ההשקפה הכלכלית של מנחם בגין

פירוש:

תיקון הכלל יסודו בתיקון הפרט ותיקון הפרט תכליתו תיקון הכלל.

כל המחלוקות בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, ובין חכמי ישראל לדורותיהם, אינם אלא על דרך התיקון.

 

 

מנחם בגין:

הבה ונעמיד חזון-אמת מול חזון-שווא. טוב ללכת לאורו של חזון חברתי אמתי; צריך לשאוף אליו; תחנות הביניים, אשר על פניהן נעבור מתוך השאיפה המתמדת להגשמת החזון, תסמנה התקדמות אמתית של היחיד והחברה, - את ביטול המחסור והפחד. ומתחנת ביניים נעבור לתחנת ביניים - עד אשר נגיע ברבות הימים לתחנה הקרובה מאד ל"תחנה הסופית". יתכן כי ל"תחנה הסופית" עצמה - צדק חברתי מוחלט - לא נגיע לעולם, כפי שאין האדם מגיע לכוכב המאיר דרכו. אכן - ואת זאת יש לומר בפה מלא - יש "אין סוף" חברתי, כי שיש "אין סוף" בטבע, כפי שיש "אין סוף" במתמטיקה. אבל בלכתנו בכיוון ה"אין סוף", אף כי אנו יודעים - או דווקא משום שאנו יודעים - כי "אין סוף" הוא, נדע בבטחון, שאין אנו פוסקים לקצץ בשורשי הרע ולהצמיח את ענפי הטוב, כי אין אנו חדלים מלמחות את דמע הצער ולהעלות את שחוק האושר. לעומת זאת, ההולך לאורו המתעה של חזון-שווא, הוא "החזון" של צורת חברה "סופית", מוקפאת לנצח, "אל-מעמדית", יצמיח אף בתחנות ביניים פחד-עבדים במקום שלוות החרות, ירבה דמע, יזרע דיכוי.

פירוש:

ללא חזון החברה קופאת על שמריה, אולם אם החזון איננו כזה המבין את הצורך בהתקדמות הדרגתית, אזי החברה איננה מסוגלת לממש את החזון, והתוצאה איננה התקדמות.

בגין מתייחס בדבריו לחזון הסוציאליסטי של חברה שווה ועל מעמדית אשר מימושו בפועל ברוסיה הקומוניסטית הביא לדיכוי והיעדר חירות.

מדוע החזון הסוציאליסטי לא הצליח? כי הוא אפשרי רק אם רוב הפרטים בחברה יהיו אלטרואיסטים. אחרת, אם רוב הפרטים בחברה אגואיסטים, ממילא ייושם בצורה שטחית ולא צודקת.

באותה מידה אפשר לשאול מה תנאי היסוד להצלחת החזון הקפיטליסטי של כלכלה חופשית? התשובה הינה שרוב הפרטים בחברה יהיו ישרים וצנועים. אחרת, החברה תלך ותידרדר מבחינה מוסרית.

מנחם בגין, מתוך "התקרבות הקצוות":

התוכן הממשי, החיובי של רעיון תיקון החברה הוא בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים, התקרבות לא בכוון "מלמעלה למטה", הביא בהכרח לירידה ונסיגה כללית, אלא בכיוון "מלמטה למעלה", הביא לעליה והתקדמות.
 

פירוש:

ההשקפה הקפיטליסטית של התקרבות הקצוות הינה שהעניים צריכים להתקרב לעשירים וללמוד מדרכיהם.
ההשקפה הסוציאליסטית של התקרבות הקצוות הינה שהעשירים צריכים לקרב את העניים ולפרנסם.

נאמר בספר משלי: עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה'. 

כאשר הן העניים והן העשירים יבינו שכל אדם נברא בצלם א-להים, אם עני אם עשיר, ואין יתרון לא לעשיר על העני ולא לעני על העשיר, אלא אלה גם אלה נדרשים לקיים ואהבת לרעך כמוך, אזי, ורק אז, יכולה להיות באמת התקרבות בלתי-פוסקת של הקצוות החברתיים.

מנחם בגין:

כפי שאפשר "לקרב קבוצות" על ידי מתן השכלה לאלה החסרים אותה, במקום ליטול מכולם את האפשרות לרכוש דעת, כן צריך לקרב את הקצוות בשטח הכלכלי ולהבטיח דווקא לדלי האמצעים הטבה מתמדת של תנאי קיומם. ההטבה הזאת תתבטא לא רק בהרחבה הכמותית של המצרכים, אלא בהפיכת "מותרות" "למצרכים נחוצים", אשר ההיהנות מהם תהיה "הכלל" ולא "היוצא מן הכלל". הקדימה הכלכלית חברתית לא תתבטא בביטול המותרות, כי בתהליך של ביטול מושג המותרות, על-ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הדרושים לכל, הנדרשים על ידי הכל והנרכשים על ידי הכל.

פירוש:

הרצון להיטיב לדלי האמצעים הינו טוב. אולם לא הרחבה כמותית של מצרכים ולא הפיכת מותרות למצרכים נחוצים הם בהכרח הטבה אמתית, כי הן הרחבה כמותית של מצרכים והן הפיכת מותרות למצרכים נחוצים בנקל עלול לפגום בצניעותם של דלי האמצעים דווקא בגלל היותם נזקקים ובצניעותה הכללית של החברה על כל פרטיה.
 

מנחם בגין:

אולם תהליך התקרבות הקצוות, ככל תהליך, זקוק לנקודת מוצא. ומהי נקודת המוצא בשביל תהליך תיקון החברה? אין נקודת מוצא זו יכולה עוד להיות אפס-אמצעי-קיום, כי שהיתה בשביל חלקים גדולים של החברה בתקופות הקדומות, או בתקופות הקודמות. בימינו, אין האדם יכול ואין הוא צריך, "להתחיל" מן האוויר, "העומד לרשותו" ולרשות כל חי ביום הוולדו. חובה היא "להזיז" הרבה יותר רחוק, או הרבה יותר גבוה את ראשית התהליך של עליית האדם. לא חוסר-כל או חוסר-אמצעי-קיום-הוגנים, סיפוק מובטח של צרכי היסוד חייב להיקבע כ"נקודת מוצא" לכל אדם. זאב ז'בוטינסקי הגדיר את הצרכים האלה כמעון, מזון, מלבוש, מרפא ומלמד, ונתן בהם סימנים: חמשה "מ"מי"ם". חמשת המ"מים מוכרחים להיות שווים לכל נפש פשוטו כמשמעו; הם יינתנו בדרך כלל כפרי עבודה ובמקרים מסוימים אף ללא עבודה. הסיסמה המתנוססת במחנות העבודה הסובייטית "מי שאינו עובד אינו אוכל" מסמלת נסיגה סוציאלית אכזרית, באשר היא חלה אפילו על חולים. וודאי, הבטלה של אדם מבוגר ובריא היא טפילות בלתי-מוסרית, אך הכל חברה ישנם חוגים שאינם יכולים או אף אינם צריכים לעבוד, כגון זקנים חולים וילדים. אולם מזון - ויותר מזה: את חמשת הממ"ים - צריך להבטיח לכולם ללא יוצא מן הכלל.

פירוש:

בגין, בעקבות ז'בוטינסקי, הבין את היסוד של כלכלה חברתית צודקת: להבטיח ולתת לאדם, לכל אדם, את צרכי היסוד הגשמיים המאפשרים לו להיות באמת אדם.

במה תנאי היסוד הללו אמורים להיות תלויים? אם בעבודה, אזי מה ההבדל בין העבודה בבתי חרושת של המשטר הקומוניסטי לבין עבודה במפעלי בעלי הממון בחברה קפיטליסטית שרירותית? הן זו וזו נוטות בנקל להיות סוגים של עבדות. יתירה על כך, מי קובע מהי עבודה מועילה או מה אמור להיות שכר מלאכה? אם משאירים זאת בין לשלטון סוציאלי בין לבעלי ההון, מתקבלת שיטה המקבעת את הבינוניות כנורמה, וממילא תיקון החברה איננו אלא מדומה.

אז מה באמת נקודת המוצא להתקרבות הקצוות? הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.


 

מנחם בגין:

לו רצינו לשחק ב"איזמים" היינו אומרים, כי השקפת-החיים שלנו העומדת על חרות היחיד ותיקון החברה, היא סוציאלית-ליברלית, או, להפך, ליברלית-סוציאלית. השקפת החיים שלנו נוגדת כל פילוסופיה טוטאליטרית, כפאשיסטית, כקומוניסטית; השקפת החיים שלנו נוגדת את הסוציאליזם המרכסיסטי, באשר הסוציאליזם המרכסיסטי במהותו - ולא רק בפירושו הסובייטי - סותר את חרות היחיד, בהפכו את השליט למפרנס, או בתתו למפרנס את סמכות השליט; השקפת החיים שלנו נוגדת את התיאוריה ואת המציאות של "קפיטליזם שרירותי", באשר אלו מניחות לתהומות הסוציאליים ולמחסור המנוון להתקיים, או באשר הן מניחות, כי התהומות תתמלאנה "מעצמן" והמחסור יתבטל "מעצמו". השקפתנו משלבת את רעיון חרות היחיד, בחזון תיקון החברה. אך אין ההגדרה הלטינית חשובה. אין אנו צריכים להיות להוטים אחרי "איזם" פשטני. לא הסיסמא "המעוגלת" עיקר: התוכן הוא העיקר. ומבחינת התוכן, נבנה השקפת-חיים עברית על שני יסודות מוצקים: חרות היחיד ותיקון החברה. כי על שניהם - ורק על שניהם יחד - אפשר להקים סכר מפני עבדות ולסלול דרך לאושר.

פירוש:

בגין הגדיר את השקפתו כליברלית-סוציאלית או סוציאלית-ליברלית. ליברלית, להבטיח את חרות היחיד. סוציאלית, לתקן את החברה בהדרגה לחזון אמת.

מנחם בגין:

והיה אם ישאלונו: חרות היחיד ותקון החברה - מה עדיף? - השב נשיב ללא היסוס: בין שני אלה אין להפריד. אכן, אוי לה לאומה המקריבה את חרות היחיד למען סיסמת תיקון החברה, ומאידך גיסא, אוי לה לאומה המתעלמת מתחלואיה החברתיות ומעלה את ריפוין קורבן על מזבח חרות היחיד. במקרה הראשון, תקום כת שלטת שתהיה, כאילו למען מטרה המקודשת של תיקון עוול סוציאלי, למפרנס הקולקטיבי של כל פרט. אך תחת שליט "מפרנס" או "מפרנס שולט" אין - ומה שקובע יותר ונורא יותר - לא יתכן שיהיה חופש לפקפק בתבונת השליטים ולהחליפם. אין ולא יתכן שיהיה חופש לשכנע את רעך כי ילך בדרכך, אין ולא יתכן כי יהיה חופש להחליף מקום מגורים או מקום עבודה. במשטר כזה אין גם בטחון בפת הלחם. "הבטחון" היחידי הוא בטחון-פחד. הכול מפחדים. ה"גדולים" כ"קטנים", מפחדים מפני כליאה, מפני הרעבה או מפני שניהם גם יחד.

מצד שני, אם בשל הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני, שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם ללא יוצא מן הכלל - בייחוד על ידי רכישת השכלה על כל שלביה - להביא את כשרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון - אין תוחלת לחברה כזאת ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חרות היחיד, אשר למענה היא כביכול מניחה "לעתיד לדאוג לעצמו".
   

פירוש:

מנחם בגין היטיב לתאר את הסכנות מחברה סוציאליסטית בה תיקון החברה בא על חשבון חירות היחיד ומחברה קפיטליסטית בה חרות היחיד באה על חשבון תיקון החברה. לפיכך, השקפת החיים שלו הינה שלמות המשלבת ומאחדת את שתי השאיפות גם יחד: חרות אישית ותקון החברה.
  

מנחם בגין, מתוך "עליונות המשפט":

רבים המכשירים להוצאת הרוח מן האות של הצהרות וחוקים המבטיחים לאזרח, ליחיד, את חרותו ואת זכויותיו ואת יכולתו המעשית לעמוד נגד עוול. תהליך ההתרוקנות של "מגילות החרות" למיניהן מתוכנן הממשי הוא הליך שאנו עדים לו בעולם כולו. הגבולין בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת הולך ומטשטש: בתי הנבחרים הופכים להיות מכשירים בידי הממשלות במקום להיות המפקחים על הממשלות; מוסדות השלטון המבצע נוטלים לעצמם, בעזרת "חוקים מיוחדים" - כדוגמת "חוקי החירום" הבריטיים המחייבים במדינת ישראל - את סמכות הששיפוט והטלת עונשין, סמכות החייבת להיות שמורה אך ורק לבתי-דין. במדינות הטוטאליטריות נסתיים תהליך זה מיד עם התחלתו; השיפוט והחקיקה כאחת הועמדו במדינות אלו לרשות השלטון, אשר אי אפשר להחליפו בשום בחירות. אולם גם במדינות הלא טוטליטאריות קיים ומתפתח תהליך זה. גל עכור מכה בכל החופים. הצביעות הרשמית חוגגת בתקופתנו את ניצחונה הכביר.

אך אין ספק, כי גדולה מסכנת טשטוש התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת היא הסכנה של ביטול התחומים בין הרשות המצבעת לרשות השופטת. המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה.
  

פירוש:

בגין מעמיד את עליונות המשפט כערובה מעשית לחירות היחיד וכקו חיבור בין חירות האדם לבין תיקון החברה.

אם במדינה דמוקרטית, הביטוי הפוליטי של חירות היחיד ותיקון החברה יוצא לפועל ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, הרי שטשטוש הגבולות ביניהן, כל שכן אי מילוי חובתם המוסרית של שליחי ציבור כלפי כלל הציבור, יכול להיות מתוקן רק ע"י רשות שאיננה תלויה לא ברשות המחוקקת ולא ברשות המבצעת,  מערכת משפט שיש לה הכרה פנימית, חוקית, וציבורית, של דין צדק בלתי תלוי.
 

תוקן על ידי מם80 ב- 04/12/2014 00:53:25