ודלמא התם שאני דניחא ליה בכפרה ?

אמרו חכמינו בקידושין ועוד מקומות שכאשר האדם התנדב להביא קרבן וחוזר בו כופין אותו עד שאומר רוצה אני

וכבר ידוע מאוד הקושיא בעניין זה האם לזה ייקרא רצון ?

כאשר הרצון נובע מאיומים או מכות או כל כלי כפיה אחר ?

ההסבר הנפוץ הוא על פי דברי הרמב''ם שרצונו האמיתי של בן הישראל הוא לקיים את נדרו ונדבתו והכפיה שכופין אותו הוא רק בשביל להסיר את המונע והוא היצר וכאשר יוסר המונע יוסר המניע

וחכמים כותבים שם משפט בקידושין - ודלמא ניחא ליה בכפרה ?

זאת אומרת שהם קובעים לנו שיש הגיון רב לומר שאדם מן השורה רוצה בכפרה 

והשאלה המתבקשת היא האם זה נכון לקבוע שרוב בני האדם רוצים בכפרה גם במחיר של כפיה ?

אבל האדם צריך לחתום על זה שהוא רוצה לעבור ניתוח

ואי אפשר לנתח אותו בכפיה ובעל כרחו ?

בשעה שהוא התנדב היה זה מרצונו החפשי

ובשעת מעשה כופין אותו בעל כרחו

זה כמו שאחד הבטיח לתת לך מתנה והתחרט

האם תוכל לכפות עליו לתת לך את המתנה

מקסימום יכול להיות לך תרעומת

אך לא מעבר לזה ובוודאי שלא להשתמש בכלי כפיה

אך אולי צריך לבדוק שבהקדש זה אחרת באמת

בגלל הדין של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט

ואז זה כאילו שכבר נתן את המתנה ורוצה להתחרט