כמה שהאחות תהיה מפרגנת , יש להזהר לא לצער אותה. זה החובה של אחותה הקטנה , לא של הגדולה. בתוך הלב יש כאב עצום, שתמיד אומרים שעדיף שלא יהיה.
אם האחות הקטנה ממש גדולה והאחות הגדולה דוחקת בה מעצמה לשמוע- זה משהו אחר. או שהקטנה עשתה זאת בעדינות וברגישות ושתפה את אחותה בכל וקבלה ממנה הסכמה בלב שמח.
ההוכחה היא שאני מאורסת, ועדין כועסת (בלי לרצות) על אחותי הקטנה ממני בכמה שנים, וכן, יש לי קפידה, שללא הודעה יום אחד הודיעה לי כשהיתה ממש בגיל צעיר: שהיא מתארסת. זה היה בשבילי כמו בוקס בפרצוף. משתי מובנים:קודם למה לא שאלת אותי קודם? למה לא הכנת אותי? ושנית: למה לא התחשבת ברגשותי ולא חיכית מעצמך . את קטנטונת ואני לא בגיל "מבוגר"...
קשה להסביר את עוצמת הכאב שחשתי ואני חשה כל פעם שאני נזכרת ביום ההוא, שלא תדעו.
ואני טיפוס הכי מפרגן שיש. אבל לא נתנו לי אפילו לפרגן. ולא התחשבו בי. אז קשה לפרגן אח"כ.
|
|
