הכרוכיות: בין גורל לייעוד

אחד הסיפורים שהרשימו אותי בתלמוד מספר על ויכוח אחד שהתנהל בין ר' יוחנן לריש לקיש.

אני מקוה שכולם מכירים את ההיסטוריה הסבוכה שהיתה ביניהם. ר' יוחנן, האמורא החכם, שהיה תלמיד גאוני מנעוריו ורבו חלק לו שבחים ("אין זה בן אדם") שהפך להיות ראש הישיבה והרב בעל המעמד הבכיר ביותר בתקופתו.

וריש לקיש, מראשוני בעלי התשובה בישראל, ליסטים שנפל בשבי יופיו וחכמתו של ר' יוחנן, שהפך לתלמיד חכם עצום עד שר' יוחנן עצמו חלק לו שבחים וקרא לו "אנוש כערכי" עד שאין הוא יכול לבטל את הוראותיו. וכמובן, ריש לקיש גם קיבל את אחותו של ר' יוחנן לאשתו, ור' יוחנן היה דוד ילדיו של ריש לקיש.

סופה העגום של הידידות המופלאה הזו לא ייזכר כאן. זה עצוב מדי.

אבל ברור שבמשך השנים המשותפות שלהם, היו ביניהם ויכוחים עצומים. ויכוחים אלו נראו כמלחמה של שנאה אבל ר' יוחנן יותר מכולם ידע להעריך את ריש לקיש וחכמתו, וראה בקושיותיו ובראיותיו הנגדיות תרומה לפיתוח מחשבתו שלו בתחום ההלכה. לאחר מותו האומלל של ריש לקיש הוא ביכה את חסרונו ואמר שדווקא אותן קושיות גרמו לו להגיע למחשבה שיטתית שבלעדיהן לא היה יכול להגיע לשם.

התיאור הבא מספר על יום אחד בבית המדרש של ר' יוחנן וריש לקיש.

הנידון: מחלוקת בין השנים לגבי דיני קידושין וגירושין. איני זוכר בדיוק מה השאלה וזה גם לא רלוונטי. בסופו של ויכוח, ריש לקיש הציע את ההוכחה האולטימטיבית (=אחרונה, מוחלטת) לדבריו. יש היקש בפסוקים בין קידושין לגירושין. הפסוקים מלמדים: "ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר". הקישה תורה הויה (=קידושין) ליציאה (=גירושין) ויציאה להוויה.

ר' יוחנן לא קיבל את ההיקש הזה. (וזו הזדמנות לדון בשאלה מהו היקש ואם משיבים עליו ואיני מתכוון לעשות זאת).

הנה הסיפור.

יום שלם או קרוב לזה מתאמץ ריש לקיש לשמור על הויכוח ולהראות לר' יוחנן שהוא טועה בדין. ויום שלם לא רק שר' יוחנן עומד על דעתו אלא גם שכל התלמידים מצטרפים לעמדה שלו, של ר' יוחנן. (איני יודע אם זה בגלל שהנימוקים של ר' יוחנן היו טובים יותר, והם, למשל, אימצו את דעתו בשאלה של שיטות הדרש לגבי היקש, או שהם פשוט הסתמכו עליו כי הוא הרב הגדול ביותר, אפילו יותר מריש לקיש. גם זה קורה).

וריש לקיש ממשיך לדבוק בעמדתו ולהכריז עליה.

ההלכה נקבעה כר' יוחנן. אבל הסיפור נקבע בתלמוד שלנו.

לפעמים כל מה שתלמיד חכם יכול לעשות, כשהוא בטוח (ויודע? או מאמין שיודע?) שהוא צודק, זה לזעוק ככרוכיה.

מה זו כרוכיה?

לפי אבן שושן

כְּרוּכְיָה

^ת (נ') [ארמית: כְּרוּכְיָא, גם כּוּרְכְּיָא, ראו להלן; ערבית: כֻּרְכִּיּ] עָגוּר.

גם אם לא ברור לי מהו העוף הזה, ברור שהוא מסוגל להרים קול חזק מאד לאורך זמן.

וכך באמת נקלט הביטוי בעברית שלנו.

צָוַח כִּכְרוּכְיָה

^ת [על פי קידושין מד.] צָרַח בְּקוֹל רָם מְאוֹד, צָעַק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

אז מה היה לנו?

יש לנו כאן תיאור של מי שדוגל בדעתו, באמת שלו, באמת האחת והיחידה - אין מי שמקשיב לו. אין מי שיסכים להעניק משקל לדבריו נגד הראיות המקובלות או נגד "גדול הדור".

אבל זה לא פוטר אותו מלהכריז על האמת שלו בתקוה שמישהו יקשיב.

משנה מסכת עדויות פרק א

משנה ה
[*] ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו

עצתו של רבי אלעזר בן עזריה למי שעומד נבוך מול מגוון הדעות החולקות בבית המדרש הקיים לתמיד:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

המדריך של רש"י למימוש עצתו של ראב"ע:

רש"י מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

... וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו

***

איני יודע כמה הועילו הכרוכיות של בית המדרש - או של כל חברה שהיא, כי זו תופעה כלל עולמית, וכנגד ירמיהו הנביא שלנו היה ליוונים את סוקרטס. אבל מה שלא נקלט באותו דור עשוי להניב זרעים בדור אחר. כאשר יתקיים בנו "איכשר דרא" (=השתפר הדור, התעלה הדור).

אבל בינתים יש תפקיד, למי שאכפת לו מהאמת.

לקרוא בקול.

והיום עומד לרשותו של הכרוכיה אמצעי מדיה חינמי. האינטרנט. ולמחפש את האמת בתורה יש את הפורום שלנו.

אז בבקשה לא להתייאש.

להמשיך לייצג את האמת.

במיוחד שיש כאלו שמטים אוזן כאפרכסת.

ברור שהוא מייצג את האמת שלו. אלא איזה אמת? שלך?
וכמובן שלדעתו, האמת שלו היא האמת. זו טאוטולוגיה.

אריאל,אתה טועה.
אני לא מתיימר להציג אמת כלשהי.
אני רק מציג את דעתי. וגם היא יכולה להשתנות מחר אם יתגלה לי משהו חדש שיתקבל על דעתי.

האם לדעתך דעתך אינה אמיתית?

אינך מבחין בין האמת בהא הידיעה לבין אמת לאותה שעה ולכן אין מה לשאול או לדבר על אמת.


מיימוני כתב שהוא מתיימר לייצג את האמת בהא הידיעה. האמת האמיתית היחידה.

לעומת זאת כשאני מציג את עמדתי אני מציג דעה פרטית שהיא אמיתית לשעתה. ולכן למילה אמת אין בכלל רלוונטיות. 

האמת היא שאין לאף אחד מונופול על האמת וכל דעה יכולה להישמע ויש לקבלה או לדחותה ביושר אינטלקטואלי.

לי יש מונופול על האמת.
מה שאני חושב שהוא האמת הוא האמת האמיתית.
אוי, כמה שהרב מיכאל חסר כאן...

אפרים וכולם

כל מי שמחפש את האמת והוא בעל מודעות עצמית לחולשותיו ולחולשת היכולת האנושית ללמוד ולברר, גם בגלל שיש נושאים שהם בלתי ניתנים לידיעה במובן חמור (יתבאר לקמן) - יתבטא בזהירות. כפי שכתבת אתה, שיש לך אמת אבל אינך טוען שהיא מוחלטת.

ובאמת רוב הנושאים החשובים לנו אינם ידועים לנו במובן חמור. למשל, איך אני יודע שמחר תזרח השמש וחוקי הטבע ימשיכו לתפקד? מכוח האינדוקציה. אבל האינדוקציה (=מה שהיה הוא שיהיה) אינה מוצדקת באופן חמור. זו ציפיה שלנו שתמיד מתאמתת, שיש חוקים לטבע ואנו מצליחים לפענח אותם. אבל יש גם הפתעות ואנו חוזרים בנו. ועצם העובדה שיש חוקים שאינם משתנים היא אולי המפתיעה ביותר (אלברט איינשטיין) וכמעט יכולה להיות הוכחה למציאות בורא ומנהיג.

זו רק דוגמא אחת.

מצד שני יש נושאים שבהם כל אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו לחוש משוכנע ויודע, גם אם נסיון העבר מלמד אותו שלפעמים הוא טועה. יש שאלות או הוכחות שיש להן מנגנונים מקובלים של תשובה, והם מספקים אותנו. תמיד אפשר להיתקל בפילוסוף שישגע אותנו (או במשגיח כפי שיש מתבדחים במגזר שלנו): ומי אומר שזה באמת כך? אבל לא באמת אנו חוששים לכך. אינני חושש שאין עוד תודעות בעולם ורק אני כאן (טענת הסוליפסיזם).

אמנם רוב השאלות המעניינות אי אפשר להכריע בהן באופן מוחלט, וגם מי שמאמין שיש לו תשובה ייאלץ להודות שהוא מכיר בזה.

אולם יש תחומים שבהם יש ויכוחים סוערים, ועדיין אדם יכול לסבור שהוא הגיע לאמת. יש גם לזכור באיזה תחום מדובר בסיפור מן התלמוד. יש מערכת שכולם מודים בקיומה: מערכת מצוות ופרשנותה. ריש לקיש נוקט בדרך מסויימת ולדעתו מי שחולק עליו טועה גם בדין הפרטי וגם כנראה בשיטת הלימוד. יש לו מערכת עקבית (חפה מסתירה ובנויה באופן שיטתי עם הסקים) כדי להוכיח את דבריו. מדוע שלא יאמין בעצמו?

למעשה, אדם חכם שמנסה לברר את האמת ייתקל בפרדוקס בחלק מן השאלות החשובות שבחייו. מצד אחד, הוא יכול לסבור שהוא הגיע לאמת בשאלות אלו. שמחה רבה בלי ספק. מצד שני, ינקר בו ספק. אולי זה רק אני. אולי בכל זאת אני טועה. הרי יש עוד חכמים מלבדי והם חושבים אחרת, למרות שאני סבור שאני מבין במה הם טועים ולמה.

יש להוסיף לזה את הגישה המודרנית (שיש לה מקורות קדומים יותר) שגם אם יש לכל אחד מעלה ומצוה לחפש את האמת, אין לאדם אחד להתערב בחיפוש של חברו. הצגת דברים באופן ברור כדי ללמד - כן. כפיה ודרישה לקבל את האמת שלי - זה לא.

בהתחשב בכל אלו, אדם זהיר ומתחשב ימצא את עצמו מביע שתי טענות שיש ביניהן התנגשות מסויימת. מצד אחד הוא ירצה לומר: ראו, יש לי את האמת (לפחות בנקודה זו) ומצד שני הוא יהיה מודע לשתלטנות שבאמירה זו, ולכן ירצה לסגת ולומר: לפחות כך נראה לי.

כמדומה שזה מה שעומד מאחורי קריאתו של אפרים לזהירות. וזה גם מה שעומד מאחורי התיאור שלי והקריאה שלי להביע את האמת. אם יגעתי והגעתי לדעתי לאמת, מדוע שאשתוק? להפך, יש לי חובה לומר. אולי אהיה זהיר ואומר שזה מה שנראה לי, אבל "זה נראה לי" אינו חסרון למי שבדק את עצמו והגיע למסקנה שאכן יש לו, באופן מפתיע אולי, טיעון מוצלח מספיק.

ואדרבה, לשונו של אפרים בן מזכירה לנו את המחיר שמשלם הפלורליסט. הוא עלול להגיע לעמדה לפיה לא רק שאין מונופול על האמת, כי כל אחד מחפש בעצמו, אלא שבכלל אין אמת. הכל מתקבל. וזו כבר עמדה שסתירתה בתוכה. אפשר כמובן לדון בזה, כי פתחתי את האשכול למטרה מסויימת, להציג את הסיפור ואת מסקנתי, ועכשו אפשר להמשיך לכל כיוון רצוי שמשתלב.

כדאי היה שבכל דיון ראוי היו מגדירים קריטריונים למהי "אמת".

למשל אצלי זה מוגדר כך:

כל טיעון שיש לו סבירות של מעל 51% - נחשב כאמת.

(וכדי להחליט שהוא לא אמת - צריך להפוך אותו לבלתי סביר, להוריד אותו מרף ה-50%, כדין "המוציא מחבירו עליו הראיה")