פרו ורבו לשיטת בית שמאי: אשכול מתוקן

הלשון הזו נשנית ארבע פעמים, אך בפעם הראשונה היא לשון ברכה לכל בעלי החיים, ביום חמישי.

(בראשית א כב -  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ). זה נאמר כמצוה לאדם וחוה, בראשית (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. זה נשמע כמו ברכה, אבל חז"ל פירשו זאת כמצוה. וכן נאמרה שוב לבני נח, פעמיים, נח  (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

מן הגמרא (וכך מפרשים בעלי התוס' בסוגיות מסוימות) נראה שלמדו שיש כאן חיוב נוסף, "לא תהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה יח) והדברים צריכים עיון לפי ששם אין זו לשון חיוב ועוד שאלו הם דברי נביא, דברי קבלה ולא דברי תורה ועם זאת סמכו עליהם כדי לתקן לחציו עבד וחציו בן חורין שיחרור כדי שיוכל לעסוק בפריה ורביה (חגיגה ריש המסכת).

מצוה זקוקה לגבולות: שיעורי מינימום ומכסימום, האישים המחוייבים בה, סוגי פטור ונימוקיהם, מצבי לכתחילה ודיעבד, הידורים, ודיונים נוספים.

הגמרא סנהדרין נט ב דנה בחיובי בן נח במצוה זו (המסקנה האנטי אינטואיטיבית היא שבן נח אינו חייב בכך, ועולה השאלה האם אין הגויים אמורים למלא את העולם, ואם לא, אז האם הנימוק הוא היותם חסרי דרך ארץ, מוסר ואמונה נכונה, או שיש כאן חסרון אונטולוגי, וראו שם במאירי שאינו מחלק כמו במצוות אחרות בין הגויים המתוקנים לשאינם מתוקנים, והדברים צריכים בירור רב).

הגמרא של הדף היומי, באיזור ס ומעלה, דנה בשאלות נוספות. האם חייב הגבר או גם האשה, האם גר שהוליד לפני שנתגייר יוצא ידי חובה (והאם זה רק אם התגיירו בניו איתו) ועוד.

כפי שמעיר בעל המנחת חינוך, שאצלו אפשר למצוא סיכום של כל הנושאים האלו, מיוחדת היא מצות פרו ורבו שמוגדרת כך שאין אדם יוצא בה ידי חובה אלא אם כן הצליח. כלומר, שאכן התקיימו לו ילדים בשיעור הנדרש – וסליחה על הניסוח הטכני כל כך. לכן יש דיון בגמרא לא רק על הבנים אלא גם על בני הבנים, והאם זה שהבן הספיק להוליד בן, או בת, מספיק אם הלך הבן לעולמו בחיי אביו, רח"ל. (כפי שמעיר המנחת חינוך, יש כאן השלכה מעניינת: החלק המעשי בקיום המצוה רחוק מאד מבחינת הזמן מן הההצלחה המעשית...).

לאחר הקדמה זו נתקרב לנושא שבחרתי: תנאי המינימום לקיום המצוה. רק אעיר שיש תנאים הסבורים שצריך להמשיך ולהוליד, אבל הדברים טעונים פרשנות ולכן הם פתוחים לפרשנות. האם זה חיוב או המלצה, האם זה כדי למנוע את הסכנה הסבירה מאד בימיהם אך הקיימת גם היום שלא יתקיימו כל הילדים בחיי האב, ועוד.

אז מה הם תנאי המינימום? בית שמאי אומרים: שני זכרים. בית הלל אומרים: זכר ונקבה (ולר' נתן שיטות אחרות יעויין בשם בהמשך הגמרא אבל לא אדון בהן כאן).

הסברה הפשוטה מוכיחה כדברי בית הלל, וכן המקור שלהם בסיפור הבריאה. זיל בתר טעמא (=לכו אחרי הטעם, המטרה). אם אדם אמור לקדם את מילוי העולם בבני אדם, כיצד יעשה זאת אם לא יוליד לפחות זכר אחד ונקבה אחת שכל אחד מהם יתחתן ויוכל להוליד בתורו?

ואני מעתיק מעט מלשון המשנה והגמרא.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד ב

מתני'. לא יבטל אדם מפריה ורביה - אלא א"כ יש לו בנים. ב"ש אומרים: שני זכרים, וב"ה אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: זכר ונקבה בראם.

בית הלל לשיטתם כפי פשטות הפסוקים אך אינם מזכירים את הסברה ואיני יודע מדוע. וכי סברה אינה חזקה כמו פסוק?

והגמרא מנסה את כוחה:

בבלי יבמות סא ב  - סב א

בית שמאי אומרים: שני זכרים. מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב: בני משה גרשום ואליעזר; ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם. ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר

(סב א) משאי אפשר. ובית הלל נמי לילפו ממשה? אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד.

ביאור קצר: טעמם של בית הלל מבואר. בית שמאי למדו מהנהגתו של משה, שהיו לו רק שני בנים זכרים. ולפי דעתם היה יכול להוליד עוד, אלא שפרש מאשתו, כמו המדרש (שעוקר את הפסוק על "אשה כושית לקח" ממשמעותו הפשוטה, וראו שם ברש"י, במדבר בהעלותך יב א). ושמא הראיה היא ממספר הבנים של משה גם אם לא פירש, לפי שלא יעלה על הדעת שמשה לא קיים את המצוה כתיקונה. ולפי בית הלל אכן ויתר משה על המצוה אלא שהסכים עמו הקב"ה שהיה עליו לפרוש מחמת נבואתו.

ולפי דרכנו למדנו שהזרע אינו חייב להיות שומר מצוות, מאחר שהמדרש טוען שמבני משה עבדו עבודה זרה, ואף מייחסים זאת לבנו גרשם (שופטים יח ל וב"ב קט ב ותוספתא סנהדרין יד ח – ראו פלאי הסיוע של פרוייקט השו"ת). וגם אם לא ידוע לי אם בית שמאי סבורים כמדרש הזה, אפשר שבכך מובנת המחלוקת אם מעבירים נחלה מבן לא טוב לבן טוב. גם כאן ניתן להציע פרשנויות שונות: האם זה בגלל שעצם העמדת הזרע חשובה, או המצוה הפורמלית בלא טעם, או בגלל שיש כאן שיקול חינוכי או תועלתני, שמא הבן יחזור בו למוטב או יהיה לו בן צדיק (ב"ב קלג א).

רק אעיר את המתבקש, שלא העלו חז"ל בדעתם את האפשרות של בעית מלתוס, כלומר מיצוי אמצעי המחיה עד שעיסוק ב"פרו ורבו" יהיה טעון הגבלה.

ועתה אבוא אל השאלה המתמיהה, לדעתי, בשיטת בית שמאי. היאך האם מפרשים שאדם צריך להוליד שני בנים. מה עם הבנות?

ועתה אבוא אל השאלה המתמיהה, לדעתי, בשיטת בית שמאי. היאך האם מפרשים שאדם צריך להוליד שני בנים. מה עם הבנות?

אין שאלתי על העדיפות שניתנת כאן לבן לעומת הבת. למרות שגם זה ראוי לדיון. שמא הטעם הוא שבן חייב יותר במצוות מאשר הבת. ויש כאן גישה לפיה לא עצם היותם של בני אדם בעולם הוא היעד, אלא היותם של שומרי מצוות. וזוהי סברה, שכמובן יש להרחיב ולדון בה.

שאלתי היא פשוטה וטכנית. אם כל בני האדם בעולם יקיימו את המצוה אליבא דבית שמאי, עם מי יתחתנו כולם ואיך יהיו להם נשים?

לשון אחר: אי אפשר להפוך את המצוה אליבא דבית שמאי לחוק כללי.

התשובה הפשוטה היא שבני אדם יתאמצו להוליד אבל ודאי שלא כולם יצליחו בפעם הראשונה וממילא יהיו בנות. אבל התשובה הפשוטה אינה נקיה מקושי. האם חז"ל לא העלו בדעתם עולם שבו ניתן לשלוט בתוצאות הזיווג ולהבטיח הולדת בנים? ובכן, היה עליהם לחשוב על כך, מפני שגם אם לא היה להם סינון וזיהוי של הולד, ובוודאי לא היו סבורים שזה מותר, עדיין היו להם פטנטים (הרוצה שיהיו בניו זכרים... נדה לא א-ב).

אולי שאלה מתבקשת זו היא טעמו של ר' נתן, שלפי אחת הגרסאות בגמרא דידן הוא מצריך לבית שמאי שנים בנים ושתי בנות. בלי זה, פרשנותם של בית שמאי למצוה עלולה להוליך לעולם שבו, כמו בסין עם מיגבלות הילודה, יש עודף עצום של בנים זכרים.

זה בעצם הכל. אני מסכם:

יש מצוה בתורה של פרו ורבו (וכן "לשבת יצרה"). במה מתקיימת המצוה? לבית שמאי על ידי הולדת שני בנים זכרים (שיתקיימו לכל אורך חיי האב). אך זו דרישה שאי אפשר להפוך לחוק כללי, במיוחד אם מניחים שיש פטנטים המבטיחים שהנולדים יהיו תמיד בנים ולא בנות. אם כן, מהיכן יגיעו הנשים שגם להן זקוקים לפריה ורביה (סליחה על הניסוח השוביניסטי). יש אכן המפרש (רבי נתן) שלבית שמאי צריך שני בנים ושתי בנות, ולפי זה מה שאמרו שצריך שני זכרים לא אמרו אלא כדי להוסיף על דברי בית הלל ופשטות הפסוקים בפרשת בראשית, ולא ציינו את המובן מאליו, שצריך גם שתי בנות. אבל לא כך נראה מדבריהם ולא כך מפרשים המפרשים. ושאלתנו במקומה עומדת. כמובן, ניתן לטעון שבית שמאי מחזיקים בגישה פורמלית, אין לי אלא דברי הכתוב ואין אחריות מילוי העולם עלינו כמפרשי מצוה. או שהם סבורים שבוודאי אי אפשר להבטיח שיהיו רק זכרים, והבנות יגיעו ממילא. אך עדיין הדברים לדעתי צריכים בירור נוסף. מה דעתכם?