ב"ה
הם היו שם רק שלושה, איסתרק, הוא והיא. מבטו המטושטש חיפש אחר ביתו הקטנטנה, אבל לא מצא אותה. הם היו שם רק שלושה, הוא בטוח בזה, ולעולם לא יזכור את כל אלפי נתיניו שצעדו מאחור.
מכיוון שלא היה שם איש מלבדם, יכל המלך לרכון לעבר בנו בן השלוש, ולומר יחד איתו את ה'קדיש', מילה במילה.
היו שם יותר מדי רגליים, יותר מדי אנשים לא מוכרים. היה שם גם ארון אחד, שאמרו לו שזאת אמא שם בפנים, אבל הוא לא מאמין, כי אמא היא לא בגד ששמים בתוך ארון. אז הוא מנסה לחפש אותה, אבל כולם מסתירים לו. אבא מתכופף אליו, ויש לו דמעות, והוא אומר כל מיני מילים מוזרות. אבא מבקש שיגיד יחד איתו את המילים האלו, אבל ברגע שהוא מנסה לגמגם אותם, הדוד אלרנן מתחיל גם לבכות, וגם סבא בוכה. כל הגדולים בוכים פתאום, והראש שלו מתחיל להתבלבל. איפה אמא שתיקח אותו מכאן מהר?
***
השרים נכנסו לנחם בזה אחר זה, אך האביר מקאן לא נראה ביניהם. במקומו הופיע בנו בסטיאן, כמייצגו. מחלתו של שר המלחמה מחריפה מיום ליום והוא מרותק למיטתו. לאחר שמסר למלך את תנחומי אביו, פנה בסטיאן אל האגף שהוקצה למשפחתה של המלכה, לנחם את ידידו.
ידידו. אלרנן. כמה טבעי היה הקשר בין המילים, עד לפני כשנה. כמה מתח מתלווה אליהן היום.
בסטיאן עצר קצת לפני דלת החדר, מנסה להשליט סדר במחשבותיו.
האלכימיה התאימה לאלרנן בעל החלומות, כמלחמות לבסטיאן השקול. רק ידידות אמיצה בין השניים, יכלה לגרום לבנו של שר המלחמה להשקיע סכומי עתק בניסיונות כושלים לייצור זהב.
כבר כמעט שנה, מאז האסון אליו גררו אותו אלרנן וחבר מרעיו האלכימאים, הקשר ביניהם נראה כמו חוטי ציצית שהסתבכו ביד נעלמת.
אין טבעי יותר מלתמוך בחבר טוב שאיבד אחות, אין מסובך יותר מלהכנס כרגע אל החדר בו יושב אלרנן.
עוד רגע של מלחמה, והוא נכנס.
האביר דיליאבר ישב שם, מבטו כאוב אבל יציב, משוחח עם אחד השרים, ששכל את בנו בקרב לפני כחמש שנים. שני אחיו הצעירים של האביר ישבו לצידם, מחליפים ביניהם משפטים בדממה.
בצד אחר של החדר, ישב אלרנן, מבטו כבוי, והוא מנסה לחייך אל הנסיך היתום, שמקפץ בעליצות על ברכי דודו.
"בסטיאן", קולו של אלרנן טעון, מדי. "תודה שבאת".
בסטיאן נושך את שפתיו.
מכיוון שאין יותר מה לומר, איסתרק ושאלותיו הם מוצא נפלא מן המבוכה שהשתלטה עליהם.
***
מנוחתו הקצרה של האקסידטור בסטיאן מקאן הופרה כשהגיע הרץ עם מכתב מבית הוריו. כשפתח אותו, גילה להפתעתו את כתב ידה של אחותו שרה.
הסחרחורת שתקפה אותו לא היתה קשורה לחוסר השינה, או לעומס הרב בו היה נתון בימים האחרונים. כחייל מלידה, היה רגיל לכך. אבל הכשרתו הצבאית לא לימדה אותו להתמודד עם איום מן הסוג הזה.
כאילו שאפשר לומר לא.
אלרנן יצטרך להבין, הוא לא ילד קטן. גם טיפש הוא לא.
אבל בסטיאן בכל זאת מודאג.
