|
|
| נשלח ב-17/10/2014 16:40 |
|
| |
בו"ל
לא שמתי לב להערה הבאה שלך.
למיימוני אתה הצהרת לא פעם שלרמב"ם האלקים הוא השכל המופשט ושאתה אינך סבור כמותו גם בזה וגם במתווכים מהו לדעתך ? לא זכור לי שכתבתי כן אליבא דהרמב"ם. אבל אפשר להציגו כך. ואכן איני מסכים עמו. ובוודאי שאיני מסכים שיש מתווכים, שאותם ירש הרמב"ם מאריסטו והנאו אריסטוטלאים (ששילבו גם נאופלטוניזם)...
זה נושא לאשכול בפני עצמו, אם אתה רוצה לדון ברמב"ם ובדעתי על הרמב"ם. בבקשה בחר אשכול אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2014 16:43 |
|
| |
עודד וולאנד
כתבת
1. מיימוני, כוונת דברי שונה. הובאו כאן פרושים רבים ויפים. כל פרשן כזה סוחב עימו מטען תרבותי הנראה לו מובן מאליו, 'טבעי', נכון, והוא מתאים ומתרגם את הכתוב ל'מטען הטבעי' הנכון שלו. הקושי נוצר כיוון שהתפיסה השתנתה הפרשן שאינו מודה בזה, אינו מנסה להבין את הכותב על פי ראיתו והשקפתו של הכותב החי במקום ובזמן אחרים. הוא לא יקבל את העובדה שרבותיו הקדומים תפסו את האל כדמות גופנית ולא ראו פגם בדבר. כאשר עולה ההבנה כי התפיסה היתה שונה או אז כותב מיימוני 'ועדיין הדברים קשים עבורי לקבלם'.
מדוע שלא אראה פגם בכך שיש מי שטועה בעיקר העיקרים של היהדות?
כבר כתבתי לעיל שיש כמה אפשרויות לפרש את המקורות. אני בוודאי מסכים עם העקרון ההיסטורי והפרשני שיש מרחב של דעות וכן שהשקפות וטעמים השתנו. אבל יש מיגבלה לכל כלל והעיקר של אחדות האלוקים נראה לי שאינו נתון לטעות. כמובן אפשר שאני טועה בעצמי וכך כתבתי לעיל.
עוד כתבת
דרשנים אינם עוסקים בפילוסופיה ובתאולוגיה, אינם רגילים בעיון מופשט, ולא עומדים על הצורך להקפיד על העדר סתירות וניגודי ענינים. דרשות הן סוגה ספרותית בעלת סגנון חופשי הנותנת דרור לרעיונות אבל לא בונה שיטות. כך גם השומעים להם. גם עושר הרעיונות הזה מעשיר את המחשבה, אבל צריך לדעת להשתמש בהן ולא לראותן כציון עובדות. עודד
בהחלט!
הקטע הזה ראוי ללימוד ושינון עד שידעו אותו בעל פה ולצרפו, אם לא לעיקרי האמונה, אז לעיקרים המתודולוגיים של כיצד ללמוד יהדות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2014 16:47 |
|
| |
פתיאמי
הצגת תזה מעניינת מאד.
אם אלוקים רוצה, הוא יכול להראות כגוף.
זה אפילו מסתבר לדעתך כיון שזה רק מעיד על גדלותו ואינסופיות יכולתו.
וסיכמת היטב בקצרה את שיטתך:
אלקים שהוא רק גוף - אינו אלקים.
אלקים שיכול גם להיות גוף - הוא אלקים! העירו לך, בצדק, שעם גישה כזו יכול גם הנוצרי להסתדר.
אמנם אני סבור שדבריך שגויים.
ולא רק בגלל שהם לא נכונים עובדתית. כלומר, אלוקים לא התחזה לגוף.
ולא רק בגלל שהם נמנעים כלומר סתירה פילוסופית.
יש כאן לדעתי טעות קטגוריאלית. משפט מהסוג של "איזה גוף לבש אלוקים בתאריך זה וזה" הוא טעות מהסוג של "מה הצבע של השעה 12 בלילה?" אנו מחברים יחד פרדיקטים (=תארים, מונח בלוגיקה) שאינם הולכים ביחד.
באופן דומה יש להתמודד עם שאלה שזכתה לטיפולו הרציני מאד של מיכי שלנו (היכן הוא?): האם אלוקים יכול לברוא אבן שלא יוכל להפוך אותה. (לינק?)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2014 17:16 |
|
| |
גמרא זהה לדברי הפסוק: וכבר תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. א"ל: מי בראש? א"ל: בן ישי בראש. (סנהדרין קב.)
תוקן על ידי אריאל73 ב- 17/10/2014 17:17:26
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2014 17:32 |
|
| |
מיימוני שוב אני שואל למי שסבור (כרמב"ם) שאי אפשר לומר ולחשוב על ה' שום דבר מעבר לזה שהוא קיים (ושהוא סיבת הכל) 1 לכאורה זה סותר כל התורה שה' מנבא ומצווה וגומל שכר ועונש ועוד 2 התירוץ שהכל משלים לא מובן שכל משל הוא על דבר שהשכל מבינו ואינו אומרו משום מה אבל דבר שלא נתפס כלל הוא כמו להמשיל לעיוור גוון שאינו אפשרי (אולי טעיתי בדוגמא) 3 למה יותר קשה לו ביטויי הגשמה מאשר כל ציון שהוא קיים הרי שניהם לא מובנים בשווה
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2014 23:14 |
|
| |
כותב מיימוני: 'מדוע שלא אראה פגם בכך שיש מי שטועה בעיקר העיקרים של היהדות?' אנחנו מדברים על העיקר 'שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף'.
אדם צופה בשקיעת השמש בים ורואה העלמותה מתחת לאופק ממש ברגע מסוים. הוא וכל הצופים איתו בטוחים בדבר. אלא שמבחינת השמש המראה הזה ארע באמת כשמונה דקות קודם לכן. כך גם מראה הזריחה מאוחר ב 8 דקות לאחר שהשמש עלתה מעל האופק. עד המאה ה 17 לא שיערו כי לאור יש מהירות סופית והיו בטוחים כי מה שהם רואים כעת הוא מה שמתרחש כעת. 'שמש בגבעון דום' אינו המיקום האמתי של השמש באותו הרגע. היא כבר 8 דקות לא נמצאת שם, רק התמונה שלה נראת אז לעינינו. התפיסה השתנתה.
ציינתי בתגובה הראשונה שלי כי הרעיון שקיימים דברים שאינם חומריים לידתו בקבוצה קטנה של הוגים יווניים, בתקופה המקבילה פחות או יותר לזמן הצהרת כורש ב 538 לפני הספירה. קודם לכן כולם היו מטריאליסטים במודע או במשתמע, כלומר שהנושא לא עלה במחשבתם כשם שמהירות האור לא עלתה בתודעתם. הדעה החדשה הזו היתה דעת מיעוט ועד היום יש הדוחים אותה מכל וכל. רס'ג במאה העשירית לספירה מתאר את הנפש, - עוד דבר הנחשב אצל רבים לא חומרי, - בביטוי 'חומר דק מן הדק'. עבור הרמב'ם, שקיבל את ההשקפה האריסטוטלית, היותו של האל ישות שאינה חומרית מכל וכל היתה אמת ודאית בהחלט. אין להסיק מכך שקדמונים חשבו כך, לא מפני שכפרו במשהו, אלא משום שרעיון כזה לא נולד ולא יכול היה להיתפס בדעתו של איזה אדם. לכן אין לדבר על פגם של תפיסה, אלא על שינוי של תפיסה. תפיסות משתנות בין אם מודים בכך ובין אם לא. מה שנתפס ברגיל כשני ניגודים גמורים, חומר ורוח, שתהום ביניהם, נתפס בנאופלטוניות כרצף אחד, כמה מן הקוראים מודעים לשינוי התפיסה כשהם קוראים את הטקסטים האלו? אני משער שהרוב לא נותן דעתו לדבר כיוון שהענין זר לו.
עודד
תוקן על ידי 932woland ב- 18/10/2014 23:16:55
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2014 23:34 |
|
| |
בו"ל
שוב, שאלות מצויינות.
זה לא על הפרשה אלא על הרמב"ם, ואולי גם על האמת לגבי השם כי הרמב"ם כאן קלע בדברים רבים לאמת. לפי דעתי כמובן.
אם אי אפשר לחשוב ולומר דבר על השם, אז
א. זה באמת סותר את כל התורה שה' מנבא וגומל שכר ושומע תפילה ועוד.
אבל יש לסתירה זו פתרון. האם שמעת על תארי פעולה? אלו אמירות שאינן על ה' אלא על מה שהוא עשה. כמובן "עשה" זה מונח שטעון הסבר. אבל אם נרשה לעצמנו אותו (וזה לא פשוט בכלל) אז הנה התשובה.
ב. אכן לומר על משהו שהוא "משל" מחייב אלו שהן הנחות לגבי הנמשל. ולכן באמת המונח "משל" לגבי השם יכול להיות נכון רק חלקית ובשונה ממשלים אחרים.
ג. גם המונח "קיים" וגם כל תואר שהוא בעייתי ביחס לה'. אבל יש רמות של בעייתיות, או מגוון של בעיות. כאשר אני אומר שהשם, נניח, בצבע אדום, זו טעות וטפשות וכמסתבר - מינות. כאשר אני אומר שה' בעל גוף או פסיכולוגיה - כנ"ל. אך כאשר אני אומר שה' אוהב אותנו וחפץ בטובתנו, פה כבר יש משהו אחר. זה לא נכון כי אי אפשר לומר עליו דבר. אבל זה כן נכון כי הוא אוהב אותנו, או שיש משהו מספיק במילים אלו כדי להצדיק את השימוש בהן.
בוודאי שהטעות ב"אלוקים בעל גוף" אינה בשווה עם הטעות של "אלוקים קיים". האחרון הוא למעשה משפט נכון והראשון טעות קטגוריאלית (ראה לעיל, כמו לומר שהשעה 12 היא בצבע אדום). אז אני מסכים שיש אמירות שהן טעות ומינות שיש שאיכשהו משהו בהן מצדיק את השימוש בהן. ויש אחרים שבכלל בכלל לא.
וכן, זה פרדוקס.
אז יש פרדוקסים בלתי נמנעים ופוריים, שאומרים משהו, ויש שמכשילים ומביאים למינות.
איך מבדילים?
על ידי עיון בכל פרדיקט (תואר) בנפרד, מה הוא תורם, מה הוא יכול לתרום.
וכן, צריך ללמוד פילוסופיה. כלומר הפילוסופיה של התחום הזה.
ועיין באשכול שכתבתי על זה "לך דומיה תהלה".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2014 23:37 |
|
| |
עודד וולאנד
יפה כתבת, אבל החסרת משהו.
החסרת לדעתי שלא רק בתרבות היוונית עלה רעיון מקביל ל"בלתי גופני". היהדות, התורה, גילו את הרעיון של אלוקים בלתי כפוף לגורל או לשום חוקיות שהיא, ושהוא, כמו כן, גם טוב ואוהב חסד ומשפט.
אני סבור כמוך (אם הבנתיך) שהמקרא לא תפס ולא הציג את האלוקים כבלתי גופני ובלתי חומרי. אבל הוא בהחלט הציג אותו כבלתי תלוי ובלתי ניתן לתפיסה, וכמובן המונחים האלו תורגמו לשפת התרבות שקיבלה את התורה.
ויעויין בקויפמן ב"תולדות האמונה המקראית" על ייחודה של האמונה הישראלית. זה ייחודה.
אז לא רק ביוון נמצא העיקר הזה. ולכן גם הקפדתי או שאני משתדל להקפיד לא לומר רק שהאלוקים לא גופני ולא גשמי אלא שהוא בלתי ניתן לתיאור. אני מניח שגם בפרדיקט (התואר) האחרון הזה אפשר למצוא פגמים. וכפי שכתבתי לעיל, אנו נידונים כל העת להתבטא בשפה ומייד לחזור ולתקן את עצמנו כדי לא להיכשל במינות ובטעות פילוסופית חמורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 00:20 |
|
| |
נא לא לשכוח את הכלל החז"לי
"לא ניתנה דברי הימים אלא להידרש"
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 01:00 |
|
| |
במחילת כבודכם, אציע פירוש לפסוקים המוקשים הנ"ל ראשית, קושיה נוספת בפסוק. עד עתה, תיאור הדיבור בין אלוקים לאדם היה ישיר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" "ויְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל..." והנה פה בפסוק נכנס ביטוי אמצעי. "קול אלוקים" האכילה מעץ הדעת מבטאת את התפכחות האדם במובן של הבחנה בין טוב לרע. האבחנה הראשונית והבסיסית שלנו כיצורים תבוניים היא המודעות לעצמי, לקיומי, להיותי נפרד משאר הבריאה. ואת ההבחנה הזו מבטאת הבושה שזו הרגשה הקיימת רק אצל בני האנוש המודעים לנפרדותם משאר הבריאה. "וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם" . כל עוד האדם הרגיש עצמו כחלק מהטבע, מהבריאה, ולא היה מודע כלל לעצם קיומו הנפרד. הדיבור עם אלוקים היה לו לטבעי וכלל לא היה סיבה/יכולת לחשוב על הסבך הפילוסופי של הרעיון של קשר אדם-אל. אבל ברגע שהיה מודע לנפרדותו, אזי עולה וגם ניצבת התהיה הגדולה מהו ה"אלוקים הזה" הדובר אלי. וזה המשמעות שהאדם עושה את האבחנה בין אלוקים לבין קול האלוקים. לפיכך פה מתחדשת לו ההבחנה שהוא רק שומע את קול האלוקים, ואולי.. ואולי זה רק בראשו שלו, כחלק מהתפיסה הסובייקטיבית שלו את הסובב ואת ציווי מוסרו הפנימיים. ויתכן וזה מה שהפסוק בא להדגיש "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּןלְרוּחַ הַיּוֹם" - לרוח היום- מבטא פה את המצב הפסטורלי כמו שהגדיר הרב מימוני. שזהו המצב בד"כ בו האדם מתעורר להרהור במופשט הן המושכל והן המורגש, ומתוך ההרגשה והידיעה הזו בא לו רגש הבושה- "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים"
(הזכויות על רעיון הנפרדות שמורות לאריך פרום..)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 04:38 |
|
| |
(הקדימו לפרום הרש"ב מפשיסחא ב'קול שמחה' על בראשית ג, כב. ור' ביאורו באריכות ב'תורתה של החסידות' מאת יורם יעקבסון סו"פ חמישי)
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 07:26 |
|
| |
חשיבה עצמית
ברוך הבא אל הפורום!
ומה יפה הרעיון שהבאת!
ספרן
איקון ירוק
(קהלת א י, פשט מחודש בפסוק!)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 07:55 |
|
| |
מיימוני,
להלן ציטוט מדבריך, ותגובתי עליהם:
"העירו לך, בצדק, שעם גישה כזו יכול גם הנוצרי להסתדר." (-אינני מבין מה זה קשור לדיון)
"אמנם אני סבור שדבריך שגויים.
ולא רק בגלל שהם לא נכונים עובדתית. כלומר, אלוקים לא התחזה לגוף." (-איך אתה יודע?)
"ולא רק בגלל שהם נמנעים כלומר סתירה פילוסופית.
יש כאן לדעתי טעות קטגוריאלית. משפט מהסוג של "איזה גוף לבש אלוקים בתאריך זה וזה" הוא טעות מהסוג של "מה הצבע של השעה 12 בלילה?" אנו מחברים יחד פרדיקטים (=תארים, מונח בלוגיקה) שאינם הולכים ביחד." (במחילת כבוד תורתך, אנא באר לי למה הפרדיקטים אינם הולכים יחד? הרי אלוקים הוא כל כך בלתי מוגבל, שהוא יכול גם לסבול כל מיני הגבלות מבלי שזה יפגע בגדולתו)
נ.ב. לגבי האבן שאינו יכול להרימה - תשובתי היא כמובן שהוא יכול הכל כפשוטו! רק הדבר תלוי ברצונו תמיד, וכיון שהוא יכול לשנות בכל רגע נתון את חוקי המשחק - אזי תהיה האבן הזאת מוגדרת כך:
אבן שפרקטית אינו יכול להרימה (מפני שהגביל עצמו מראש כלפי אבן זו), ותאורטית - יוכל לשנות את הכללים ולהרימה.
וכן לעניין הידיעה והבחירה, סילק עצמו מידיעת בחירתנו. אך בכל עת יוכל לפרוץ גדר (כביכול) ולהתערב.
(למה שירצה לסלק עצמו? זו כבר שאלה שאינה רלוונטית מבחינתי, משום שאינני מתעניין במניעיו של האלוקים אלא בדרך שלנו להבין את מהות התנהגותו)
(כמו כן אינני מתעסק בדברים שנמצאים מחוץ למרחב הזמן. פשוט משום שאני נמצא בתוכו ואינני יכול לדמיין מה יש מחוצה לו. ולדעתי כאמור, אלוקים "הכניס" את עצמו, כביכול, בתוך מרחב הזמן)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 07:58 |
|
| |
בער 1. 1. גם לרמב"ם אם יש אמונה בהתגלות מסויימת בסיני אזי ה העיד על עצמו שהוא גומל וכ' 2. 2. יתכן והמינעד הרחב של תארי ה _מתהלך בגן לעומת אש אוכלה) מבטא שהוא בלתי נתפס וממילא תאמר עליו כל שתרצה אין זה משנה
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 09:31 |
|
| |
| פתיאמי כתב: |  | אלקים שהוא רק גוף - אינו אלקים.
אלקים שיכול גם להיות גוף - הוא אלקים! |
|
יש לך גוף ואתה יכול שלא יהיה לך גוף.
אז אתה אלקים?...
|
|
|
|
|