השמש הקרירה שהפציעה לפנות בוקר מבין העננים האפורים, נצרה בתוכה את סודו של הלילה הסוער שעבר. את כל אותם אנשים רמי דרג שטבעו במצולותיו הקפואים של הבאטרגן, ואת האש המשתוללת שהאירה כמו נר נשמה אחד גדול בלב ים, מציצה על מונדרי אחד שמנסה לחלץ את אניית ההצלה עליה ישב ממערבולת קטנה אליה נסחף.
זרח הדייג הזקן, ישב על כיסא הקש הנצחי שלו בקצה החוף, על יד מעבה השיחים המגוננים מעט מהרוח, מכורבל במעילו. חכתו- חברתו הנאמנה מזה 40 שנה, נשענת ברישול על הדלי הגדול והוא לועס גבעול ארוך בשעמום, מביט ביאוש בגלים הגבוהים ובקצף הניתז בזעף על הסלעים השנונים. מקווה שבעוד כמה שעות הסערה תשכך והוא יוכל להתקדם לעבר מקומו הקבוע, לטבול את רגליו הזקנות במים הקרירים, ולדוג בשקט. עכשיו, מכיוון שאין לו לאן למהר, ואל הבית הרעוע הוא מעדיף שלא לחזור כל כך מוקדם, כדי שלא לספוג מגערותיה של תמה רעייתו הקנטרנית, שמאז ונהיתה נכה אינה מפסיקה להתלונן, הוא נשאר לשבת בקצה החוף, מהופנט אל הגלים.
קולות מצמוץ ובכי חרישי הגיעו לאזניו המבוגרות של הדייג. הוא הסתובב מופתע לעבר שורות השיחים שמאחוריו. שני תינוקות קפואים למראה, שפתיהם הקטנות סגלגלות, התעוררו ככל הנראה משינה והם רועדים מקר! הוא הביט נבוך בשתי היצורים החיים שלמרגלותיו ולאחר מחשבות ולבטים הכניס אותם בזהירות לתוך הדלי הגדול שלו. הדלי היה כבד, והדייג, שזה לו פעם ראשונה שבאמתחתו יצורים חיים שאינם שותקים כדגים כלל, נאלץ לסחוב אותו בשתי ידיים, מטעין את חכתו מתחת לבית שחיו. נרעד מכל אבן נגף קטנה שאולי יש בצד הדרך ועלולה לגרום לו למעוד חס ושלום.
"מה קרה זרח?! אפילו לא עברה שעה מאז שיצאת מהבית וכבר אתה חוזר?!"
צפית הציצה מבעד לחלון לשמע קריאתה הצווחנית משהו של תמה שכנתה, בשעת בוקר מוקדמת שכזו. 'זה באמת מוזר' הרהרה תוך כדי הוצאת הגרגירים מהרימון שאחזה בידיה, 'זרח מעולם לא חזר באמצע היום, גם אם היה באותו יום ים סוער במיוחד וגם אם לא הצליח לדוג שום דג (דבר שקרה לעיתים קרובות. זאת היה אפשר לדעת על פי גערותיה של תמה שלא היתה נוהגת לומר זאת בקול נמוך, בכל פעם שדבר מעין זה קרה) תמיד חזר מעט לפני השקיעה כדי להספיק להתפלל מנחה בבית הכנסת, לא לפני!
" שקט תמה! אולי תשמרי את התמיהות שלך! כשאכנס אסביר לך, לא כל השכנים צריכים לשמוע..." זרח עצבני ומסתורי.
סקרנותה המפורסמת של צפית התעוררה, הסודיות של זרח היתה זרה. בכפר הקטן שלהם אין סודות! היא עזבה באחת את הרימון, הישר על קערת הגרגירים, הופכת אותה על פיה וכל הגרגירים הקטנים התפזרו על הרצפה, זורעות אותה במרבד אדום ומלכלך. עכשיו היא תאלץ לנקות את הקיטון הצר ולעת עתה לזנוח את משימת הבלשות סביב ביתו של הדייג. כמה מרגיז!
זרח נכנס לביתו, מניח את הדלי הכבד על השולחן. "נו בא נראה איזה דגים שמנים העלתה בחכתך שבגללם חזרת כל כך מוקדם" בקולה של תמה לגלוג ותרעומת.
ועוד לפני שהיא מספיקה להגיע אל הדלי, כבר מספר לה זרח בתמימות, על שתי התינוקות הקפואים שמצא.
את הצרחות של תמה שמעה צפית בדיוק כאשר סיימה לאסוף את הגרגיר הסורר האחרון. ועד הצהריים ידעו כל בני הכפר שזרח מצא על החוף שני תינוקות בתוך סל, ושתמה ממש לא מעוניינת לגדל את שני הצרחנים האלו כפי שדקלמה צפית באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע.
אנשי הכפר הניעו את ראשם ברחמים על התינוקות האומללים והמשיכו הלאה. טרודים איש איש וצרותיו. הם דיברו על כך בבית הכנסת, שמישהו צריך לקחת חסות על השניים, אך אף אחד לא התנדב לאמץ אותם למשפחתו הדלה. אך לבסוף כאשר שמעו בני הכפר שאת התינוקות אימץ משואל הטוחן נשמו לרווחה ואט אט שככה הסערה .
הוויכוח היה ארוך, וידה של דבורה היתה על העליונה, דבר שהסב למשואל הטוחן עצבים וקוצר רוח. שמונה שנים היא מחכה לילד משלה, תינוק רך שהיא תוכל לשיר לו את שירי הערש של אמה. תדאג לו שיאכל, שישן, שילמד, ש... בעיניה של דבורה עומדות דמעות בכל פעם שהיא נזכרת בילד שאין לה. עכשיו, כאשר לכפרם הנידח הגיעו שתי תינוקות כאלו, רכים ומושלמים למראה, היא ידעה שהיא לא תיתן להזדמנות הזו לברוח לה מהידיים.
משואל לא אהב את זה, הוא לא רצה להכיר בעובדה שבביתו, הבית של האדם העשיר ביותר בכפר, מסתובבים שני אסופים מכוערים, כפי שהגדיר אותם, ושאשתו! היא זאת שמגדלת אותם! גאוותו לא נתנה לו להשלים עם רעיון שכזה.
אך אחרי הכל ועם הזמן, הוא היה מוכרח להודות ששני הילדים הפיחו חיים בבית הגדול והמשמים ושדבורה אינה אותה אישה של לפני אותו לילה, שבו הם נכנסו בשקט, על מנת לא להעיר את השכנים, כדי למנוע רכילויות מיותרות, לביתו של הדייג וגילו את שני התינוקות כשהם ישנים ללא בגדים הולמים לקור, בתוך ארגז עץ קשיח. הם מיהרו לסיים את העסקה- שני תינוקות בעד חצי שק חיטה, ויצאו במהירות מהבית, לא לפני ששמעו את הסברו המפולפל של הדייג על שמותיהם של התינוקות, האחד טוביה על שם סב סבו של אב הדייג. והשני מהללאל שזה אחד משמותיו של משה רבינו כמובן. כלפי חוץ משואל תמיד רטן, אך בינו לבין עצמו הוא אהב את המציאות הזו שיש לו ילדים.
מהללאל וטוביה גדלו בבית שיש בו הכל. ילדי הכפר קינאו בהם על בגדיהם ועל הממתקים שרק אדם כמו משואל הרשה לעצמו לקנות אותם. כל דבר שרק עלה על דעתם, הם קיבלו מידה של דבורה,שלא היתה מאושרת ממנה עם כל בקשה של בני טיפוחיה.
אך התקופה השלווה הסתיימה באותו יום. באותו יום, שבו עלה הבאטרגן על גדותיו. ואבא לא חזר הביתה. באותו יום השתנו החיים בעבור טוביה, את היום הזה הוא לא שכח לעולם. אך היום הזה גם חרץ את גורל חייו של מהללאל. את היום הזה רצה מהללאל לשכוח. לעולם.
תוקן על ידי SHIROH ב- 31/10/2014 12:09:03
תוקן על ידי SHIROH ב- 02/11/2014 22:30:36
