בתורה כתוב גם להרוג בן סורר ומחלל שבת.
מה אתה עושה את עצמך תמים ?
דווקא לא תגנוב היא לאו הקל ביותר כי מתנת עניים לוקחים בכוח, והולכי דרכים אוכלים בשדות.
במיוחד מישות דמיונית\מדינה שגוזלת מכל אדם את הטבע (אסור לו לאגור מים על פי החוק) ועוד גוזלת ממנו 18% מכל מה שהוא מכניס לפה ?! טיפש הוא מי שלא ייקח בחזרה מהישות הדמיונית את מה ששייך לו.
ולכן אין שום איסור לגנוב מהמדינה רק יש חובה ומצווה לגנוב ממנה כמה שיותר. ואפי המדינה מבינה את זה ולכן יש לה משטרה ושולטת בכוח על האדם הבן חורין.
מה שהרב שטיינמן אומר לתלמיד שלו היא מסיבה אחרת לגמרי והסברתי אז לעיל.
 

תוקן על ידי maxmen ב- 06/11/2014 22:37:18

קצת רקע  מי שאמר 1) דינא דמלכותא דינא הוא האמורא שמואל 2) שהיה מקורב למלכות הפרסית (ראה סוף בבא מציעא) 3) עד שכינויו (היהודי) היה "שבור מלכא" / אריוך ("מלך") 4) וגם אמר להגנת המלכות שמלכת שהורגת עד 20% מהתושבים אינה נענשת !!! 5) וכשהגיעה השמועה ששבור מלכא הרג 12000 יהודים לא קרע שמואל את בגדיו כמתבקש מדין "שמועות רעות"(ראה מועד קטן כה). 6) ועוד

מה היתה דעת שאר החכמים ? מה דעת שמואל עצמו..? 

האחרונים דנו רבות בקושיה יסודית שנתפרסמה בשם קונטרס הספקות, אחיו של קצות החושן.

הוא עצמו מתחיל מקושיה אחרת, בשם המהר"י באסן: "מאי טעמא אומרים קים לי בממונא ולא באיסורי, והרי בממון אם אין הלכה כן, הוי ליה גזל ביד המוחזק וגזל נמי איסורא הוא".

הסבר קושיתו מצריך הקדמה מסוימת, בה נסביר מה משמעות המושג "קים לי". מוכרות לנו מחלוקות רבות בדיני ממונות, שלא נפסקה בהן הלכה כאחד הצדדים. הגאונים חידשו כי למרות שבדרך כלל אנו פוסקים כי המוציא מחבירו עליו הראיה, וממילא כל עוד לא הוכח שהלכה עם התובע הוא לא יוכל להוציא ממון מחברו, בכל זאת, במקרה בו התובע תופס את הממון המוטל במחלוקת וטוען כי קים לי, כלומר מוחזק לי שהלכה כדעה שפוסקת לטובתי, איננו יכולים להוציא ממנו.

המהר"י באסן הקשה על דין זה מההלכה שספק איסורא לחומרא. כלומר, אנו אומרים כי כאשר יש ספק איסור עלינו לפסוק לחומרא. מקשה המהר"י באסן: הרי כל אדם שתופס וטוען קים לי, בכל אופן עדיין קיים ספק שמא הלכה לא כמותו, ועל כן עליו להחמיר ולהשיב את החפץ על מנת שלא ייכנס לספק איסור גזל.

המהר"י באסן מתרץ כי אין טעם להחזיר לשני, שהרי ייתכן שהלכה עם התופס, וממילא גם אותו אדם שני לא יכול להשאיר את החפץ אצלו מאותו טעם של ספק איסורא לחומרא.

קונטרס הספיקות הרחיב את השאלה: "אך גם בדברי מוהר"י באסן לא נתקררה דעתי הענייה, שהרי לדידן קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממונות אחר הרוב, ואפילו רובא מסייע להמוציא לא מפקינן מהמוחזק... ונהי דמתורת ממונא לא מצינו לאתויי עליה, ניתי עליה מתורת איסורא, שהרי כשהבית דין רואין באחד שעבר על ספק איסור כופין אותו ומפרישין הימנו, וגזל נמי איסורא".

כלומר, קונטרס הספיקות טוען שגם ללא דין "קים לי" יש מקום להקשות, שהרי אנו פוסקים שבממונות, בניגוד לאיסורים, לא הולכים אחר הרוב. מכאן, שגם במקרה בו רוב הסיכויים שהתובע צודק, איננו מוצאים מיד הנתבע. אמנם כאן יש מקום להקשות ולומר שהרי יש פה ספק גזל, וצריך הנתבע להעביר את הממון לתובע, מצד ספק איסורא לחומרא.

יתירה מכך, כאן אין מקום לומר שגם התובע לא יוכל לשמור את החפץ אצלו, שהרי יש רוב לטובתו, ולאיסורים רוב מועיל להתיר. על כן, אין מקום כאן לתירוצו של המהר"י באסן, והשאלה חוזרת וניצבת: מדוע לא נאמר בכל ספק ממון שיש כאן ספק גזל, וממילא יעבור הדין למישור של איסורין, על כל המשתמע מכך מבחינת הראיות המועילות וצורת הפסיקה?

תירוץ קונטרס הספיקות קונטרס הספיקות משיב על שאלתו: "ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרתו עליו התורה, והלכך ספק ממון שהדין בו שהמוציא מחבירו עליו הראיה גם דררא דאיסורא לית בה כשאינו מחזירה".

תורף תשובתו הוא שעלינו להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון הוא השלב הממוני, שלב הקביעה אצל מי נשאר הממון. השלב השני, לאחר שקבענו אצל מי הממון, הוא הפעלת איסורי גזל למיניהם. ממילא, אם היה לנו ספק למי שייך הממון, וקבענו שהממון המסופק שייך לנתבע, ממילא בדיני גזל אנחנו קובעים שהממון שלו בוודאי ואין כאן חשש של איסור גזל.

מתוך מאמר של ר"מ לא ידוע שהתפרסם באתר כיפה.

ובנידון דידן, ירוחם, כדי לקבוע שהעלמת מיסים מהמדינה היא גזל - צריך להוכיח שיש לה סמכות לגבות אותם.

ומהי דעתו של הראשל"צ הרב יצחק יוסף? האם מותר להעלים מס?



http://rotter.net/forum/scoops1/61765.shtml