בעולם שמחוץ לממלכה...

הבוקר היה זהה לכל אחד מן הבקרים שקדמו לו בשישים השנים האחרונות, מאז זכה לחונן את עפרה של ארץ הקודש. כמו כל בוקר, הסתננו קרני השמש בקלות יתירה דרך שארי התריסים, בני גילו. משב הרוח הקריר, ניסה כתמיד להסתיר את מזימותיו של היום באשר למזג האויר. האישה, כתמיד, או לפחות כבעשרים השנים האחרונות, עוד ממלמלת מילמולים חסרי פשר אל תוך הכר.

ה'מודה אני', גם הוא כתמיד, היה ספוג ניחוחות עבר. ולא משום שנאמר מתוך הרגל, אלא משום שכל כולו היה עבר. רחש המים הקרירים מעיר את הרעבעצן, ועוד מעט, כתמיד, תחכה לו כוס תה מהבילה על שולחן המטבח. כוס זכוכית חומה, ששישים שנות קרצוף חרצו בה חריצים לאין ספור. אמנם היתה לה ידית לכוס, אך הוא העדיף ללפף אותה בין שתי ידיו, ולהניח להן להיצרב כך.

על יד הדלת, המתין לו המקל בשתיקה עמקנית, כלמוד ניסיון. למען האמת, היה הוא צעיר בהרבה מבעליו, אך כך היא דרכן של אותן המשענות, מביטות בך במבט זקן וטוב, זקן ועצוב.

הוא לא אהב מבטים עצובים, לפיכך חייך חיוך בן שמונים וכמה, תוך שהוא חופן את זקנו הלבן ביד גרומה. 'גוט מארגען' חרק קולו.

מכיוון ששתק המקל, שתק גם הוא, ויחד יצאו הם, כמו כל בוקר, לשחרית.

יחד הגיעו אל בית הכנסת. המבנה הקטן והרעוע קיבל את פניהם בניחוח מוכר וענוג. כמעט שישים שנה מלאו לבית הכנסת שלו, אותו הקימו הוא וזיסל בעשרים אצבעות צעירות.

מבטו חולף על פני השולחנות המעטים, והספרים הפזורים עליהם. גם האבק שהצטבר על המדפים המטים לנפול לא נעלם מעיניו הזקנות. האייניקלעך של זיסל ע"ה הם ילדים טובים, אבל משהו בחינוך, עפעס… איי... זיסל, זיסל… אי אז, כשהידיים עוד לא רעדו, והרגליים היו מוכנות לשאת את משקל הגוף לבדן, כשהראש עוד היה נקי וצלול, כשענני עבר לא אפפו אותו מכל כיוון… יחד היו מפשילים שרווליהם ומנקים בצוותא את בית הכנסת שלהם. בחללו הקטן של בית הכנסת התנגנו אז נעימות יידישאיות ענוגות, והם עבדו במרץ, מסדרים, מאבקים, מיטיבים את הנרות.

נו שוין, הוא לא מתרעם חלילה. משרך הוא את שלושת רגליו היגיעות, מצמיד נשיקה שקטה ואוהבת על כל כריכה בלה. מכיוון שיד אחת מחזיקה במשענת, והשניה לא מסוגלת להרים יותר ממשקלו של ספר אחד, הוא סב על עקבותיו שוב ושוב- מן השולחן למדף, ומן המדף לשולחן.