הבנת המקראות נסיון

נושא המזמור הוא התגלות השכינה בירושלים

1. ומתחיל ואומר: "(ב) גָּדוֹל יְקֹוָק וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ:" היינו ניכר גדלו של ה' בהשרייתו את שכינתו בירושלים. ומתאר את יופי עיר השכינה לעצמה "(ג) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב:". ואח"כ את יופי השראת השכינה לעצמה "(ד) אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב:".

2. ועובר לתאר את מלכי כל הארץ שבאו לירושלים כתיירים "(ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו:", ומספר על תגובתם למראה העיר "(ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ:" (ברוח קדים הכוונה שהרעדה שאחזתם שם האמורה בפסוק הקודם, היתה כאילו עברה עליהם רוח קדים חזקה המשברת אפילו אניות תרשיש). ולאחר שהתעשתו על עצמם המלכים הנרעדים, הרי שהם אומרים "(ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ" - מה ששמענו על עיר האלוקים - עכשיו "כֵּן רָאִינוּ" עכשיו ראינו בעצמנו שאמת הוא, בבואנו לראות "בְּעִיר יְקֹוָק צְבָאוֹת" ומפרש המשורר ואומר איזוהיא עיר ה' צבקות - היא "בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה:". ומכאן עובר לחלק השלישי של המזמור (אמנם פס' י-יא לעצמם יכולים להיכנס גם בחלק השני)

3. אחרי שתיאר את גדולת ירושליים בעיני המלכים, חוזר ואומר בשם עם ישראל: "(י) דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ:" - צפינו וראינו את חסדך בקרב היכלך שבו השרית שכינתך, והשתמש בלשון "דימינו" מכיוון שהשכינה וחסד ה' אינם נראים בעין הגשמית אלא רק בעין הדמיון. ואמר "(יא) כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ" כלומר כמו שאמר לעיל "כאשר שמענו כן ראינו" על אותו משקל אומר "כשמך אלוקים" - ששמעו כולם - "כן תהילתך", כן הוא התהילה - לשון הילה - הרגש הגדול והעמוק הנכנס בלב האדם הבא אל עיר קדשך. "עַל קַצְוֵי אֶרֶץ" ההילה הזאת מגיעה עד קצוי ארץ - ע"י אותם המלכים הנ"ל. ומהי התכונה המאפיינת את אותה תהילה-הילה: "צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ:" יד ימינך "מלאה" בעשיית צדק. והואיל ואמרנו שידו של הקב"ה מלאה עשיית צדק, לכן "(יב) יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ" - שהרי משפטיך כולם בצדק כאמור.

4. עתה פונה המשורר לישראל ואומר להם להנחיל לכל הדורות את כל ההדר הזה: "יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ: (יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:", (וכדרך הסופרים והמשוררים שחוזרים על דבר אחד בכמה לשונות - חוזר ומבאר - למה ומה תספרו לדור אחרון? והתשובה:) "(טו) כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד" - הוא אלוקינו לעולם ו"הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:" - הוא שולט בעולם עד קצהו האחרון שהוא המוות, ואולי רמז בזה גם לשלטון על המוות, של תחיית המתים.

מחד אתה צודק, ומ אידך יש לחקור את דרכי הדימוי של המקרא

אולי צ"ל בפסוק ח' "כרוח" במקום "ברוח"

יש לזכור שבתקופה של זמן כתיבת המזמור התואר מלך עדיין עורר כבוד ויראה עצומה.המזמור הזה מתאר את אחרית הימים בירושלים שאז יהיה שם ה' נשגב ומפחיד ושובר אניות מלכים ברוח קדים בלבד שאפילו מלכים חזקים שנחשבו לאלוהים בעצמם יפחדו מאד מאלוהי ישראל ולכן התאור חיל כיולדה ושאר תאורי הפחד הולמים את המצב שיהיה בעתיד לבוא.

כל הפסוקים הם תאור העתיד לבוא. ולכן זה מסתדר עם יתר הפסוקים.

אולי זה מתאר התגלות מסויימת של ה' בירושלים בפני קבוצת מלכים, בעבר או בעתיד, וכנראה בעתיד