ההשקפה הכלכלית של מנחם בגין

באשכול זה אביא ציטוטים מספרו ההגותי של בגין "השקפת חיים והשקפה לאומית" וממאמרו "שנויים בעולם" להסביר את ההשקפה הכלכלית של מנחם בגין. לדבריו אוסיף פרשנות ביקורתית. מאחר שלמחשבתו הכלכלית של בגין השפעה גדולה על החיים בישראל בדורות האחרונים, זה יהיה אשכול יחסית ארוך. בבקשה להיאזר בסבלנות. תודה מראש.
 

מנחם בגין, מתוך "חרות מול עבדות":

חרות היחיד מהי? במושג רחב זה, אשר בשמו הלכה האנושות לדורותיה למבחני אש ומים, יש להבחין בין אי-אלו "קבוצות" של חרויות. האדם חייב להיות חופשי במחשבותיו ובאמונתו; הוא חייב להיות חופשי במתן ביטוי למחשבותיו, אם בעל-פה ואם בכתב; וכדי שלא תתרוקנה החרויות הנפשיות האלה מתכנן, חייב אדם היחיד להיות חופשי מעונש, או מפחד מפני עונש, חופשי מאיסור, או ממאסר שרירותי עבור מחשבותיו, אמונתו והפצתם ברבים.

פירוש:

כח הרבים גדול מכח היחיד. אלא שלפעמים ייתכן שהרבים טועים, אזי מחשבת היחיד חשובה ממחשבת הרבים. לפיכך, אם בהלכה הכלל הוא יחיד ורבים הלכה כרבים, הרי שבמחשבה הכלל הוא שהאמת בד"כ מצויה יותר אצל היחיד מאשר אצל הרבים. על-כן מחשבה באמת אפשרית רק אם יש מקום לכל דעה. 

לדעת בגין, חירות היחיד הינה החירות לחשוב, להאמין, ולבטא את אמונתו ומחשבותיו ברשות הרבים. 

ההגדרה של בגין חסרה, כי על מנת שהיחיד יוכל באמת לבטא את אמונתו ומחשבותיו, על רבים להיות מסוגלים להקשיב לו. לפיכך חירות היחיד איננה רק החירות לדבר אלא החירות להקשיב.

מנחם בגין:

קבוצת החרויות הנפשיות קשורה קשר בל ינתק עם קבוצות החרויות המדיניות. האדם היחיד חייב להיות חופשי להתאגד עם אנשים אחרים, כדי לבטא את האמונה המשותפת להם, כדי להגשים, וא לנסות להגשים את דעותיהם. האדם חייב להיות חפשי לשגר את שליחיו-נציגיו לתאי השלטון לסוגיהם; הוא חייב להיות חופשי לדרוש את פיטוריהם והחלפתם בשליחים-נציגים אחרים. ושוב: כדי שחרויות פוליטיות כאלה ואחרות לא תעורטלנה ולא תהפכנה לסיסמאות-רמייה, חייב האדם להיות חופשי מאיסור כלשהו, גלוי או נסתר, להתאגד עם רעיו למען הגשמת דעותיו, או שיגור שליחיו; הוא חייב להיות חופשי מעונש או מפחד או מפני עונש כלשהו עבור מעשה ההתאגדות, או מעשה הבחירה.

סבורני, כי הערובה העיקרית למניעת העבדות, חידושה, או המשכה הוא בחינוך העמים ברוח ההגדרה של ג'פרסון דווקא, לאמר: ההתקוממות נגד משטר, אשר אין בו חרות למחשבה ולביטויה, אשר אין בו בחירה חפשית בין תכניות שונות ובין מועמדים שונים לשרות הציבורי הקרוי שלטון - ההתקוממות נגד משטר דיכוי כזה היא יותר מזכות, היא חובה, אף אם מילוי החובה הזאת יהיה כרוך בקרבנות יקרים.

פירוש:

בגין הסביר היטב את חשיבות הדמוקטיה לחירות המחשבה וביטויה.

גם דמוקרטיה עלולה להיות סוג של דיקטטורה. למה הדבר דומה? אם סביב שלחן יושבים חברים שמותר להם להתבטא רק בתנאי שלא שתו יין, זו דיקטטורה. אם סביב שלחן יושבים חברים שרובם שיכורים ולכל אחד מהם מותר להתבטא כרצונו, זו דיקטטורה במסוה של דמוקרטיה, כי אמנם הפכחים יכולים לומר את מחשבתם, אלא שהשיכורים אינם מסוגלים להקשיב להם.

לפיכך, כל מערכת שלטון שרירותית, בין אם דיקטוטורה בין אם דמוקרטיה, איננה מקנה חירות אמתית כל עוד המחשבה איננה בת-חורין לגמרי. חובת ההתקוממות הינה חובת ההתכפחות ממשטר כזה או אחר, מאיזם כזה או אחר, מכל סוג של כוחניות.
 

מנחם בגין:

את הקבוצה השלישית של חרויות אפשר לכנות בשם "חרויות כלכליות".

האדם חייב להיות חופשי לא רק בצורת-חייו ובמשלוח-ידו, אלא גם במקום מגוריו ובמקום עבודתו. החוק, הכתוב או הבלתי-כתוב, שהופך את האדם - כפי שקורה במשטר הקומוניסטי - לצמוד לבית החרושת, הוא חוק עבדות לא פחות מאשר חוק צמוד לאדמה, שהיה קיים בימי הביניים. בין אם המעביד הוא פרט ובין אם הוא הכלל, אין בידו את הסמכות לשלול מאת האדם אחת מחרויותיו היסודיות: לבחור כרצונו את מקום עבודתו, את תאי קיומו.
  

פירוש:

כל עוד המעביד הוא פרט או הכלל לא תיתכן חירות אמתית, כי בין אם חברה מבוססת על פרטים המעבידים פרטים או בין אם כלל החברה מעביד פרטים, הרי זו חברה של אדונים ועבדים, מחד לאין עבדים חירות אמתית ומאידך האדונים משועבדים לעבודת הפרטים שהם מעסיקים. 

יתירה על כך, תיתכן חברה בה לכאורה כל אדם חופשי בצורת-חייו ובמשלוח-ידו ובמקום מגוריו ובמקום עבודתו, אלא שבפועל רבים משועבדים לאותו מעסיק. האם שעבוד לממון איננו עבדות?

מנחם בגין:

אולם "חרות התנועה", "חרות היזמה" ו"חרות היצירה" אינן ממצות עדיין את המושג של חרות האדם בשטח הכלכלי. האדם - כל אדם - חייב גם להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם תרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת-גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי-דיור הוגנים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתו - הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק, אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צרכי קיומו הגופני יסופקו במלואם. בין שלוש הקבוצות העיקריות של החרויות קיימת השפעת-גומלין, קיים קשר שאסור לנתקו. אלו ואלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: "בצלם הא-להים נוצר האדם" "ולא על הלחם לבדו יחיה האדם". דווקא האנשים, המבססים את השקפת-החיים שלהם על חרות היחיד בחלקם חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני - לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, "בלתי מורגש".
 

פירוש:

בגין הבין נכון שהחירות הנפשית והחירות המדינית תלויות בחירות הכלכלית, כי אם אין קמח אין תורה. אלא שבאותה מידה אם אין תורה אין קמח. ומכל מקום, האבחנה בין סיפוק צרכים ראשוניים לבין תרבות הינה אבחנה מלאכותית. התורה איננה חושבת שסיפוק צרכים ראשוניים אמור להיות תהליך טבעי בלתי מורגש, אלא אדרבא האדם נדרש לברך על הלחם, להפריש חלה מעיסתו, ולפרוס לחמו לרעבים ועניים מרודים להביא לביתו. גם גידול הלחם בשדות לא אמור להיות תהליך טבעי בלתי מורגש, אלא בעל השדה נדרש לתת מתנות עניים בשדהו, להפריש תרומות לכהנים ומעשרות ללויים, ולשמוט את עבודת האדמה בשביעית.

 

תוקן על ידי מם80 ב- 03/12/2014 19:25:20

מנחם בגין:

כהמשך לחרות זו, היא החרות ממחסור במצרכי יסוד ומן הדאגה המשפילה להשגתם, יש להבטיח לכל אדם את "החרות מנישול", יש ליצור תנאים חברתיים, כלכליים ותחוקתיים כאלה, שבהם אי אפשר יהיה ליטול מן האדם באופן שרירותי את מקור פרנסתו, ושום אדם, אשר מקור פרנסתו נסתם, אם בגלל סיבה אוביקטיבית, ואם בגלל איבוד, זמני או מתמיד, של כושר-העבודה - לא יורשה לסבול את חרפת המחסור במצרכי-יסוד.
  

פירוש:

דברי בגין מסתמכים על ההנחה כי פרנסה תלויה בעבודה וההנחה כי תפקיד מדיניות רווחה לספק מצרכי יסוד לנזקקים שאינם מסוגלים להתפרנס.

אלה אולי הנחות נכונות בחברה אשר רוב פרטיה ישרים ורוב המלאכות בה הגונות. אולם אם הרבה אנשים אין להם ברירה אלא להתפרנס ממלאכות לא הגונות, האם אינם מרגישים מושפלים בהשגת לחמם? והאם בחברה, בה רבים העניים והאביונים, כל פרט ופרט, בין אם נזקק ובין אם לאו, איננו מרגיש בושה באופן כללי? ואם הצדקה מהמעלה הראשונה להמציא לאדם פרנסה כך שלא יצטרף לבריות, האם לפני שדואגים למקורות פרנסה, לא נדרשת מעט מחשבה על מנת שהמלאכות מהן אנשים מתפרנסים תהיינה הגונות?
 
 

תוקן על ידי מם80 ב- 03/12/2014 19:45:18

מנחם בגין:

אם נתסכל בעין בוחנת, נראה בימינו תהליך מחריד של שיבה לעבדות ושל הצדקתה בנימוקי "בטחון כלכלי". כבר הזכרתי את ריתוק האדם למקום עבודתו, שהוא תופעה מובהקת של עבדות. אולם עיקר התופעה הוא בחידוש השילוב של "המפרנס" ו"השליט". כמובן, ישנם הבדלים בין הצורה הקדמונית של העבדות לבין צורתה המודרנית, הקיימת או העלולה לקום; אך ההבדלים הם כמותיים, לא מהותיים. במקום היחיד-שליט המפרנס באה הקבוצה שלטת-המפרנסת. העבודה יכולה להיות פחות מפרכת, הלחם יכול להיות פחות צר, העונשים המוטלים על "המתפרנס הצמוד" הם אחרים, לעתים פחות חמורים, לעתים יותר; אפילו מטרת השילוב בין המפרנס והשליט יכולה להיות אחרת; במקום הנאת טובה חומרית פרטית, באה הנאת טובה חומרית קיבוצית. אך היסוד הוא אותו יסוד, המהות אותה מהות: האיש או הקיבוץ, או המוסד הנותן לך את עבודתך ואת לחמך יכול גם להשליכך לבית-הסוהר, או למחנה-עבודה, שבו העבדות היא מוחלטת לא פחות מן העבדות שהיתה קיימת בשדות הדרום של אמריקה הטרום-לינקולנית. ונהפוך הוא: האיש או הקיבוץ או המוסד היכול להטיל עליך עונשים חמורים ביותר הוא גם יכול לגרשך מעבודתך, לשלול ממך את לחמך. צריך שיהיה ברור, כי תהיה המטרה המוזכרת אשר תהיה, ויהיו התנאים אשר יהיו, מיזוג סמכות השליט עם מעמד המפרנס - אחת משמעותו: עבדות. כיצד יביע האדם באופן חופשי את דעותיו המדיניות, כיצד ינצור ויבטא את חרות-הפקפוק שלו ביחס לחכמת השליט, תבונתו וצדקתו, אם יחשוש לנישול כלכלי, להרעבה? ואף להפך: כיצד יילחם האדם להטבת תנאי קיומו אצל המפרנס "הקיבוצי", אם יחשוש, פן  יטילו מפרנסו, בהיותו גם השליט, לבית-הכלא?
 

תוקן על ידי מם80 ב- 03/12/2014 20:32:49

פירוש:

דברים מאלפים אלה של בגין נכונים הן לקומוניזם והן לקפליטליזם שרירותי, שאינם אלא שני הצדדים של אותה שיטה: שליט-מפרנס רודף ממון או מפרנס-שליט רודף שררה. 

כדאי לשים לב שבחברה נעדרת מוסר הפרדה סתמית של השליט והמפרנס יכולה להביא לכך שהשליט יהיה המפרנס בפועל או שהמפרנס יהיה השליט בפועל. לפיכך, הפרדה בין השליט והמפרנס מועילה אם שניהם נשמעים מרצונם ומדעתם למה שנעלה משניהם, דהיינו תורה.



  

מנחם בגין, מתוך "חזון הצדק החברתי":

היסוד השני של השקפת החיים הוא תיקון החברה. גם המונח הזה הוא רחב מאד ויש למלאו תוכן מוגדר, כפי שעשינו עם "חירות היחיד". אולם המסקנה הראשונה הנובעת מן השימוש במונח "תיקון החברה" היא חשובה מאד ומוגדרת בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים. המסקנה היא, כי צורת החברה, כפי שהיא קיימת בתקופתנו, טעונה תיקון וכי אנו שואפים לבצע את התיקון הלכה למעשה ובאופן מתמיד.

השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד עם רגשות טבעיים אחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה. בגלל השאיפה הזאת -  ולא רק בגלל השינויים בתנאים החומריים, כגון גילוי יבשות לא נודעות, המצאת דרכי ייצור חדשות, פיתוח אמצעי תחבורה חדשים - הרינו רואים בתולדות העמים צורות חברה הולכות וצורות חברה באות במקומן, ואין צורת חברה נצחית. האמת, כי אין צורת חברה נצחית יפה הן כלפי ההווה והן כלפי העתיד. האומר כי צורת החברה הקיימת אין צורך לשנותה - מתעלם מן השאיפה הטבעית לצדק; האומר כי אין אפשרות להמיר את התנאים הקיימים בחברה מתעלם מחוק ההתפתחות ההיסטורית. האמת היא, כי צריך לתקן ואפשר לתקן. ואם נשווה תמיד לנגד עינינו, כי "החברה" איננה מושג מופשט, אלא היא מורכבת, במסגרת השלמות האורגנית הקרויה "אומה", ממספר גדול של יחידים, כפי שגוף האדם המהווה שלמות אורגנית מורכב ממספר אברים, וכי אין "הגוף יכול להיות בריא אם אבריו השונים חולים" - נמצא כי ביסוד היסודות של תיקון החברה מונח תיקון חיי היחיד ומשפחתו.