הגראי"ל פוסק: האם מותר לגנוב מהממשלה?

נישטאיך

מדבריך אפשר להוציא אכן עוד משהו:

יש שאלות סרק שאין להן מקום להישאל, ולכן עולה השאלה כיצד מתאפשר להטריד רב בשכמותן.

יש לכך כמדומה שתי תשובות, אבל איני טוען שזה נכון במקרה ההוא (לגביו אני בספק אם היה כזה נידון אצל הרב ש. או שעיתונאי חרוץ ברא אותו במילים שלו):

א. מתרגלים להיות קטנים. אי אפשר אפילו לפתוח ספר ולקרוא מה כתוב בו בלי תיווך של "רב מוכר".

ב. כמו ילד קטן שכמה להכרה מן הגננת, כך רוצים להיות "מחמירים ובודקים".

לשתי התופעות האלו יש שורש חיובי. אדם צריך לדעת מתי לשאול ובאיזו נקודה לא לסמוך על הבנתו שלו. אדם צריך להיזהר מן האסור וזה חלק מיראת השמים במובנה הפשוט ביותר (ולכן זו רק התחלה של יראת שמים ודרגה תחילית בלבד). אבל כאשר גישות אלו מובילות  לשיתוק מחשבתי והתנהגותי - לדעתי חובת הרב היא לשים לב לכך וכאשר השואל מגיע, לתת לו שיעור קצר, תמציתי, מתי לא צריך לשאול, אם בגלל שהתשובה ברורה להיתר ואם בגלל שהתשובה ברורה לאיסור.

דו שיח לדוגמא:

השואל: כבוד הרב, האם מותר לי לזייף מסמכים עבור האירגון שלי כדי לקבל תמיכה יותר גדולה מהממשלה?

הרב: מה האירגון שלך עושה?

השואל: מחלק ציציות חינם למי שרוצה.

הרב: ומה אתה רוצה לטעון במסמכים?

השואל:...

הרב: מה אתה חושב על השאלה שלך?

השואל: ???

הרב: יש כאן שתי בעיות. האחת לקבל כסף שלא מגיע לך. השניה לשקר כדי לקבל כסף. מה אומר לבך בשאלות אלו?

השואל: האם לא צריך לבדוק בשולחן ערוך ולא ללכת אחרי הלב כי הלב עקוב מכל?

הרב: אדם צריך שהלב שלו ידע לומר לו שיש דברים שאיסורם ברור, שהם מכוערים, עד שאפילו הצגת השאלה מכוערת.

מקור לדבר מצאנו בדיני פיקוח נפש. השואל - אם מותר לחלל שבת על פיקוח נפש זה או אחר - שופך דמים. אבל גם הנשאל מגונה. מדוע מגונה? ההסבר היחיד המוכר לי הוא מפני שהיה עליו ללמד מראש את הנושא.

כמובן, צריך להיזהר לא להרחיק את השואל ותמיד לשמור על מאור פנים. ולכן מה שכתבתי כביקורת על השואל בכזו חדות צריך להאמר בצורה עדינה ככל האפשר. אבל עדיין. יש דברים שצריך שיהיו ברורים לאיסור ואין צורך לרוץ איתם לרב.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הרב מיימוני,

שחכת רק פרט קטן.

בדרך כלל שאלות כאלו נשאלות בסגנון: "יש איזה אדם שאני עוסק לקרבו לתומ"צ, והוא שאל אותי שאלה..."

יש תמיד 'נוסח' קבוע שמייתר את הביקורת על עצם השאלה.

פתיאמי

לא הבנתי.

האם השאלה כפי שתוארה בבחח היא מהסוג של "שאל אותי מישהו שאני מקרב אותו?" או שאלה פרטית של מישהו בעל אירגון או לפחות מי שמקוה שיוכל להוציא כסף, כנראה תקציב?

אך גם לשיטתך - האם צריך ללכת לרב כדי לשאול שאלה כזו? התשובה צריכה להיות ברורה לאיסור. האם הוא פונה לרב כדי לקבל אישור לדבר כה ברור? או כדי לדעת איך עונים לשואל כזה?

נוסף לכל, חוששני מאד מאד שמי שמגיע לשיעורי תורה למתקרבים לא יעלה על דעתו שמותר לדווח שקר כדי לקבל תקציבים. הוא בהחלט עלול להעלים מס. זו כמעט נורמה חברתית שזה לא נורא (העשירים גונבים יותר). אבל להוציא בתואנות שוא? זה משהו אחר. צריך תפיסת עולם שמפרידה בין "אנחנו" ל"הם", כאשר "הם" אלו בעלי התקציב של המדינה, כדי לשאול שאלה כזו.

והנלענ"ד (=הנראה לעניות דעתי) כתבתי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

א. במדינה דמוקרטית תקציב המוסדות הציבוריים שייך לציבור. הציבור אמור לפקח על תקציב הציבור באמצעות מוסדות המבקרים את השלטון. אם הציבור איננו מרוצה משליחי הציבור, הוא רשאי לבחור שליחי ציבור אחרים בבחירות.

ב. שחיתות שלטונית במדינה דמקורטית הינה פועל יוצא של נטיה של ההמון לבחור במנהיגים מושחתים המאפשרים לו להתנהל בדרכים אנוכיות ולא מוסריות. אם יש טייקונים התומכים במנהיגים על מנת שיתנו להם הטבות גדולות ומוגזמות על חשבון כלל הציבור, אם יש ראשי ישיבות התומכים במנהיגים מושחתים כדי שיתנו תקציבים למוסדותיהם תוך התעלמות מקלקול המידות המשחית את כלל הציבור, אם יש אנשי תקשורת נקלים המקדמים מנהיגים חסרי דעת על מנת שיוכלו להתעשר מטמטום דעתם של ההמונים, אם יש מנהיגים מקומיים התומכים במנהיגי מדינה בהתאם לכמות התקציב המועבר לקהילתם או למינויי שררה הניתנים להם ולמקורביהם, אם יש אנשים מעלימי מס התומכים במנהיגים לא ישרים כהליכת הזרזיר אל העורב, הרי שכל התופעות האלה הינן תולדה של אנוכיות הנובעת מהיעדר דעת. 

ציץ אליעזר, הלכות מדינה, חלק ג, הליכות המנהיגים:

"מנהיג המתמנה על הציבור ראשית חכמה עליו לדעת כי לא שררה הוא מקבל עליו כי אם עבדות לשרת את הציבור, לרעות אותם דעה ובינה והשכל ביראת ה' באמת ובלבב שלם, לשקוד על תקנתם ולמלא חסרונותיהם, לחזק העניים והנכשלים ולקחת משפט מיד עושקיהם, להנהיג את העם במשפט צדק, להדריכם בדרך ישרה, ולהסיר מהם הדעות המשובשות."

מדבריו משתמע, שמאחר שבמדינה דמוקרטית שליחי הציבור נבחרים ע"י הציבור, על כל אזרח לחשוב האם שליחיו מקיימים את התנאים שהתורה דורשת, והאם בבחירתו הוא מחזק את היושר והדעת והחסד והצדק או חלילה לאו.
 

 

תוקן על ידי מם80 ב- 09/11/2014 13:28:39

ירוחם

<בתורה כתוב לא תגנוב. אני מבין כי אסור לי לקחת בלי רשות מאחר. בלי כל התניה. זה שלו ולא שלי= לא תגנוב!
בלא תרצח יש פסיק בקריאה, כלומר לפעמים מותר ואתה חייב לרצוח. בלא תגנוב אין פסיק. - לאו מוחלט. בלי הנחות>

לא תגנב. ספורנו: בכלל גניבה, גניבת נפשות וגניבת ממון וגניבת דעת הבריות, אף על פי שעיקר האזהרה על גניבת נפשות, דבר הלמד מענינו, כפי שלמדוהו זכרונם לברכה. ודבריו מוכחים מהתלמוד הירושלמי: לא תגנב - ואספת דגנך ולא דגנו של חברך (ברכות א, ה); אזהרה לגניבה הראשונה מנין לא תגנוב אזהרה לגניבה השניה מניין ולא תגנובו (סנהדרין יא, ב).

ירוחם,

התורה מתכוונת לכל סוגי הגניבה בדיבר לא תגנב. איסור גניבת נפשות נאמר במפורש בפרשת משפטים, ואיסור גניבת ממון ואיסור גניבת דעת בפרשת קדושים.

הכלל הינו שהתורה כולה על כל מצוותיה כלולה בעשרת הדיברות. עיין ספר "הגיון הנפש" לרבי אברהם בר חייא.
המפרשים שאינם כוללים את איסור גניבת ממון בלא תגנב, כוללים איסור גניבת ממון בלא תחמד.