שלמעלה.
בסך הכל, כפי שציינו עוד לפני (ולא רק כאן באשכול), רשימת האימה הזו נותנת משקל רב להפחדה. יתכן שזה המצב הראוי וההולם ליום הכיפורים. ועדיין יש מקום לשאול האם כך עלינו להגיע ליום הכיפורים, ליום בקשת הסליחה.
זה מתאים למי שחי מתוך יראת העונש. ואני שואל: והיכן יראת הרוממות.
אבל גם אני מודה: מי יכול לדעת שהוא ייכתב לחיים?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 22:59 |
|
| |
חלק שלישי: הקריאה לתשובה והסיכוי לתקוה
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה:
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה:
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ. קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת. כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת. כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לּוֹ. אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ:
אחרי רשימת האימה החלק הזה קוסם במיוחד. אל לנו להתייאש. ה' נוח לרצות, כלומר מוכן תמיד לסלוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 23:05 |
|
| |
יש כאן עוד שני קטעים, לפי החלוקה שלי.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם. וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם. כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם:
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר. וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נוֹבֵל. כְּצֵל עוֹבֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת. וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ. וְכַחֲלוֹם יָעוּף:
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם:
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ:
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ. וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ. שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ. וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ:
היכן באמת נגמר הפיוט? לפי הקריאה שלי, שמתבססת כנראה על אינטואיציה של קורא, הוא נגמר במקום שסיימתי להעתיק. אז מי שכתב לעיל שיש עוד המשך של אמירת קדושה מעין המלאכים - לא דייק, וחיבר המשך לפיוט המקורי. כמובן, אפשר שאני טועה, והכל הוא הקדמה לתיאור הקדושה השמימית.
שוב יש לנו יצירת ניגוד בין שתי הרשימות, רשימות החולשה האנושית מול רשימת השגב האלוקי.
אבל הקטע החביב עלי הוא הראשון. אני קורא אותו, מאז למדתי את המילה, במבט אקזיסטנציאליסטי. יש כאן תיאור הלקוח היישר מן הספרות הקיומית (=אגף בפילוסופיה ובספרות שעוסק במעמדו המיוחד של האדם כיש בתוך העולם, לא כיצור תבוני או בעל נשמה אלא כבעל חיים סופיים שעתידים לבוא אל קיצם, ולכן הפחד מן החדלון הוא התכונה המגדירה את האדם).
וכפי שאני קורא זאת, אותו אדם סופי כל כך, אני, אתם, מוזמן לשאת תהלה למלך מלכי המלכים החי לנצח. זה שאני מסוגל להתגבר על פחדי ורצוני להתחנן על נפשי (ונפש בני ביתי, ואם אני יותר צדיק, אז על כל עם ישראל ואם אני מתעלה על הגישה הלאומית לאומנית, אז על כלל האנושות...) - אני יכול לשבח את ה' כפי שעושים המלאכים. למעשה, לדעתי, יותר ממה שעושים המלאכים, אבל זה כבר אני...
(מה אתם יודעים. הכתיבה הזו היתה לגבי תראפיה. שיבוץ רשימת האימה בתוך שאר חלקי הפיוט איפשרה לי לראות בו לא נסיון להפחדה של הציבור אלא חיזוק התודעה הקיומית ולכן העלאת ערכה של עבודת השם, בסגנון לייבוביציאני (או בלתי אשלייתי נוסח אליעזר גולדמן). לא לחינם זה יכול להחשב כחלק היפה ביותר של תפילת הימים הנוראים!
טוב, אני מודה, לא כל אחד יקרא את הפיוט כפי שאני קורא אותו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 23:11 |
|
| |
שכחתי: תודה למאגרי המידע של DBS על הנוסח עם ניקוד.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2014 23:14 |
|
| |
עוד הערה אחרונה למי שלא התעייף/דילג/התייאש מלקרוא.
הגישה של העמסת תיאורים בשפה קשה של תהלת ה' בשמיו בידי מלאכיו אינה חידוש של הפייטנים אלא מצויה, כידוע ליודעים, בכתבי כת קומראן. שם ניתן למצוא אותם משחקים לשוניים, אם כי כנראה קצת יותר קריאים וגם יותר קצרים. לא שהם קצרים, הם יותר קצרים.
כיון שאיני חושד בפייטנינו שהם קראו בכתבי קומראן, אני מסיק שמדובר בתופעה אנושית-פסיכולוגית כללית (ולא רק יהודית): יש ענין לאדם לעסוק במה שקורה בהיכלות מלך מלכי המלכים, למי שמאמין שהוא מחזיק היכלות כאלו עם מקהלה וחצר - אמונה שמופיעה במקומות שונים במקרא, ואני אחד הבודדים, מלבד הרמב"ם, שרואה בה אמונה פרימיטיבית... אם כי כנראה חיונית לחינוך הילד ומדברת מאד ללב האדם המבוגר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2014 01:30 |
|
| |
חזק, (וגם מיימוני) נתנה תוקף מתחלק לשני חלקים שונים לחלוטין. מההתחלה עד מעבירין את רוע הגזרה הוא קטע 'מוסר' בו מתאר המשורר את אימי הדין. כאן לא מדובר בכלל בתפלה. החל מכי כשמך כן תהלתך ועד המשפט האחרון (המקדישים שמך בקודש) זו תפילה לה' שירחם עלינו ויצילנו מן הדין. לכן תיאור המציאות בקטע הראשון אינו אמור להיות חופף לתיאור המציאות המיוחלת בקטע השני שהוא יותר (כביכול) נסיון לשכנע את הקב"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2014 09:10 |
|
| |
מיימוני
להציע גם לך?
מה שתארת על הבטחון שלנו היא נקודה חשובה מאוד שמעוררת עוד הרהורים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/10/2014 00:56 |
|
| |
אריאל
אין לי זמן להעתיק שוב, אז אחזור על מה שכתבתי לעיל. יש לנו אי הסכמה היכן נגמר הפיוט "ונתנה תוקף". אני מסיים את קריאתו קודם לכן במקום שעד אליו העתקתי. אתה ממשיך אותו הלאה וממילא מקבל משמעויות נוספות.
בעל
מהי ההזמנה? להצטרף לרוצחים של דאע"ש? לא הבנתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/10/2014 09:17 |
|
| |
מיימני
אצלם יש דין ואימה, יש מלכות ושגב.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2014 13:15 |
|
| |
בעל בעמיו
לא הבנתי.
וכי מורא בני אדם הוא כמורא שמים?
רודולף אוטו ואני לא מסכימים שזה כך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2014 13:18 |
|
| |
אצלם זו אימה מבני אדם?
|
|
|
|
|
