התכתבתי באישי עם כמה מוותיקי הכותבים כאן. אחד מהם (אם הוא יאשר אפרסם את שמו) כתב לי:
"נקודה אחת היא שפעם כנראה לא ניסו להסתיר שאשה נידה. וזה באמת סביר, כי אם נידה זה טומאה, אז למה להסתיר. לא היתה הקונוטוציה (השתמעות) המיידית של אישות ואיסור אישות."
ועל זה אשאל: האם נעים לאשה לצאת לרחוב ולהזהיר את כל המתקרב אליה שהיא נידה? או שמא אינה אמורה לצאת כלל בזמן נידתה, והאי אמורה להיות מנודה כפשוטו. ומאידך גם בעל קרי הוא טמא ואסור גם בתפילה וכאן קיימת השתמעות מיידית לאישות.
הכותב הוסיף וכתב:
"עוד כדאי לשים לב שאין איסור להיות טמא. זה נוגע רק לכהנים שאוכלים תרומה, למי שחייב להקריב קרבן ולכל עם ישראל זמן מסויים לפני הפסח כדי שיספיקו ליטהר. וכן לחברים שהקפידו על טהרה כל השנה כולה. ובאמת עליהם אפשר לשאול איך הם שמרו על זוגיות. אמנם אם נניח שזוגיות טובה מתחילה עם קשר גופני אבל בשלב מסויים מתחילה להיות על בסיס שותפות נפשית, זה יכול להיות יותר מובן."
האידיאל הוא להיות חבר וההבדלה החריפה בין חברים לעמי ארצות תוכיח. ולשיטת הכותב, דווקא בחגים שאמרוים, לתפיסתינו להיות משפחתיים, מנדים חלק לאמבוטל מהמשפחה מהחג.
עוד כתב:
"שאלה אחרת היא אם באמת היתה זוגיות במובן שלנו אצל ימים עברו. איני יודע. טעון בדיקה ומחשבה רבה. "
ולי ברור שלא, הזוגיות שלנו היא זוגיות מודרנית שעברה את חרמות רבנו גרשם, השכלת נשים ועבודת נשים.
