תורה ונבואה

 המשך תשובה לדברי מיימוני

(כי לדעתי אחת הבעיות הגדולות, לפחות בימינו - שהיא אחד הגורמים לצורך בפורום עצכח - שחושבים במונחים רשמיים בלבד.) מבחינה רשמית תורה זה מקרא משנה וגמרא הלכות ואגדות. אבל כולנו יודעים מאמרים רבים של חז"ל כמו "ואהבת לרעך כמוך" זה כל התורה כולה ואידך זיל גמור. או אפילו "זה כלל גדול בתורה", שלכאורה זה פרט ולא כלל, כי רוב המצוות לא שייכות לזה, וגם אלו ששייכות לא תמיד שייכות באופן ישיר. או "אסתכל באורייתא וברא עלמא" - וכי הספר המונח בארון הקודש או בספריה שימש את הקב"ה לבריאת העולם? (ואינני שואל האם הקב"ה צריך, אלא בהנחה שאנו מקבלים את המאמר הזה, מה הוא בא ללמד, הרי ברור שהוא לא מתכוון שהקב"ה הסתכל שכתוב "ויאמר ה' אל אברם לך לך" ואז ברא את השמים והארץ ואולי את אברהם. אלא זה בא ללמד שהעקרונות שעליהם מבוססת התורה הם עקרונות שורשיים במציאות, עד כדי שהם היו כלי לבריאת העולם, ובבחינת מה שאמרו חז"ל - שתורה קדמה לעולם.). 

אם היו לומדים כראוי את טעמי המצוות, ואת אותם עקרונות שורשיים במציאות שמהם יצא לימוד התורה - הרי שאז התורה הייתה נראית אחרת לחלוטין, והיה מתקיים "ונתתי את תורתי בקרבם על לבם אכתבנה", וזה ודאי תנאי לנבואה. 

עיין עוד - שכתוב "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'... ביום ההואתתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא הנשבעים באשמת שומרון האומרים חי אלוהיך דן וחי דרך באר שבעונפלו ולא יקומו עוד". והנה יש להבין את משמעות ה"רעב" הזה, קודם כל מהו רעב רוחני ואיך הוא ייתכן, וב' איך הוא גורם ל"ונפלו ולא יקומו עוד". ואיך כל זה קשור לדבר ה'. וההסבר - כמו שאני מבין - שהקב"ה הרי הוא הנותן חיים לכל יצורי העולם, לצדיקים ולרשעים לחכמים ולטפשים, וגם החוטא הגדול ביותר הרי שהוא שואב את כוחותיו מדבר ה' שבמציאות. ויום אחד, הקב"ה ייצור מתח כזה בעניין דבר ה', שרק מי שדבק בה' כראוי ומקיים את מצוותיו, רק הוא יוכל להמשיך לשאוב את דבר ה' שבמציאות ולחיות ממנו. אבל עובדי הע"ז, יאבדו את מקור חיותם העקיף - דבר ה' - ואז ישארו רק עם הע"ז, ואז ילכו לחפש את דבר ה' כדי להמשיך לחיות ממנו - אבל הקב"ה לא ייתן להם, ואז "ונפלו ולא יקומו עוד". (וזו נבואת פורענות כמובן ובודאי שאין מה לשיר את זה) 

הוי אומר: הנבואה - דבר ה' - כאשר יש "שבע" של דבר ה', אזי גם החוטאים יונקים ממנו (כמו למשל שכתוב שלעתיד לבוא "והחוטא בן מאה שנה יקולל"), וכשיש "רעב" לדבר ה' אזי רק הצדיקים ניזונים ממנו (וכמובן גם הם אולי ניזונים ממנו כלחם צר ומים לחץ - איש לפי דרגתו. זה אני כותב סתם כדי להמחיש איך דבר כזה אמור להיראות.) ומאחר וכל התורה הוא דבר ה', וכך למשל "האומרים חי אלוהיך דן וחי דרך באר שבע" - ע"י שעברו על מצווה אין להם קיום מדבר ה' זו הנבואה, וכ"כ למה - מכיוון שגם המצווה היא דבר ה' למשה, ואיננה שונה מהותית משאר "דבר ה'" אלא רק מבחינת איכות הנביא, אבל לא מבחינת ה"דבר ה'" עצמו.  וכך בכל נבואה - היא דבר ה', וממנה העולם ניזון (ע"ע "בשביל חנינא בני" וכפירוש הידוע), וגם התורה כולה היא משורש המציאות שמתבטא בדבר ה' למשה, אבל גם החולקים על משה ניזונים משורש שבדבר ה' - כל עוד יש "שבע" של דבר ה'. אבל ביום שיינטל ה"שבע" ויגיע "רעב" - הרי שהחולקים על משה לא יוכלו להמשיך לקבל את השפע. ולעתיד לבוא ש"ונבאו בניכם ובנותיכם" - היינו שיופסק אותו רעב, ויהיה שבע גדול שיביא אל כולם את דבר ה', אל פתח ביתם כרדת המן אל פתחי אהלי ישראל. 

לפני לא הרבה זמן שאל אותי מישהו - אם הבעל דיבר עם נביאי הבעל. אמרתי שוודאי, כי כל עבודה זרה היא עקרון, רעיון, ערך, כח. נביאי הבעל הגיעו לידיעתם ע"י שדבקו באותו "עקרון, רעיון, ערך, כח", והשיגו השגות השייכות לאותו "עקרון, רעיון, ערך, כח", ומכח ידיעותיהם בנושא אותו "עקרון, רעיון, ערך, כח" - ידעו "לנבא" לאנשים אחרים. - והוא על אותו בסיס שכתבתי כאן, שדבר ה' הוא הבנת כל דבר הנובע מאותו "עקרון, רעיון, ערך, כח" המכונה ומסומן על ידינו בשם הוי"ה (או אם הנבואה היא בשם אלוקים או אדנו"ת אז אותו "עקרון, רעיון, ערך, כח" המסומן על ידינו בשם אלוקים או אדנו"ת וכן הלאה. וזה גם ההסבר לחילופי השמות במקרא, ולא כדעת החוקרים שמדובר באסוכולות שונות) וכאשר לעתיד לבוא יגיעו כולם ל"לדעת את ה'" - הרי שבהכרח כל מתנבא ישאב את ידיעותיו מתוך אותו עיקרון גדול שממנו נולדה התורה. אז זה לא תורה במונחים של "מדע מדוייק" אבל: א. ייתכן שלעתיד לבוא - התורה תיוודע כמדע מדוייק - וזה מה שיאפשר את המציאות של "ומלאה הארץ דעה את ה'", ו -ב. גם אם לא, הרי שודאי במצב כזה תהיה הרמוניה שלמה בין הנבואה והתורה, באופן שגם מי שלא למד תורה במובן של "מדע מדוייק", יוכל להשיגה דרך הנבואה וידע תורה במובן של העקרונות השורשיים במציאות שמתבטאים בתורה, כך שגם אם זה לא נקרא "לימוד תורה", הרי שמבחינה מהותית הידיעה היא ידיעה תורנית.

אבל צריך גם לימוד לשם לימוד - כמו שאמרו "על לבבך" ולא בתוך לבבך - כי לא תמיד הדברים נכנסים ללב, אבל אם לומדים לשם לימוד - ביום מן הימים זה ייכנס ללב - "שהמאור שבה מחזירו למוטב"

חשבתי שאולי ע"פ זה ניתן להבין משנה במסכת חגיגה, שכתוב שם רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילתו ונתעוות כבר ואיזה זה זה תלמיד חכם שפירש מן התורה. ומייד אח"כ מופיע המשנה "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו וכו'" ואח"כ "אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". ויש להבין סמיכות כל המשניות האלה. ומה החידוש בכך שתלמיד חכם שפירש מן התורה הוא מעוות, שהרי זה פשוט.

ונראה שתלמיד חכם שפירש מן התורה, ניתן לפרשו באופן קצת למדני, שתלמיד חכם הוא האדם הצדיק, והוא בבחינת הנביא כמו שאמרתי במקום אחר שהתושב"ע היא המשך הנבואה דהיינו ששניהם הם חיוּ ת התורה באדם. והתורה היא התורה הכתובה כמובן. ועל כן אמר, שמי שהוא תלמיד חכם, אך רוצה להישאר תלמיד חכם ללא התורה הרשמית - "פירש מן התורה" - הרי זה "מעוּ וָת", (ולאידך גיסא, ניתן לפרש ולהחליף את הפירוש בין ה"תלמיד חכם" ל"תורה", וזה נפק"מ להמשך הדברים, אבל אינו נראה לפרש כך). ולכן מייד מביא דוגמא ואומר כמו היתר נדרים שהם פורחין באוויר וכמו הלכות שבת שהם הררים התלויים בשערה, אם תנתק אותם מהתורה הרי שאין להם על מה שיסמוכו, ומאבד את כל תוקף סמכותו כתלמיד חכם. וממשיך ומזהיר שאין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד - מאותה סיבה שכל אלה אם אדם יבחר להיות "תלמיד חכם" אך "שפירש מן התורה", הרי שיגיע לטעויות חמורות, וכמו שהמשנה מביאה דוגמא כל המסתכל בארבעה דברים וכו' מה למעלה ומה למטה וכו'. וכדי למנוע טעויות אלו צריך לצמצם את מספר הלומדים בכדי שיהיה אפשר לדון בהם בצמוד לטקסט, ולא להתפזר על פני מרחבי המחשבה.