תפילות יום כיפור

אח של השכן

(ברוך השב!)

לגבי דבריך לאריאל.

איני סבור שהסיפור באמת קרה. כלומר, שרב אחד שלח תרנגול מכושף לאחר.

יתכן שרב אחד חלם שהיה תרנגול מכושף בחדרו.

מה שודאי הוא שהסיפור סופר בתור אמת.

וזה מעיד משהו. לא רק על הנכונות לקבל סיפורי מגיה לסוגיהם (זה הצייטגייסט=רוח הזמן=התרבות). כלומר, בימים ההם לא היתה סיבה ממש טובה לדחות את התיאוריה שניתן לשגר כאלו יצורים. הרי היו דיווחים מאנשים שראוי לסמוך על דעתם.

זה מעיד על תפיסת הגמול שהיתה להם, ועל חומרת האיסור באי כיבוד מנהגים, ואם יש הבדל בין פיוט ואמירתו לשאר מנהג (אולי מפני כבודו של הפייטן), אזי חומרת האיסור באי כיבוד פיוטים.

החשש מפני פגיעה במצווה, גם בחפץ דומם, קיים גם בגמרא. לגבי מזוזה, נזכר בקיצור רב מדי כי היה מי שזלזל במצוות מזוזה ולכן מתו בני משפחתו. אמנם יש מחלוקת בפרטי הסיפור שלא נמסרו לנו. האם זה בגלל שהוריד מזוזה מפתח והניח אותה במגרה (או במקום דומה) כך שביטל מצוה שלא לצורך, או בגלל שחשף את הבית למזיקים שהמזוזה אמורה להגן מפניהם (תוס'). ולכן גם מחמירים לא להעביר מזוזה מבית לבית, כידוע, בגלל הסכנה, כי כך הכריע השו"ע.

ואין לומר שהחשש הוא רק מפני פגיעה במצוה, מפני שבאיזור ההוא, כפי שכתב פרופסור תא שמע ע"ה, סברו שמלקים על המנהג (כגרסתם בירושלמי שאינה לפנינו, כמופיע ב"מנהג אשכנז הקדמון").

אז חיברתי כמה חוליות יחד כדי להסביר מדוע החשש הגדול מפני ביזוי הפיוט.

לגבי הצורך במנהגים, קיבלתי באישי כי הפיוטים ענו על הצורך בהתחדשות בתפילה, כי מי יכול לשמוע שוב את חזרת הש"ץ ללא שינוי מתפילתו שלו. וכי הפיוטים היו מובנים למי שעולמו היה המדרש - היום יש יותר חומרים לקריאה ולימוד ולכן הרמיזות פחות מוכרות ופחות מובנות. והפיוט לא היה אותו עול חסר משמעות של היום אלא דבר חדש ומרתק עבור באי בית הכנסת שחכו וקיוו למשהו חדש בעבודת היום.

הכותב גם מזכיר כי החזנים הרסו פיוטים רבים (ואולי הקהילות) גם בפגיעה בסדר הקריאה הנכון (ו"כל מאמינים" הוא הדוגמא הקלאסית) וגם בזיווג קטעי פיוטים.

ולירוחמ, לדעתי מה שכתבת כאן הוא הגורם המרכזי באימוץ פיוטים והארכת סדר העיסוקים בבית הכנסת. ככל שאדם נשאר יותר, כך יש פחות חלונות זמן (=הזדמנויות) להמון ולגרועים שבו להתפתות לדבר עבירה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אם הסיפור היה מופיע בגמ' כבר היה מי שהיה מסביר שהיה לו תרנגול שאולף לקרוע עורם של מבטלי מנהגים.

ירוחם כתב:

מנהגי ישראל ביום הכיפורים בנהרדעא     

 יומא דף יט:

 תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין


כבר ציינתי לעיל שכאן מקור למנהג אשכנז -פדר"א (פילון) שניעורים כל ליל יו"כ.

מיימוני,
אני לא חושב שהסיפור סופר בתור אמת. גם בימי הביניים אנשים לא היו לגמרי טפשים וידעו שתרנגול לא נכנס  לחדר סגור (אפילו אם מכשפים אותו). יש בסיפור אמת כלשהי, אבל היא במימד אחר, לא במימד הפוזיטיבי של המסופר בו.
זה נכון לכל הסיפורים, אלה שנראים מציאותיים ואלה שבעליל אינם כאלה. כמו שאף אחד לא חשב שהסיפור של רבי שמואל חסיד שרכב על אריה אירע במציאות, כך גם הסיפור הזה או סיפור יותר "מציאותי" לא נתפס כאירוע שאירע במציאות.
מהי האמת שבסיפורים הללו ומה הצורך והתכלית לספר אותם זו שאלה אחרת.
כבר לפני כמה שנים המלצתי לך לקרוא בעניין זה את הפרקים הרלוונטיים בדיסרטציה שלי... אהמ...

אח של השכן

כיון שזקנתי ושבתי ושכחתי, אולי תשלח לי למייל שוב את הדיסרטציה...

יש ספר "האם האמינו היוונים באגדות שלהם" (או משהו דומה לזה). מחקר מלומד, אבל לא הצלחתי מעלעול להבין מה המסקנה הסופית שלו.

אני סבור, מהכרות עם החברה, שיש כאן חלוקה לפי הפעמון הידוע. יש כאלו שמאמינים ואף יסקלו כאפיקורס מי שאינו מאמין. יש מי שיפרשו זאת באופן אחר. יש מי שיתקשו להשלים עם זה, ועדיין יחשבו שהם לא בסדר. יש שיתחמקו. זה בזעיר אנפין גורם של המצב המודרני של מבוכה בין מחוייבות לאמונות לבין אי יכולת להסכים להן. יש לנו הרבה רמבמים קטנים שמציעים פתרונות (וגם הפורום זה כך) אבל אין רמבם אחד בסדר גודל שיפתור את הבעיה. ושאלה מעניינת היא האם יתכן רמבם כזה בדורנו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירוח
מכאן מקורנ לטבילה (גם של נשים ובתולות) בעיו"כ, ולכן קרה מה שקרה דווקא אז