הולכת בדרכה או "יוצאת ומוציאה לתרבות רעה"?

[אריאל,

עזוב אותך ממני - אני סתם פמיניסטית צווחנית שלא אכפת לה מכלום חוץ מלקטר על גברים ולשנוא אותם בכל נשמתה. מה אכפת לך בכלל מה אני חושבת?
(לא קראתי את הפסק של פיוטרקובסקי וגם לא את המאמר של לוין ולכן - בניגוד לאחרים - לא הגבתי עליהם; לו הייתי חושבת שכל השותפים כאן כפי שתיארת ,לא הייתי טורחת לקרוא ובודאי שלא לכתוב כאן; ההערה שלי היא הערה על האופן בו הדיון מתנהל, ובמובן מה היא אכן מכוונת לתוכן עצמו, ודוק.)]

עודד כתב - כאשר על המאזניים מניעת עוולה או ביטול דעת קודמים, מניעת העוולה מכריעה לחלוטין את כפות המאזניים.

ואם זו קללה?
ראו ראב"ד הלכות תשובה פרק ו הלכה ה:

ולכן נקרא שמם מצוות לא תעשה? ושמא זהו הפשט ב'ריקים שבך מלאים מצוות כרימון'...

זכיתי להשיג את הספר.

מקוה לדון בדיונים של המחברת בהרחבה בל"נ.

בינתים אעיר הערה מרכזית, אך לא עליה אלא על התופעה. אעיר את ההערה בסוף לאחר הסיכום הכללי מאד של הספר. בהמשך אני מקוה להתייחס לנושאים בודדים.

למרות עוביו הרב, למעלה מ500 עמודים, הספר כולל בסך הכל 12 פרקים, כל אחד על סוגיה אקטואלית. השער הראשון על סוגיות נשים: נשים לומדות תורה, פוסקות הלכה, מניחות תפילין. השער השני מיועד לדילמות בחיי המשפחה: קשיים בכיבוד הורים, מי שנטרפה דעת אחד מהוריו, בקשה על החולה שימות, קדיש על ידי אשה ותיכנון ילודה. השער השלישי כולל שאלות מסוגים שונים: גדרי מסירות נפש למצוה במקום סיכון, לא תעמוד על דם רעך ולפני עוור (=האיסור ההלכתי להכשיל או לסייע לאחר להיכשל בעברה), שמירת מצוות על חשבון פגיעה בזולת וכבוד תלמיד חכם גדול בתורה.

בהקדמה מדגישה המחברת את הרקע לפעילותה. היא יודעת ללמוד והיא משקיעה בלימוד. והיא מציעה את נכונותה לעזור למי שיש לו שאלה בהלכה. היא אינה מגדירה את עצמה כפוסקת, והיא אף מזהירה את הבאים אליה שאין לה הסמכה. ובכל זאת, אלו שכן מגיעים אינם נוטשים גם לאחר גילוי נאות זה.

מדוע זה קורה? מדוע אין די בפניה לרב שכן קיבל הסכמה רשמית? (איני דן בשאלה מדוע צריך הסמכה רשמית ומה טיבה ומה היא אמורה להיות). אם ניקח את הדוגמא שתידון לקמן, אודות דחית ילודה, מתברר שהרבנים המוסכמים אינם מציעים בהכרח את התשובה המלאה - הרצויה או אף הראויה.

אנו מאמינים, ובצדק, שהתורה נועדה לתת לנו תשובות כיצד להתנהג בצורה הטובה ביותר כדי להיות יהודים טובים יותר (תרשו לי לא להיכנס לשאלה מה זה אומר). אבל מי שמעיין בספרות ההלכה לדורותיה יגלה לדאבונו שמה שמוצג בתור התשובה המחייבת, לפחות לכתחילה, ללא עיון בהערות המראות שיש להקל בדיעבד לאחר התייעצות עם רב מוסמך, אותו מעיין יגלה להפתעתו המרה שההלכות של ה"לכתחילה" הן מסקנה מחמירה מתוך מגוון של דעות.

כל זאת אם בודקים את ההלכה כתופעה מתפתחת. איני אומר שזה בכל תחום ובכל שאלה. חלילה. אבל יש נושאים רבים, רבים מדי, שבהם הגמרא אומרת דין אחד, המפרשים מציעים מהלכים שונים, וספר הלכה מודרני, כמו המשנה ברורה, נוקט עמדה מחמירה. המלקטים בני זמננו מציגים את העמדה המחמירה ללא פירוט. אין גם תיארוך של החלטות הלכתיות שהן ממש מאוחרות לימי הגמרא. החלטות מחמירות יכולות לנבוע מהופעתו של מנהג או מחשש או מסגולה או בשל החמרה כשיטה מחמירה במחלוקת כאשר יש בהחלט מקום לדעה המקילה יותר. זה יכול להיות בשאלה של "אורח חיים", שאלה של פרט שבשל הגישה המחמירה צריך, נניח, לוותר על איזו פעולה או לשלם בזמן. איני אומר שההחמרה תהיה נטולת ערך (אם כי אני עצמי בהחלט אטען כזאת לגבי דברים רבים) אבל היא בהחלט לא הכרחית. דוגמא: האם חייבים להקשיב בחזרת הש"ץ? האם חייבים לומר את כל פסוקי דזמרה ואת כל אוספי הפסוקים שלפני "ברוך שאמר" ועוד שלפניהם? ואחריהם? האם באמת אסור, לפי דוגמא שדומני שהעליתי בפורום, להפעיל מכונת כביסה לפני שבת כך שהיא בשבת והכביסה תהיה מוכנה למוצאי שבת?

אלו צמתים רבים מאד ובחלקם השאלות קשות. לא במובן של תשלום מחיר של 20 דקות נוספות של עשיה לשם שמים, אלא במובן של שינוי חיים.

בשאלות כאלו עשוי (או עלול) הלומד בספרי הלכה של ליקוטי זמננו כי מה שמוגש לו כקונצנזוס באמת הוא הכרעה מחמירה. מעולם לא לימדו אותו שיש גם דעות שונות. שמה שמוצג לפניו כאיסור אחיד בעצם הוא אולי אפילו נטול בסיס.

אלו דברים חמורים מאד, אבל דומני שלפחות חלק מהדוגמאות של המחברת מעידות שיש כאלו תופעות.

וזו בעיה שאינה מתחילה ואינה נגמרת עם הספר. העיסוק של המחברת בשאלות אלו, הייעוץ שהיא מציעה בתחום, ההופעה של נשים שיכולות לתת ייעוץ כזה - כל אלו הם נושא אחד שגם נידון באשכול (לצד דברים צדדיים שאני מתלונן שהם מפריעים לי). הנושא השני הוא: מדוע יש צורך בייעוץ כזה. אני כותב זאת לא על מנת לומר שאין מקום לאשה לתת ייעוץ כזה. (אם כבר אז להפך). אני כותב זאת מפני שהמחברת תפסה נקודות נקודות שבהן נחשפת ספרות ההלכה של זמננו במה שעלול להיות איסור חמור. איסור לאסור את המותר.

המחברת מקדימה לפרק שלה על האיסור או ההיתר לדחות ילודה (כלומר את ההריון) כמה סיפורים אישיים על נשים שעברו ממש משבר עקב מה שהוצג בפניהן כחובה להתחתן ומייד להוליד. בלי להשתמש באמצעי מניעה. למרות הסיפור האישי, איני מסכים להערכה שהרב שאמר לאשה צעירה שאסור לה לקחת אמצעי מניעה למרות שחששה מפני קושי פסיכולוגי - שהרב טעה והטעה. הוא אולי שגה בכך שיש קונצנזוס נגד דחית הריון. אני עצמי סבור שאין כזה איסור על פי המקורות, על פי התלמוד והתורה. אבל הדרישה שלו מהאשה לא לדחות רק בגלל קושי פסיכולוגי עשויה להיות אמיתית. יש כאן הערכות שונות של מה שאשה מסוגלת לעשות. איני אומר שהמחברת טעתה או שהאשה שהתלוננה בפניה על קושי גדול בשנים הראשונות לנישואין סתם ממציאה דברים. אני כן סבור שאי אפשר לשפוט על פי מה שאדם מרגיש בקטע מאוחר של חייו. יתכן שההלכה תובעת מאיתנו לעמוד בקשיים למען משימות נעלות. לא הייתי בונה את הדיון בדחית ילודה על פי סיפור אישי כזה. (ואני מזהיר שאיני בא לזלזל חלילה בקושי, ויתכן ואף מסתבר שבעצמי הייתי מייד מלמד את הזוג לקחת אמצעי מניעה, אני רק קורא להיזהר לשפוט לפי תיאורים חלקיים ולפי הנטיה של זמננו להחשיב קושי כסיבה לא לנסות להתמודד, ושוב איני אומר שכך היה שם).

אבל הבעיה היא בעיה. וכאן יש להעיר בקול רם מאד: איך יתכן שרבנים מציגים דעה מחמירה כקונצנזוס, ואומרים לאשה: אין כזה דבר לדחות הריון. אין מי שמתיר. זו חובה גמורה. כאשר המקורות אינם מצדיקים את הגישה הזו. התוצאה היא שבשלב כלשהו, כפי שקורה עם הספר הזה, ועם הפורום שלנו, ועם הפסקים שאני מצידי מפרסם (וכאן יש מקום לחשד בי שאני מוצא את הנושא החביב עלי): איך זה שמוצג רק קונצנזוס להחמיר במקום שאין לו בסיס.

זו בעיה - מטא בעיה - שעומדת בפני המתחנך לשמירת מצוות. איך זה שיש מקום לחשד שמי שאשאל אותו יחמיר עלי בלי לגלות לי שיש דעות אחרות, כך שעלי לפנות למקורות נוספים כדי לגלות שמה שהרב אמר לי אינו מוחלט?

מה זה אומר על ההלכה ועל רבנים? למה זה יכול להביא?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");