מחפש מתנדבים לביצוע טבח עם

ועכשיו למסקנות המעשיות: אם המרונים הם פיניקים הם נמנים על שבעה עממין, אם כן נצטוינו להשמידם, אנשים נשים וטף. ואני מצטט:
המצווה הקפ"ז
הציווי שנצטווינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם,
כיון שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון.
והוא אמרו יתעלה: "כי החרם תחרימם" (שם כ, יז)
וביאר לנו בכתובים רבים, שטעם הדבר: כדי שלא נלמד מכפירתם. ורבים הכתובים המזרזים ומחזקים להרגם, ומלחמתם מלחמת מצווה.

ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר.

הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?!

כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה. (רמב"ם בספר המצוות)
על מצוה זו חוזרת התורה כמה וכמה פעמים ומשתמשת בביטויים נחרצים מאד. כמובן, נוכל למצוא תירוצים מתירוצים שונים אבל אני שואל:
האם ה' רוצה שנהרוג כנענים?
האם אתם אומרים לעצמכם שאתם משתדלים לקיים את רצון ה'?
האם יש למה לחכות?
קומו אחי ורעי, בואו ונעלה אל כפרי המארונים ונכה אותם, החרם כל עיר מתים והנשים והטף. המהדרים יוכלו לגור בכפרים הנטושים ולקיים 'ואכלת את שלל אויביך'
ואסיים בדברי התורה 'ואם לא תכריתו את יושבי הארץ מפניכם - והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם.'


נ.ב. מתגייסים יתקבלו באישי

אין לראות בדברים אלו משום הסתה לרצח ו/או קשירת קשר לרצח, הדברים נאמרים לעיון בלבד וכל מסקנה מעשית הינה על אחריותו של המסיק.
לעומת זאת, יש לראות הסתה לרצח בדברים אלו: רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וכן בדברים אלו וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עליהם;וְנָתַן מַלְכֵיהֶם, בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם

תוקן על ידי אריאל73 ב- 23/10/2014 01:41:50

בא סנחריב ובלבל

בזמן שבאו ישראל לארץ היו כאן עוד עמים חוץ מהשבעה עמים כגון פלשתים (פלסטנים) וצורים וצידונים וכו' (פיניקים) ואותם לא נצטוו להכרית. שלמה כרת ברית עם הצורים (כדין ?)

תוקן על ידי בערולאאדע ב- 23/10/2014 10:11:52

גדול! :)
(אין באמור משום הסתה ו\או המלצה ו\או אי-מניעה, בין במעשה ובין במחדל......)

ואם יורשה לי לצטט את עצמי (כהגנה נגד תביעה בינ"ל בהאג...):

בשלושה מקומות מצווה התורה על מלחמה שכזו, שמשמעה החריף וחסר הפשרות הוא הריגת אנשים, נשים וטף:
א.      המלחמה במדין– הציווי והביצוע (במ' לא): וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר… וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. ב.      המלחמה בשבעת העממים – הציווי (דב' כ): לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם… והביצוע (יהו' ו): וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב. ג.       המלחמה בעמלק – הציווי (דב' כה): תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם…, הציווי החוזר (שמ"א טו): וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. והביצוע הלא שלם (שם): וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר…
המשותף לשלוש המלחמות הללו הוא העובדה שבשלושתן היתה בעיה בקיום הציווי (במדין לא הרגו את הנשים, ביריחו מעלו בחרם, בעמלק לא הרגו את אגג והצאן), ובשלושתן ננזפו או נענשו האחראים לכך – רוצה לומר, הכותב לקח ברצינות רבה את רעיון החרם בפרשיות האלו והתכוון לממשו במלואו.

כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם, לגבי שני המקרים הראשונים הדעה הרווחת במחקר המקרא היא כי הם לא קרו "באמת", אלא מעין משל היו, כדבריו של פרופ' משה וינפלד (עולם התנ"ך, דברים, עמ' 86): "מצוות החרם בספר דברים – כמו מצוות נוספות – היא בגדר הצגת אידיאל ולא בגדר דרישה ריאלית, והמניע לכתיבת הדברים היה החשש מן העבודה הזרה שהתפשטה ביהודה במאה ה-7 לפנה"ס".

וכאן מגיעה השאלה: איך זה שאף אחד (כולל אותי) אפילו לא חושב שאני מתכוין ברצינות? איך זה שלא קיבלתי באישי אפילו מתגייס אחד?..
אם יש מצוה, ומצאנו את הכנענים שצריך להרוג, האם יש סיבה לא לקיים זאת?

במילים אחרות, אנחנו לא מקיימים את מה שה' רוצה שנעשה אלא מה שנראה לנו מתאים.

ועוד מעניין אותי, האם בפורום שמותר להזכיר, תוצאת אשכול כזה היתה שונה?

(ציינו כאן שגם במשך ההיסטוריה אף פעם לא קיימו זאת.
מקריאת התנ"ך עולה שאכן, בראשית תקופת ההתנחלות - הברית של יהושע וקצת אחרי התפרקותה - קויים הצו ברוב אזורי הכיבוש (פרט לאזורים שונים עליהם מתלונן הכותב) אבל אחר כך החלה ההתעלמות הגורפת שנמשכת עד היום הזה.
צור וצידון נכללות בארץ כנען שיש לכבוש (הגבול הצפוני הוא איפשהו מצפון לביירות) ועמיהן נמנים על 'הכנעני' שיש להשמיד.)

ישיבישער, בוא נניח שהמרונים הם כנענים (אני יודע שאי אפשר להוכיח את זה ברמה של ודאות מוחלטת) האם יש דין להרוג אותם?
עכשיו יש לנו שאלה האם ה' באמת רוצה את זה. אני אישית לא מכיר דרך יותר טובה בשביל ה' לכתוב שהוא רוצה את זה.


האיסטרטגיה הנוכחית להשמדת המרונים: באחד הלילות נגנוב טנקים מבסיס בצפון, ניסע לכפר מרוני סמוך - אני חושב על שפרעם, ונטבח את כל התושבים. הצעות נוספות תתקבלנה בברכה.

מואדיב, אפשר פירוש?

(מוטב יהא אדם שוטה כל ימיו לפני הבריות ואל יהא רשע שעה א' לפני המקום)