סיפורו המדהים של פרופ' להגבלים עסקיים שמנע שלום במזה"ת (הוא לא באמת מנע. תקראו את הטקסט.)
בימים אלה צומח לנו במהירות הדור הבא של מפלצות בולעות דמוקרטיה - הפעם בשוק האנרגיה
גיא רולניק
02.01.2015 07:31
״זה תמיד היה על תחרות. זה המניע של הקדמה האנושית. אתה רוצה לתעל את זה לדרכים פרודוקטיביות, אתה לוקח את פירות התחרות ומחזיר אותם לחברה. אתה יוצר עוד תחרות ועוד צמיחה. וזה המקום שבו אני נמצא. אם יש דברים שחוסמים את התחרות - בין אם ריכוזיות של כוח שוק, כוח פוליטי או כוח תקשורתי - צריך לשבור את זה, לפרק את זה. אני מנסה לעשות זאת, אפילו שלפעמים הם מנסים לשבור אותי. עד כה, הם לא הצליחו''. (ראש הממשלה בנימין נתניהו בשיחה עם פרופ' לואיג׳י זינגלס, וושינגטון, מארס 2014)
את אוזלת היד שגילה בנימין נתניהו בקידום הרפורמות לפירוק המונופול של מינהל מקרקעי ישראל, קיצוץ הרפואה הפרטית וטיפול במפלצת של תקציב הביטחון, הוא ינמק בלחץ של קבלני הקולות והמאכערים ובצורך לשמר את הקואליציה שלו. "זהו המחיר" נהפך למטבע שחוק של פולטיקה פחדנית ותירוץ לקפיאה על השמרים.
אבל לאדישותו של ראש הממשלה, "נושא דגל התחרות", נוכח מונופול האנרגיה הענק והמוחלט שצומח בישראל בשנים האחרונות ונוכח הנזקים שהוא יכול לגרום לעתיד הכלכלי של מיליוני ישראלים - כבר יהיה לו קשה למצוא הסברים מניחים את הדעת. אין אליבי למחדלים כאלה.
נתניהו, המשמש עכשיו גם כשר האוצר, נזכר השבוע להטיל על ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג׳ין קנדל, לבדוק את הנעשה במשק הגז, לא כשהתברר שיש שם מונופול, אלא לאחר שרגולטור ראשון בישראל, הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דיויד גילה, זקף קומתו, זקף את קומת כולנו - והחליט לפעול נגד המונופול.
בישראל לא חסרים מונופולים: חלקם טבעיים וציבוריים, וחלקם מוטציות שגדלו במגזר העסקי הודות לרגולטורים שבויים או חלשים, מודעות ציבורית נמוכה ועיתונות, אקדמיה וכלבי שמירה שניזונו מהם או חיו עמם בסימביוזה של הסטטוס־קוו. חלקם הם פרי המורשת של הכלכלה המתוכננת ששררה פה משך שנים, אבל המציאות העגומה שבה - כפי שהתבטא באחרונה הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, "אנחנו ממשיכים לייצר מונופולים גרועים מקודמיהם בלא כל מחאה" - היא דבר שאינו מתיישב בעליל עם צורכי הציבור בישראל, עם יוקר המחיה ואפילו לא עם המורשת לה טוען יותר מ–20 שנה ראש הממשלה עצמו.
בימים אלה צומח לנו במהירות הדור הבא של מפלצות בולעות דמוקרטיה. הפעם בשוק האנרגיה, מונופול היושב על משאב הטבע החשוב ביותר, שישפיע על יוקר המחיה שירגיש כל אזרח.
התרגלנו לחיות עם מונופול ציבורי מושחת כמו חברת החשמל, שבכיריה נעצרו השבוע בחשד ששילשלו לכיסם מיליוני דולרים של כספי שוחד ובתמורה דחפו לגרונם של משלמי המסים החלשים והמפוזרים טורבינות חשמל במחירים מנופחים. התרגלנו לראות את חברי מפלגת העבודה והליכוד מתרפסים בפני ועדי העובדים וממציאים תיאוריות חברתיות המצדיקות את השוד. גם פיהקנו בשיעמום כאשר התברר שמלך השחיתות בעבודה, בנימין בן אליעזר, שתל עשרות ממקורביו בחברה.
אבל אל תטעו בעניין הזה: המונופול הפרטי תמיד אכזרי ומסוכן כפליים מהציבורי. המונופול הציבורי אמנם מחופר עמוק הרבה יותר, אבל הוא בדרך כלל רב־ראשי ופוליטי, ולכן אפקטיבי פחות ביכולתו ללכוד את כלבי השמירה. הוא גם ניתן לשינוי על פי הלך הרוח הציבורי.
לעומת זאת, המונופול הפרטי הוא ריכוזי להפליא, ממוקד, חד והרבה יותר חכם. כאשר הוא שולט במאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור, כמו הפירמידות והבנקים, או כאשר יש לו הכנסות של עשרות מיליארדים כפי שיהיו למונופול הגז, הוא יכול לרשום צ׳ק בכל סכום לכל איש מקצוע בישראל ו״לשכנע״ אותו. פרופסורים, רגולטורים, עיתונאים וכמובן פוליטיקאים ומנהלי עמותות - כולם יראו את האור כאשר המונופול יעביר אותם לצד שלו.
\הקרב התחיל דקות ספורות לאחר שגילה החליט בשבוע שעבר להיות איש במקום שבו אין אנשים שמוכנים לעמוד מול הכסף והכוח. מיד קיבלנו את הסחורה הרגילה של מחסלי הרפורמות: ״הלאמה״, ״בולשביזם״, ״לא נותנים ליזמים להרוויח״, ״המשקיעים יברחו״, אי־ודאות רגולטורית, לא יהיה גז, לא יהיה חשמל - ועוד רגע יש חושך גדול על פני תהום.
את כל אלה אנחנו מכירים: מהרפורמה בענף הסלולר, מפתיחת המשק ליבוא, מפתיחת שוק המט״ח ומכל פעולה שעשתה הממשלה בניסיון לשפר את מצבו של הציבור מול קבוצת אינטרסים קטנה, מרוכזת וחזקה.
התשובות לספינים האלה כבר ידועות לעייפה: לזכייני הקידוחים מובטחים רווחים גבוהים, כמו שצריך. הם יקבלו פיצוי אדיר על ההשקעה הראשונה, הקטנה והמסוכנת בשלב חיפושי הגז, כאשר האי־ודאות היתה אדירה. הוויכוח אינו על ההשקעות הראשוניות, שכולם תמימי דעים שצריך לתת עליהן תשואה עצומה. הרי כולם מבינים שצריך לעודד יזמים. לא, הוויכוח הוא על ההשקעות המבוצעות בשלב השני: זה הכסף הגדול, עניין של מיליארדים. אלא שכאן הסיכון הרבה יותר נמוך, ולכן הבנקים עומדים בתור לממן אותם. כאן תפקידה של הממשלה הוא לוודא, כמו בכל פרויקט תשתית לאומי, שהשליטה במשאב טבע אדיר ובמחירו לא נלקחת מידיה והיא לא נהפכת לבת ערובה של הספק.
הפעם הקרב יהיה הרבה יותר ארוך ומסובך. כאשר יש כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה גז, אפשר לגרור לתוך המערכה את ידידנו הטוב, זה שתמיד שירת אותנו בעיתות מצוקה: תהליך השלום, ואולי אפילו אדון ״שלום״ בכבודו ובעצמו.
השבוע התברר שהחסם לשלום אזורי אינם אלא גילה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, יו"ר רשות החשמל אורית פרקש וייתכן שגם ראש אגף התקציבים, אמיר לוי. מונופול הגז חתם על הסכם ליצוא גז לירדן, והיה בדרך לחתום על הסכם עם מצרים. מתברר שרק כמה עסקות גז עומדות בינינו לבין סיומן של מאות שנות איבה בין יהדות לאסלאם, בין ישראל לפלסטין, בין מיליארד מוסלמים ל–13 מיליון יהודים.
אם גילה ישאל את עצמו בסוף השבוע הזה כיצד קרה שאדם צנוע כמוהו נהפך בן לילה - לצד דמויות היסטוריות גדולות ממנו בהרבה - לחסם בפני השלום באזורנו, מומלץ לו לערוך תחקיר מהיר ולגלות כי מאז ימי אריאל שרון, אהוד אולמרט, אריה דרעי ואביגדור ליברמן, ״השלום״ או ״התהליך״, כמעט כמו אחוזתו של מרטין שלאף, הם מפלטם של הנחקרים וחבריהם הטייקונים חובבי המונופולים והכסף הציבורי.
בעוד שנתניהו סוחר בצוק העתים או עם כלות המנדטים בקלף הטרור והפצצה האירנית, או מטגן להנאתו ערוצי חדשות צמאי זיכיון, הרי שלמועדון ההון תמיד היה ״התהליך״ כקרדום לחפור בו כסף, כוח ומנדטים - שהם שני הצדדים של אותו מטבע.
יש לנו ניסיון רב עם השלום שמביאים ההסכמים שלנו עם שכנינו בתחום האנרגיה: למשל, החשמל שאנחנו מוכרים לרצועת עזה הבטיח את השקט באזור למעט הפרעות קלות, כמו אלה שחשנו בקיץ האחרון, או הבעיות השוליות שהיו השנה ביחסים בין רוסיה למערב בזכות צינורות הגז הרוסיים לאירופה.
ביום רביעי בלילה נשלף עוד ג׳וקר מהשרוול של המונופול הישראלי־אמריקאי, כאשר שר החוץ האמריקאי ג׳ון קרי התקשר לנתניהו לנזוף בו, לאחר ששמועה מדהימה הגיעה למחלקת המדינה בוושינגטון: היהודים המתחזקים את נושאת המטוסים האמריקאית הידועה בכינויה ״ישראל״ החליטו שהם צריכים לכונן בה, באופן משונה, לצדם של הצבא, הכותל, מצדה, כנסיית הקבר, ים המלח ושפע מסעדות מזרחיות מצוינות - גם רשות הגבלים עסקיים עצמאית - דבר משונה מאוד אם נזכור שמדובר במה שקרוי בלועזית Anti Trust Authority, המצאה אמריקאית מסוף המאה ה–19. קרי נאלץ להזכיר למנהיג הילידים שהתיישבו במאה הקודמת בין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון את ה״בייסיק״ - ובשפתו הפשוטה: ״חשוב שלכל המדינות באזור תהיה סביבה עסקית חזקה, שכוללת עקביות ומסגרת רגולטורית הניתנת לחיזוי״. כלומר, היתרון למשקיע שיש לו מונופול מוחלט שאיש לא יכול להתחרות בו לעולם. הוא יכול לנקנק כפי רצונו את הצרכנים, וכל הרגולטורים יודעים שהם יעבדו בו ברבות הימים - ולכן הם מתיישרים.
מה שמחזיר אותנו לציטוט שאתו פתחנו. מדובר במלים האחרונות שאמר ראש הממשלה בראיון משותף שערכנו אתו ועם פרופ' זינגלס מאוניברסיטת שיקגו בנושא קפיטליזם, תחרות והון־שלטון־עיתון, וזאת על רקע הכרזתו שהאיטלקי־אמריקאי הוא הגורו שלו.
זינגלס לכד את תשומת לבו של ראש הממשלה לאחר שפירסם את הספר ״קפיטליזם לעם״, שבו טען שארה"ב מידרדרת במהירות לכיוונה של מולדתו איטליה - מודל רקוב של קפיטליזם מקורבים, שבו חברות הענק ובעיקר הבנקים קובעים את כללי המשחק, חוסמים תחרות ובדרך גם משחיתים את האקדמיה.
זינגלס רחוק מלהיות קול בודד המתריע מפני קפיטליזם המקורבים האמריקאי. הוא לכד את תשומת הלב דווקא משום שהגיח מתוך המחנה הימני של אוניברסיטת שיקגו, והוא מעיד על עצמו שהוא רואה בתחרות ובשוק חופשי כוחות אדירים שפועלים למען החברה והרווחה.
מקרה הרגולציה של הגז הוא קלאסי לדיון של נתניהו וזינגלס: נתניהו וקרי, איש־איש משיקוליו שלו, מבלבלים בין מדיניות כלכלית שהיא ״בעד שוק״ לבין מדיניות שהיא ״בעד עסקים״. מה שמייצר צמיחה, חדשנות ורמת חיים זאת כמובן המדיניות הראשונה. כל זה לא מונע כמובן מהפוליטיקאים האמריקאים לנזוף, בשמה של נובל, בילידים הישראלים ולהסביר להם איזו מדיניות כלכלית מצפים מהם להשיק.
כדי להבין מיהם הנוזפים ועד כמה רחוקה תדמית הקפיטליזם האמריקאי מהמציאות בקונגרס, בממשל ובעיקר בשווקים בארה״ב, לא צריך להתאמץ במיוחד. סאנדיפ ואהיסאן, למשל, משפטן וכלכלן אמריקאי במכון האמריקאי להגבלים עסקיים, ולינה קהאן פירסמו ביוני ב"וושינגטון פוסט" מאמר תחת הכותרת ״כיצד ארה"ב נהיית בלתי תחרותית ולא שוויונית״.
במאמר מתארים השניים כיצד ריסקו הרפובליקאים והדמוקרטים יחדיו ולחוד ב–30 השנים האחרונות את מהפכת התחרות וההגבלים העסקיים האמריקאית, שהחלה לפני 100 שנה בעידן של טדי רווזוולט, ויליאם טאפט ו–וודרו ווילסון - התקופה הפרוגרסיבית שבה קומץ פוליטיקאים, עיתונאים ומשפטנים נלחמו בברונים השודדים האמריקאים. החוקרים מסבירים כיצד גדלה הריכוזיות ועמה המחירים וההתנהגות הטורפנית כלפי לקוחות ברוב הענפים הגדולים בארה״ב: החל במערכת הבריאות הרקובה, עבור בקמעונות, התעופה והמזון - וכמובן התקשורת.
כן, תקשורת. הישראלי הממוצע, שנוהג לקטר על HOT ובעבר על סלקום, פרטנר ופלאפון, לא מכיר את קומקאסט, ורייזון, AT&T וטי־מובייל. כדאי לו להכיר, כדי להבין לעומק עד כמה דרמטית היתה הרפורמה בשוק הסלולר הישראלי ועד כמה רחוקה התדמית של ״הדמוקרטיה הקפיטליסטית הגדולה בעולם״ מכלכלת שוק עם ענפים תחרותיים, כמה אלים ואפקטיבי הלובי של חברות התקשורת האמריקאיות מול המערכת הפוליטית והרגולטורית.
ראשי עיריות וראשי מדינות בתוך ארה"ב, שניסו להתמודד עם הרמה העלובה של תקשורת בפס רחב ולקדם אותה, גילו להפתעתם בשנים האחרונות אויב נחוש: חברות התקשורת הענקיות הפעילו לוביסטים ושיחדו בתרומות חוקיות פוליטיקאים מקומיים, כדי למנוע מהם לבצע השקעות בתשתית הציבורית של הפס הרחב. מנכ״ל AT&T, רנדל סטפנסן, לא התבלבל, לא התבייש והסביר ש״הרעיון שהון פרטי יתחרה בהון ציבורי לא נראה לנו עולה בקנה אחד עם שוק חופשי״. כלומר, לשיטתן של חברות התקשורת האמריקאיות אסור לממשלה לספק תשתית בסיס של פס רחב כדי לא להתחרות בשירות היקר והגרוע שלהן. תפקידו של הממשל הוא לעמוד מנגד כאשר החבורה הזאת חולבת את הציבור האמריקאי ומספקת פס רחב ברמה של עולם שלישי.
התחרות המועטה בענפים רבים בארה"ב היא סוד כה גלוי, עד שבנק ההשקעות גולדמן סאקס פירסם השנה תזכיר ללקוחותיו, שבו הוא ממליץ להם להתמקד בחברות הפועלות ״במבני שוק אוליגופוליסטיים שבהם לחברות אין לחץ תחרותי ויכולת לגבות מחירים גבוהים הודות לאפשרויות מועטות של הצרכנים, מנוף על הספקים וסף כניסה גבוה למתחרים חדשים״. פנטסטי. קפיטליזם אמריקאי בהתגלמותו. לחובבי השוק המודל של השוק האמריקאי מותר ואפילו רצוי לא ללמוד את "השיעור" הזה.
כמובן שלא צריך להכליל: בארה"ב יש ענפים, בעיקר אלה שאין בהם רגולציה, שבהם יש תחרות עזה, חדשנות ומחירים נמוכים. אבל בענפים הכבדים והמרכזיים ביותר בארה"ב קבוצות האינטרס המשחדות בצורה חוקית את חברי הקונגרס הצליחו לייצר ב–20 או 30 השנים האחרונות מבני שוק מקפחים, מפגרים ומעוטי תחרות.
לא הזכרנו כמובן את המערכת הפיננסית האמריקאית, שחמש שנים לאחר המשבר הפיננסי רוב הבנקים הגדולים בה גדולים מכדי ליפול, מכדי להיתבע ומכדי שהמנהלים שלהם ילכו לכלא לאחר שהיו מעורבים בהונאות של מיליארדי דולרים.
נו טוב, עוד לא פתחנו בקמפיין לתיקון ארה״ב, וממילא היא יכולה להרשות לעצמה את כל זה. ישראל, לעומתה, לא יכולה להרשות לעצמה מונופול אדיר, גדול מכדי לפקח עליו בשוק האנרגיה.
החלטתו של גילה היא קריאת השכמה לכל הרגולטורים בישראל, ובראשם לאגף התקציבים במשרד האוצר: להתחיל לחשוב כיצד הופכים את תגליות הגז האדירות מול חופי ישראל למנוע צמיחה, הורדת יוקר המחיה ודחיפה למגזר העסקי, במקום לדרדר אותנו למחוזות של אפריקה, דרום אמריקה ומזרח אירופה, שם ברוני הנפט, הגז והסחורות משחיתים את הממשל וקובעים את כללי המשחק ואת מבנה שוק האנרגיה. חשוב מכך: קריאת ההשכמה הזו היא גם לפוליטיקאים הנושאים ברמה את סיסמאות המלחמה ביוקר המחיה ולהגנה על המעמד הבינוני, אך במשמרת שלהם ביצרו את אחד המונופולים האימתניים ביותר שקמו פה.
