|
|
| נשלח ב-4/12/2014 01:10 |
 |
| |
מנחם בגין:
על פי השקפת החיים של שוחרי החרות אנו חושבים כ"אמיתות מובנות מאליהן" - לאסונה של האנושות הן חדלו להיות אמיתות וחדלו להיות "מובנות מאליהן" – כי המשפט והשופט חייבים להיות בלתי-תלויים בשליט, אפילו הוא נבחר על ידי העם; כי השליחים ונציגיהם אינם רשאים להתערב במהלך המשפט ולהשפיע על מידת הדין וכי המוסדות השלטוניים למיניהם אינם זכאים ליטול לידיהם שום סמכות מסמכויות השיפוט, שום סמכות של עשיית דין. אלה הם הכללים של "ייחוד המשפט ועצמאותו ". מכת "חוקי החירום" מוכיחה שגם עליהם יש להילחם בתקופתנו ובמדינתנו. אולם אני מציע לא להסתפק ב"עצמאות המשפט" כי אם לחרות על דגלנו את עליונות המשפט.
עליונות המשפט – כיצד? אם העם קבע לעצמו על-ידי נבחריו חוק יסודי , המגדיר את מעמדו ואת יחסיהן ההדדיים של הרשות המחוקקת , המבצעת והשופטת ; המגדיר לא רק את זכויותיהם וסמכויותיהם אלא גם את חובותיהם של נציגי השלטון ; המגדיר לא רק את חובותיו אלא גם את זכויותיו של האזרח ואת חרויותיו המדיניות, הנפשיות והכלכליות; לאחר שהעם קבע לעצמו חוקת יסוד כזאת, הרי כל שאר החוקים, ולא רק פקודות השלטון המבצע, חייבים להיות מתאימים ומותאמים לחוק היסודי . ואין הם יכולים לסתור אותו . כמובן , החוקה מבטיחה את החרויות האזרחיות רק במידה ש הן "חיות" בהכרת העם ובמידה שהעם נלחם עליהן או מוכן להלחם עליהן . אולם החוקה עצמה הופכת להיות, בדרך של השפעת גומלין , גורם נושא-חרות, באשר היא מעמיקה את הכרת העם בזכויותיו.
עליונות המשפט תתבטא בכך , שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, או חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע , אלא גם הסמכות לחרוץ משפט , במקרה של קובלנה , האם החוקים, המתקבלים על- ידי בית הנבחרים (המתקבלים' כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את זכות הגשת הקובלנה המשפטית ביחס ל"חוקים" יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום.
תוקן על ידי מם80 ב- 04/12/2014 01:13:07
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 01:17 |
|
| |
פירוש:
ומי מגדיר מהם חוקי יסוד המבטיחים את חירות היחיד ותיקון החברה? ואם החברה תתקדם מבחינת תיקונה והאזרחים יגיעו להכרה שחלק מחוקי היסוד אינם טובים, הכיצד יתקנו אותם? האם האזרח הפשוט יכול לסמוך על ההכרה הפנימית של שופטים? מה מבטיח באמת שהשופטים אכן יעשו דין צדק ויבטיחו את חירותו?
תוקן על ידי מם80 ב- 04/12/2014 01:18:20
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 01:23 |
|
| |
מנחם בגין:
עליונות המשפט – למה? יש וישאלונו – בשם ה"דמוקרטיה", כמובן: כלום זה דמוקרטי, שחמישה או שבעה או אחד-עשר אנשים , אשר לא נבחרו על- ידי העם , יוכלו לבטל על-ידי החלטתם ה קרויה "פסק דין " החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם ? זוהי שאלה מדיחת-דעת: הדמוקרטיה, המוצגת על ידי מי שהציג את השאלה הזאת, אינה אלא סילוף המושג של שלטון העם. אפשר להקשות נגדו כלום זוהי דמוקרטיה שאיש אחד, או אחד-עשר או חמשה-עשר אנשים הקרויים "מיניסטרים" ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויניעו את ה"רוב שלהם" בבית הנבחרים לקבל "חוק" שעל פיו כל חייל או שוטר , ראשי לאסור ולכלוא כל אדם שיהיה חשוד בעיניו , או להיכנס לביתו של אזרח ולערוך בו חיפוש או לפתוח את מכתביו של האזרח וביניהם את מכתביו המשפחתיים האינטימיים – כלום אין זו דמוקרטיה מזויפת שתכנה הממשי עריצות? וכלום חוקים כאלה, ודומים להם במהותם, המטילים פחד על ציבור האזרחים, אינם עלולים לגרום לכך, שהעם לא יהיה מוכשר עוד בבוא יום הבחירות לבחור באופן חופשי בין ראשי השלטון לבין מתנגדיהם? לאחר שהסתכלנו מקרוב בדרכי הפעולה של המכונה השלטונית גם במשטרים לא-טוטאליטאריים, לא חד-מפלגתיים, למדנו בוודאי להבחין בין הצורה לבין התוכן, למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו , לשלול את הזכויות הללו . את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט", כלומר קביעת החרויות האזרחיות כ"חוק היסוד" או "חוק עליון" ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות.
כמובן, גם השופט אינו אלא בשר ודם; הוא עלול לטעות, או לשגות, או לקבל שוחד, או לפחד. אולם הצד המכריע בתפקיד המשפט בחברה אינו "חולשותיו " האנושיות של שופט זו או אחר, כי אם "המעמד הפסיכולוגי" שניתן למוסד השופט ולאיש היושב בדין. אם העם יכיר וחוק המדינה יקבע שהמשפט והשופט חייבים להיות בלתי-תלויים לחלו טין – חובת אי התלות היא הדדית : הן מצד השלטונות כלפי השופט והן מצד השופט כלפי השלטונות . ואם מוסד השופט "יועמד מעל" לא רק בשטח היחסים בין האזרח ורעהו, אלא גם בשטח היחסים בין רשויות מדינה, המבצעת והמחוקקת , לבין האזרח , יש יסוד להניח כי בדרך כלל יהיה השופט , אשר ביקר אי-תלותו רוצה האומה, ראוי לאמון הניתן בו. ההיסטוריה מלמדת, כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט , כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית הדין לאולם הצגות, שעליהן מנצחת מאחורי הקלעים המשטרה החשאית; כל עוד קיימת "אווירה ציבורית " לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט – ידעו שופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות, או פקודתם הנסתרת; ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא "נשאו פנים", לא הונעו על ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק.
תוקן על ידי מם80 ב- 04/12/2014 01:25:19
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 01:34 |
|
| |
פירוש:
בגין צייר את מערכת המשפט בצורה אידאלית משהו, שאכן אפשרית, במידה כזו או אחרת, אם השופטים אנשים נעלים בהכרתם המוסרית ובאומץ לבם וביושר הגינותם ויש למערכת המשפט מעמד עליון ומחייב אצל הציבור הרחב. אולם, מה ימנע מהמערכת השלטונית להקים מערכת שיפוטית שאיננה אלא מערכת משפט מזויפת שתכנה איננו אלא עריצות, אם רוב הציבור יטעה וחלילה יגבה את המערכת השלטונית בהקמת מערכת משפט כרצונה או כרצונו?
על-כן לא יכול להיות בחברה דין צדק אמתי, אלא אם כלל חבריה מסכימים מהו מקור דין הצדק, והסכמתם מבוססת על האמת והשלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 01:47 |
|
| |
לסיכום:
מנחם בגין, מתוך "שינויים בעולם":
בני הדורותיים האחרונים, שלא כבני הדורות הקודמים, זכו, או אולי "זכו", ללמוד מנסיון כפול. לנגד עיני רוחם ובשרם נצטיירו שתי צורות שלטון, שני טפוסים של מדינות. את האחד אפשר לקרוא "המדינה המפקירה"; את השניה - ה"מדינה המעבידה".
מהי מדינה מפקירה? סימן ההיכר שלה הוא בעיקר חברתי. יתכן, ויהיה בה בית-נבחרים ובו נושאי דעות שונים, שאינם חוששים להביען. יכול ויהיה בה בית-משפט, שאינו תלוי בנושאי שררה, והחרות ממאסר שרירותי תהיה מובטחת לכל. אבל גם יתכן, שיחיד, שואף שררה, ישתלט עליה ויבטל, אם לא להלכה, הרי למעשה, את כל מה שערב לזכויות האדם ולזכויות האזרח. זה אף אפשרי במדינה, המפקירה את המוני אזרחיה ותושביה לקיום-לא-קיום, לרעב, או לבטלה, או לשניהם גם יחד.
מדינה מעבידה מהי? סימן ההיכר שלה הוא גם מדיני וגם חברתי. החרות בה מתה. המדינה נוטלת מידי אזרחיה את כל מקורות הפרנסה ומרכזת אותם בידיה, כלומר, למעשה, בידי קבוצת האנשים, שהשתלטה עליה. קבוצה זו היא ה"מפרנסת" והיא המרעיבה. היא המתיימרת לחתוך קיצבה לכל חי. אפשר להמשיך בתיאורים מדיניים-חברתיים אלה. אין צורך. יש נסיון. זוהי המדינה הקומוניסטית. אך קביעה זו אינה מספקת. האמת דורשת להוסיף כי זוהי המדינה הסוציאליסטית. כזאת תהיה, מוכרחה להיות, כל מדינה, בה הסוציאליזם, המנסה להשיג את מטרתו בדרכים שונות, יגיע לכלל הגשמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 01:53 |
|
| |
פירוש:
בגין מתאר שני סוגי מדינות הנפוצים בתקופה המודרנית: מדינה המפקירה את אזרחיה - הקפיטליזם השרירותי, מדינה המעבידה את אזרחיה - הסוציאליזם המטריאליסטי.
רצוי לשים לב שהגבולות בין הקפיטליזם השרירותי והסוציאליזם המטריאליסטי מטושטשים. סוציאליזם מטריאליסטי יכול בנקל להפוך לקפליטליזם שרירותי ולהיפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 02:01 |
|
| |
מנחם בגין:
בין שני עננים אפלים אלה, מבקש האדם את דרכו אלי מדינה, בה החרות וצדק נשקו. את המדינה הזאת, שתעלה מנסיון התנגשות הקצוות, מיסורי המדינות המפקירות והמעבידות כאחת. אפשר יהיה אולי לכנות בשם "המדינה הסומכת". אך לפני שנבהיר את מהותה, נעמוד על שמה.
משמעות כפולה לפועל "לסמוך". אפשר "לסמוך על"... ואפשר "לסמוך את"... לשני המושגים אחיזה במקורות. ועל א-להי ישראל נסמכו; אשר יסמך איש עליו (ישעיהו) ורוח נדיבה תסמכני (תהלים) ועוד. לסמוך פירושו איפוא, גם לתת אימון, לבטוח, וגם לעזור, לתמוך.
המדינה, בה החרות והצדק צועדים יחדו, אינה מעבידה את אזרחיה. היא אינה מנשלת אותם ממקורות פרנסה, גם לא של אמצעי ייצור. בדרך כלל היא סומכת עליהם, על יוזמתם, על תבונתם, על יושרם, על כושר היצירה שלהם.
אך היא אינה מפקירה את אזרחיה. היא סומכת אותם. היא דואגת לכך, שלכל אזרח ותושב, הכשר לעבודה, יקבלנה; שכל העובד, יזכה כפרי עבודתו, בקיום הוגן לו ולבני ביתו; ושכל מי שאיננו אשם בביטולו מן העבודה, וכל מי שאינו מסוגל לעבוד, לא יושלך ולא יפול. זה הליברליזם האמתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2014 02:24 |
|
| |
פירוש:
האם רעיונו של בגין איננו מחד אוטופי ומאידך צורה מסווה של שעבוד לעבדות מודרנית?
אדרבא אין מדינה אלא כלי של הציבור למען כלל הציבור. לא המדינה צריכה לסמוך על האזרחים ולסמוך את האזרחים, אלא על כל אזרח ואזרח לסמוך על המדינה ולסמוך את שליחי הציבור. סמיכת כל אזרח על המדינה הינה חלק מחרות היחיד, ולפיכך זכותו של כל אזרח שלא לסמוך על המדינה. סמיכת שליחי הציבור היא חלק מתיקון החברה, ועל-כן זכותו של כל אזרח לדרוש ששליחי ציבור יהיו אנשים ישרים והגונים וששליחי ציבור שמעלו בשליחותם לא יוכלו להיבחר שוב כשליחי ציבור.
החירות והסמיכה האמתיים של כל אדם אסור שיהיו תלויים בזולתו בשום דרך שרירותית או פסבדו-שרירותית, אלא עליו להיות תלוי אך ורק בבוראו. אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו.
תוקן על ידי מם80 ב- 04/12/2014 02:49:43
|
|
|
|
|
