| נשלח ב-11/10/2014 20:48 |
 |
| |
הלכה: רגישות פורמלית ורגישות מתחשבת
סיפור קטן ממסכת מועד קטן עשוי להאיר שתי התייחסויות להלכה, ולהראות כי הנכונות החשובה להחמיר גם במחיר של מאמץ אישי לפעמים אינה הגישה הנכונה בשעה קשה או ביחס לאחר...
במסכת "מועד קטן" למדנו:
ואין מברין [=מאכילין] על מטות זקופות.
תנו רבנן: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו [=קרובים זה לזה] - יברוהו על מטות כפויות, ואם לאו - יברוהו על מטות זקופות.
רבא איתרע ביה מילתא [=נפטר לו קרוב וישב שבעה].
על לגביה [=בא לבקרו ולנחמו] אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי.
רבא – זקיף [=הגביה את המיטה לצד הרגיל שלה]
אבא בר מרתא – כפי [=הפך את המיטה לשבת לצידו של רבא].
אמר [=רבא]: כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן. [=איך אין בו דעת בתלמיד חכם הזה!]
(בבלי מועד קטן כו ב )
****
הסברים
רקע: מיטה לישיבה
המיטה שהיתה בימי הגמרא היתה בנויה ממסגרת עם רגלים תחתונות ורגלים עליונות ועליה נקשרו חבלים ועליהם הונח מה שישבו או ישנו עליו.
רקע: דינים
הפיכת המיטה
מדיני האבלות הוא "הפיכת המיטה". כלומר, הופכים את המיטה לצידה השני כך שהיא נמוכה מאד וכך יושב עליה האבל.
לפי הרמב"ם יש חובה לשבת ואף לישון על מיטה הפוכה, ואפילו לשבת על קרקע אסור, למרות שזה נמוך יותר.
הבריה
ביום הראשון אין האבל אוכל משלו אלא מספקין לו אוכל. וזה מה שנקרא "סעודת הבראה" מלשון "מברין"= מספקים אוכל. (לפי המנהג היום מקפידים שרק הסעודה הראשונה לאחר הקבורה תהיה משל אחרים, אבל מעיקר הדין ולדעת הרמב"ם צריך לנהוג כך בכל הסעודות של היום הראשון).
מנחם חשוב: שתי אפשרויות
אם מגיע אורח חשוב לנחם את האבל, מותר לאבל להגביה את המיטה בחזרה כדי שישב המנחם בנוח.
אם האורח הוא חבר קרוב של האבל, הוא יסכים לשבת לידו על המיטה הכפויה (רש"י כת"י ונימוקי יוסף. שוטנשטיין שם הע' 53).
****
ביאור המעשה
מה היה בסיפור של רבא ואבא בר מניומי? מה רצה רבא לעשות ומה היתה תגובתו של אבא בר מניומי? ומדוע הקפיד רבא?
שאלה מקדימה היא לגבי האירוע. האם היתה זו סעודת הבראה של היום הראשון או ביקור תנחומים שלאחר מכן? כפי שנראה, לדעת הרמב"ם מדובר בהכרח לאחר היום הראשון (שכן הוא פוסק שביום הראשון אין לאבל לשבת על מיטה לא כפויה גם לכבוד האורח) אך אם כן מדוע מזכירים כאן "מברין"? או שמא רבא סבר לא כפי שפסק הרמב"ם להלכה?
ניתן לפרש שמדובר ביום הראשון או בימים שלאחר מכן ונראה שלגבי הענין שאני מבקש להציג אין זה משנה.
השאלה המעניינת אותנו היא מה שקרה בין האבל לאורח. מדוע לא היה רבא מרוצה מהנהגתו של אבא בר מניומי?
שוטנשטיין מביאים שני פירושים (שם הע' 57).
לא הבין אבא בר מניומי שרבא התכוון לכבדו בכך שיש על מיטה זקופה (רי"ץ גיאות ור' שלמה בן היתום).
רבא ואבא בר מניומי לא היו כה קרובים עד שישתתף אבא בר מניומי בישיבה על מיטה כפויה (שוטנשטיין בשם "פירוש אחר").
ואכן, שתי הבנות אלו יכולות לעורר ביקורת גם מצד אדם אבל.
אף לא נתברר לנו למי אמר רבא את המילים החריפות האלו, אך, שוב, לענין מה שאני רוצה לדון כאן אין זה משנה כל כך.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2014 20:52 |
|
| |
הפירוש המוצע: שני סוגי רגישויות
הפירוש שלי מתאים לפירוש הרקע שמציע המאירי להלכה, המובא כהרגלו על המשנה.
בית הבחירה למאירי מסכת מועד קטן דף כד עמוד ב
ואין מברין אלא על מטות זקופות אף גם זו במועד היא שנויה שאין מברין הבראה שבבית אלא על מטות זקופות ולא על מטה כפויה הואיל ומועד הוא ואפי' מי שלבו של אבל גס בו
[כל זה בחול המועד, אבל בחול... כדלקמן]
הא בחול - אם היה לבו של אבל גס באותו שעושה לו ההבראה הרי הוא אוכל עם האבל על מטה כפויה
ואם לא היה לבו גס בו אף האבל אוכל על מטה זקופה עם בעל ההבראה
כך פי' בגמ'
עד כאן ציטוט.
אני חוזר במילים משלי:
ביקורו של אבא בר מניומי לא היה בחול המועד, שבו האבל ממילא יושב על מיטה זקופה, אלא ביום חול רגיל. ואז מקום הישיבה של האבל – ולא של המבקר – תלוי בקרבה בין השנים.
עבור אורח קרוב, "שליבו גס בו", יושב האורח על המיטה הכפויה במקום נמוך ליד האבל.
אורח שאינו קרוב, עבורו זוקפים את המיטה, וממילא נמצא האבל יושב במיטה זקופה לצידו.
מה היה כאן לפי דעתי?
רבא, ככל הנראה, לא רצה לשבת על מיטה כפויה אלא על מיטה זקופה. הוא רצה לנצל את ביקורו של אבא בר מניומי כדי לשבת לידו על המיטה הזקופה, כשהוא מנצל את ההלכה של כבוד האורח.
אולם אבא בר מניומי לא הבין את מעשהו של רבא. אולי חשב שרבא מתעלם מכך שהוא מוכן לשבת לידו במקום נמוך על המיטה הכפויה, אם בגלל שהוא אוהבו, ואם בגלל שהוא מחמיר יותר מעיקר הדין, ולכן חזר והפך את המיטה.
רבא ראה שאבא בר מניומי מתעלם מרצונו שלו, של רבא, לשבת על המיטה הזקופה, אך לא יכול היה להסביר את כל זה לאורח. אם בגלל שלא היה מקום להסביר לו, ואם בגלל מנחמים אחרים. כל מה שנותר לו הוא להאנח על תלמיד חכם שרגיש להלכה ולחומרה אבל לא לרצונו של האבל לשבת בנוח פעם אחת בשבוע האבלות.
לפי ההסבר שלי, רבא ביקש לנצל פרצה – פורמלית – בהלכה כדי לסדר לעצמו ישיבה קצת יותר נוחה.
אבא בר מניומי לא הבין את מה שרצה רבא. הוא ביקש לנהוג לפי ההלכה הפורמלית, ואף היה מוכן לנהוג לפנים משורת הדין, ולהחמיר על עצמו כך שישב על מיטה כפויה.
זה היה מאד נדיב מצידו, אך בכך התעלם מרצונו של רבא.
אם צדק רבא, אבא בר מניומי לא הבין מה כואב לו ומה הוא מבקש.
אולי חשב אבא בר מניומי שרבא הגדול בוודאי לא ירצה להקל בדין מדיני האבלות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2014 20:53 |
|
| |
העקרון: החמרה מול רגישות
אני חוזר: מה היתה הטעות של אבא בר מניומי?
קשה לקרוא לכך "טעות". הוא בסך הכל נצמד להלכה, ואף נהג, אולי, לפנים משורת דין.
באופן זה, הוא איפשר לרבא לנהוג לפי ההלכה החמורה של דיני אבלות, ואף ויתר על כבודו לשם כך.
אלא שבמקרה זה, ההחמרה שלו והויתור שלו הכבידו על רבא.
מה שרבא קיוה לו הוא שהאורח יבין שיש לא רק הלכה שלא תמיד קל לקיים, אלא גם צרכים אנושיים. וגם רבא הגדול ירצה לשבת על מיטה זקופה זמן מה.
אבל אבא בר מניומי לא הבין זאת. ולכן זכה לביקורת של רבא.
אם אני צודק, למדנו כאן על שני אופנים להתייחס להלכה. אפשר להיות רגיש ומעביר על מידותיו ומחמיר, ועדיין לא להתחשב בשני, כי מה שהוא רוצה אינו החומרה אלא לשבת קצת יותר בנוח.
לצד החומרה יש גם את הצד האנושי.
*****
תוספת: פסיכולוגיה של רגע ופסיכולוגיה לטווח רחוק
המיימונית שמעה ממני את הרעיון דנן וביקשה להוסיף:
יתכן שמי שצדק היה אבא בר מניומי ולא רבא.
אבלות היא תקופה קשה, אבל היא חיונית. כאשר אדם עובר אותה, הוא אמנם דווה, אבל גם מסייע לריפוי של נפשו.
ההקלה אינה תמיד לטובה. לפעמים אדם מצטער בשעת מעשה, אבל לאחר מכן הוא שמח שהתגבר ונהג לפי ההלכה המחמירה.
זה נכון בכל קיום של הלכה וכל שכן במצב של אבלות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2014 09:10 |
|
| |
מועדים לשמחה הרב מיימוני. נהניתי לקרוא. דבריך מעלים בי נושא רחב יותר והוא האם יש חובה הלכתית (מעבר לעצה טובה או דברי מוסר כלליים) להיות בן אדם. אינני יכול (או רוצה) להגדיר פורמלית מה פירוש בן אדם כי אני לא חושב שיש כזו הגדרה אם כי אנחנו לרוב יודעים כשאנחנו נפגשים עם זה או עם הפכו. החל מהתורה, המשך בנביאים וחז"ל וכל מי שבא אחריהם, ספרינו מלאים בעצות והמלצות וזירוזים וסיפורים על איך צריך להיות בן אדם. לא ברור כלל מה יכולים להיות הגדרות של דבר זה, אך ברור לכל שגם המקפיד הגדול על קוצן של הלכות אם הוא לא בן אדם אז כפשוטו הוא לא בן אדם. מאידך מי שכן בן אדם ומקפיד פחות, לעתים קרובות לא נזכר זה לזכותו. ויהי הדבר לפלא
תוקן על ידי yerubaal ב- 12/10/2014 09:11:19
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2014 12:03 |
|
| |
דבר קצת תמוהה להסביר את הגמרא באופן פסיכולוגי או רגשי והרי קיי"ל אם תנאים כבנ"א אנחנו כחמורים....
אי אפשר להסביר גמרא כמו רות קלדרון
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2014 13:36 |
|
| |
| yerubaal כתב: |  | | מאידך מי שכן בן אדם ומקפיד פחות, לעתים קרובות לא נזכר זה לזכותו. ויהי הדבר לפלא |
|
האהוב על הבריות הוא המעלה הכי גדולה בחז"ל, כך שלא נכון מה שאתה אומר.
לגבי נושא האשכול:
אפי' בדיני צדק לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על פי דין, כך שק"ו בן בנו של ק"ו בהלכות דרך ארץ ומנהגי יום יום ההלכתיים, שעל זה לא צריך לחכות לחורבן הבית לראות שאסור להעמוד על דבריהם כי רואים מיד את חורבן הבית האישי וחורבן המשפחה האישי וחורבן הקהילה האישית.
תוקן על ידי maxmen ב- 12/10/2014 13:37:12
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2014 13:52 |
|
| |
| אסטרניק כתב: | | | דבר קצת תמוהה להסביר את הגמרא באופן פסיכולוגי או רגשי והרי קיי"ל אם תנאים כבנ"א אנחנו כחמורים....
אי אפשר להסביר גמרא כמו רות קלדרון |
|
ה'קיי"ל הזה הוא דרש טוב לנערים לכבד את הזקנים ולתת בהם אימון עד שיהיו מביני דבר מתוך דבר בעצמן = תלמידי חכמים.
אבל באמת (אבן עזרא קהלת פרק ה) יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה רוח אל עשתנו כלנו ומחומר קורצו הקדמוני' כמונו ואוזן מלים תבחן וכלנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה והנה אמרו חכמים ז"ל טעה דניאל בחשבונו
ההשקפה החז"לית היא הפוכה לגמרי מאנשים שלא שמשו כל צורכם.
בראשית רבתי פרשת ויצא עמוד 144 שאל זקן אחד את אליהו, ב' דברים יש בלבבי ואני אוהבן אהבה גמורה, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהן קודם את חברו, תורה או ישראל. א"ל בני, דרכן של בני אדם לומר תורה קדמה לכל שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), אבל אני אומר ישראל קדמו לכל שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), בה' כתוב לומר ראשית היו ישראל לתורה שהיא ה' ספרים, ואין תבואתו אלא תורה שנאמר ותבואתי מכסף נבחר (משלי ח' י"ט). אליהו רבה (איש שלום) פרשה טו אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), משל למלך בשר ודם, (שהיה) [שהיו] לו אשה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת, אילמלי אשתו ובניו של מלך שעושין לו רצונו בתוך ביתו לא חזרה האיגרת, ביד שליח, קודש ישראל לה', ואומר ה' קנני ראשית דרכו מדה אחת, בישראל מהו אומר מרחוק ה' נראה לי וגו' (ירמיה ל"א ב'),
תוקן על ידי maxmen ב- 12/10/2014 13:52:37
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2014 17:41 |
|
| |
[אסטרניק,
כתבת: "דבר קצת תמוהה להסביר את הגמרא באופן פסיכולוגי או רגשי והרי קיי"ל אם תנאים כבנ"א אנחנו כחמורים.... אי אפשר להסביר גמרא כמו רות קלדרון"
א. אל תאמר "אי אפשי", שהרי אפשי ואפשי וכו'...
ב. לשיטתך, תמוה לא פחות הוא ללמוד הלכה מתנאים ואמוראים, שהרי מה לנו, להם וכיצד יש לנו להניח שמה שמתאים לגדולי עולם אמור להיות מוחל גם עלינו, חמורי-אדם שכמונו?!
מי שחש מחוייב ללמוד משהו מן המקורות חייב להניח דמיון כלשהו בינו ובין בעלי המקורות - ואם יש דמיון באופן המחוייבות לא-להים ולמצוות, למוסר וכו', מדוע שלא יהיה דמיון במבנה הנפש? (דומני שהיה פה פעם אשכול של מיימוני על הבנת הדמויות התנ"כיות בהקשר דומה).]
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2014 19:14 |
|
| |
בלימוד של רות קלדרון הגמרא הרבה יותר נכונה מענינת ומרעננת. מלימוד הגמרא המקובל שהיא משובשת מסורבלת ומלאה בתוספות שוליות הלואי שירבו כמוה
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 02:10 |
|
| |
זהירות כפירה
| ושםהאחר כתב: | | | בלימוד של רות קלדרון הגמרא הרבה יותר נכונה מענינת ומרעננת. מלימוד הגמרא המקובל שהיא משובשת מסורבלת ומלאה בתוספות שוליות הלואי שירבו כמוה |
|
כמה אנו נלחמים להעביר את התורה כמו שקבלנו אותה מרבותינו ולא ח"ו כפרופסורים לתלמוד
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 08:33 |
|
| |
מיימוני הנכבד
לתשומת לבך
1 רבה(א) אמר אותו ביטוי "כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן, על אותו חכם בגיטין לז: גם שם שנהג כשורת הדין (שם זה יותר מפליא שלכאורה כעס עליו שאינו נוהג לפנים משורת הדין לטובת רבה אבל באמת מפני שהיה שמיטה בחו"ל ולא רצו לנהוג בה באמת....)
2 שמת לב שפירוש המאירי שהבאת שמדובר במשנה במועד היא שלא כפירוש רש"י (וכן אותו נושא על שאר המשניות בפרק זה)
ראה גם בפירוש רבינו חננאל הסיפור שונה קצת...
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 08:37 |
|
| |
ושם האחר
האם תוכל לציין לינק ללימודה של קלדרון?
האם תוכל להמחיש במה לימודם של חכמים הוא בעייתי כדבריך? זה לא נעים לגלות שהמסורת שלנו יש בה בעיות, אבל עדיף להכירן. ומי יודע, אולי יש תשובה לשאלותיך החשובות.
***
אסטרניק
איני יודע אם להבין את דבריך כפשטם או שהם נאמרו בציניות, כלומר נושאים באמת את המסר ההפוך.
אולי תרצה לבאר מה ההבדל בין שיטת "רבותינו" לבין "פרופסורים לתלמוד".
מנסיוני אני יכול להצביע על הבדלים שראיתי. מעל לכל אפשר לומר שיש בין "רבותינו" הבדלי גישה בפרשנות ובכתיבה. וכן בין הפרופסורים.
יתכן שיש משהו משותף לכל המפרשים, סיכון שהוא בלתי נמנע: יש פרשנויות שהן "מאי לאו, דלמא הכי" = למה לא, אולי נפרש כך. ה"אולי" הזה אינו אומר שהפירוש לא נכון, אבל צריך לזכור תמיד שאין לו הוכחה.
גם פירושי שלי כאן למה שהיה בין רבא לבין אבא בר מניומי הוא על דרך אפשר בלבד. ולא עוד, אלא שניתן לשלול אותו לחלוטין בטענה שאין זה מסתבר שאמורא, ועוד רבא, יחוש צער על כך שנמנע ממנו לקיים הלכה של לישב על מיטה כפויה בהערמה פורמלית. אם גם אם הדברים ניתנים להאמר, בוודאי שהם רק "אפשריים" ולא מוכרחים. ואם מישהו ירצה אי פעם לצטטם, בבקשה להזכיר את ההסתייגות הזו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 08:48 |
|
| |
בו"ל
ראיתי את דבריך האחרונים לאחר ששלחתי את הודעתי הקודמת.
הנה הגמרא בגיטין לז ב.
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לז עמוד ב
המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אף על פי כן - יקבל הימנו, שנאמר: וזה דבר השמטה.
אמר רבה: ותלי לי' עד דאמר הכי. איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי.
אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה: משמט אני, שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציב מר? אמר ליה: הכי הוה מעשה. אזל לגביה, אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה: אין. אמר ליה: ומאי אמר לך? אמר ליה: משמט אני. אמר ליה: ואמרת ליה אף על פי כן? אמר ליה: לא. אמר ליה: ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אף על פי כן. אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן, שקלינהו מיניה, אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.
סיכומו של דבר בעברית: אסור לו לאדם לקבל החזר חוב שעברה עליו שמיטה, אבל אם החייב אומר שהוא רוצה להחזיר ומתעקש לעשות זאת, מותר לקבל ממנו.
לדעת רבה יש דרך אפילו ללחוץ על הלווה לעשות זאת, ואפילו להביאו לידי כך שיטען שהוא עושה זאת מרצונו.
אבא בר מניומי שכבר נזכר בסוגיה של מועד קטן לא לשבח הוא גם גיבור המעשה לפנינו. הוא בא להחזיר חוב, לא ידע לומר את המילים הנכונות, ולרבה היה אסור לקחת ממנו את הכסף. אמנם תלמידו של רבה, אביי, שמע על המעשה, לימד את אבא בר מניומי מה לומר, והכסף הוחזר. עדיין ביקר רבה את אבא מדוע לא היתה בו דעת מעיקרא.
דומה שהביטוי "אין בו דעת" טעון בירור בהקשר הזה. האם הביקורת היא על כך שאבא בר מניומי לא הבין את ההלכה מעצמו או שלא היתה לו רגישות להתבונן מעבר למילים. המשותף בין שתי הסוגיות הוא לא בכך שאותו אדם מופיע בשתיהן אלא שבשתיהן אפשר לטעון שמי שהתנהג בצורה שקיבלה ביקורת נכשל בכך שלא התבונן מעבר לתופעה החיצונית של נסיבות והחלות ההלכתית שעליהן. יש עוד דרך להתנהג בנסיבות ההן לפי ההלכה ודרך זו היתה מקילה על הצד השני אבל הוא לא נקט בדרך זו. ולדעת המבקר, זאת מפני שלא היה רגיש להבין מה באמת רוצה הצד השני ואיך להתחשב בו.
כך נראה לי.
לפי זה, אכן יש דמיון בין שתי צורות ההתנהגות שעוררו את הביקורת.
***
בוודאי שיש פירושים שונים לרקע של הסיפור במועד קטן ויותר מכך יש פירושים שונים למשנה ולאמירות שונות. נקטתי בפירושי בדרך אחת והקפדתי להביא שבשוטנשטיין, למשל, ביארו את הטעות של אבא בר מניומי בצורות אחרות לגמרי.
אם אתה סבור שמצאת שפירושי במועד קטן נסתר על ידי הפירושים אתה מוזמן לציין זאת כדי שאוכל לתקן, אך הבא בחשבון שאני זקוק שיסבירו לי בבירור ולא יסמכו על כך שאבין מעצמי. אני דומה כנראה לאבא בר מניומי...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 10:57 |
|
| |
לעיל הבאתי מעשה מהגמרא בלי לתרגם. אני משלים:
אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי - היה לרבה חוב של זוזים שהיה צריך להעלות לו.
אייתינהו ניהליה בשביעית - הביא לו את המעות בשנת השמיטה (בשעה שפטור, וצריך לומר שלאחר שביעית היה כי שביעית משמטת בסופה).
אמר ליה: משמט אני - רבה ענה לפי ההלכה, שהוא משמט את החוב כלומר שלא יקח.
שקלינהו ואזל - בעל החוב הלך עם הכסף ולא התעקש להחזיר.
אתא אביי אשכחיה דהוה עציב - בא אביי ומצא את רבו עצוב.
אמר ליה: אמאי עציב מר? - שאל מדוע הרב עצוב.
אמר ליה: הכי הוה מעשה - אמר לו רבה לאביי: כך היה מעשה.
אזל לגביה - הלך אביי אצל אבא בר מניומי.
אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר? - שאלו: האם הבאת לו זוזים למר?
אמר ליה: אין=כן.
אמר ליה: ומאי אמר לך?
אמר ליה: משמט אני.
אמר ליה: ואמרת ליה אף על פי כן? - צריך היית לומר "אף על פי כן". כלומר, אם היית אומר, לאחר שאמר שהוא משמט, שאתה רוצה להחזיר למרות שאינך חייב והוא אינו רוצה לקחת בגלל השמיטה, אז היה לוקח ממך.
אמר ליה: לא.
אמר ליה: ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך - אם היית אומר זאת היה לוקח את הכסף.
השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אף על פי כן - הוסיף אביי שילך אליו ויביא את הכסף ויאמר את המילים האלו.
אזל אמטינהו ניהליה=הביאם לו ואמר ליה: אף על פי כן,
שקלינהו מיניה - לקח ממנו.
אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא - אמר רבה: לא היתה דעת באותו תלמיד חכם להבין זאת מן ההתחלה?
(התוספת של סימן שאלה היא משלי. אפשר לחשוב שהיה שם סימן קריאה. נסו ותראו שזה נראה אחרת).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2014 12:59 |
|
| |
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת נח פרשה לג
אילו על אילו והקב"ה מתמלא עליהם רחמים. ביומוי דר' תנחומ' צרכון ישראל לתעניתא, אתון לגביה אמ' לו ר' גזור תעניתא, גזר תעניתא יום קדמיי ויום תניין ויום תליתיי ולא נחת מטרא, על ודרש להון אמר להם בניי איתמלו רחמי דין לדין והקב"ה מתמלא עליכם רחמים, אם כשהן מחלקין צדקה לעניים ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו, אתון לגביה אמ' ליה מה אנן יתבין הכא ועבידתא הכא, אמר להם מה ראיתם, אמ' לו ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו, שלח בתריהון אייתיתון אמר ליה מפני מה נתתה מעות לגרושתך, אמר לו ראיתיה בצרה גדולה ומלאתי עליה רחמים, הגביה ר' תנחומה פניו למעלה ואמר רבון כל העולמים זה שאין לזו עליו מזונות ראה אותה בצרה נתמלא רחמים עליה, אתה שכתוב בך רחום וחנון י"י (שם /תהלים/ קג ח) ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת
|
|
|
|
|
